הוא יושב במכוניתו הצרה אל מול ההגה ופניו מרוכזות, מכונסות בתפילה. הוא ממלמל כמה משפטים ועוצם את עיניו, פוקח אותן מדי פעם ושוב סוגר.
כשהוא מחייך לאביו המנופף לו מהקהל, החום הכהה שבאישוניו הופך לדבשי וחריצים קטנים נוצרים בקצוות עיניו. הוא מחליק ידו על שיערו הגלי ושוב מרצין.
הנמשים שעל גשר אפו קצת חיוורים, הפעם הוא חושש והדבר ניכר עליו על אף הניסיונות למגר פחדיו.
הוא עסוק בשגרה הרגילה: חגורת הבטיחות ראשית ולאחר מכן אטמי האוזניים, סידור כובע הגרב הלבן העשוי לייקרה המחליק בעדנה על פניו הנעריות, מכסה היטב את הראש והמצח ומותיר זוג עיניים נוקבות, אף כפתורי כמעט ושפתיים מלאות.
לבסוף, הוא מניח הקסדה על ראשו בעדינות אופיינית, מוודא שפניו מוגנים והראייה מקסימלית ומסמן לאנשיו לגלגל את הרכב לנקודת הפתיחה.
המולה רבה במתחם: טכנאים, מנהלים וצלמים המתעדים כל רגע. הקהל ביציע הופך להיות חסר סבלנות ומתחיל לשרוק ולגעוש, כבר כמעט מתחילים.
האור הירוק ניתן והמכוניות יוצאות לדרך, תוך דקה מתחילת האליפות מתרחשת תאונה בין שתי מכוניות מרוץ, הנהגים יוצאים מהרכב ללא פגע, קצת המומים ובעיקר מאוכזבים שנכפתה עליהם פרישה בשלב כל כך מוקדם של התחרות.
ההתנצחות נמשכת ביתר עוז והנה אנו כבר בסיבוב השישי, הבחור שלנו מוביל, הוא הראשון ומאחוריו דולק כוכב גרמני עולה; הוא מנסה ללחוץ על גיבורנו, לדחוק אותו מהמסלול אך זה האחרון מגביר מהירות ושומר על מקומו בקור רוח, ביציבות שלא תאמן.
לפתע, בעת סיבוב פינתי הוא מאבד שליטה על מכוניתו ומתרסק לתוך מחסום בטון. התאונה קטלנית.
מהירות רכבו עמדה על 218 ק"מ לשעה ולא היה לו שום סיכוי.
ייסורי גסיסתו נמשכים אך מספר שניות. הוא מזיז את ראשו ימינה ושמאלה באיטיות רבה, נדמה כאילו הסוללה שעד כה הייתה רותחת ובשיאה והניעה את גופו הקומפקטי לעבר הניצחון המיוחל, מתקררת.
אנשי רפואה מכתרים את המכונה המנותצת אך משום מה לא עושים דבר, ממתינים להוראות מגבוה, אולי לא מאמינים שזה קרה לגדול מכולם, לבלתי מנוצח שהצליח לכבוש באמצעות כשרונו הרב וכריזמה בלתי נדלית את מסלולי המרוצים.
לבסוף קרבים אליו, מנסרים פה ושם חלקים מהרכב על מנת לחלצו ממלכודת המוות.
שולים אותו בזהירות מתוך הקפסולה המתכתית.
הוא נראה כמו בובה חסרת חיים, כזאת שקושרים אל רכב ניסיוני המתנגש בקיר כדי לבדוק את מידת הפגיעה.
מניחים אותו על הארץ בזהירות, כמעט בקדושה ומתחילים לבדוק סימני חיים.
ניכרת תזוזה בלתי רצונית בכפות רגליו, הן רועדות קמעה למשך מספר שניות ולאחר מכן נותרות בפיסוק דומם.
אני זוכרת את היום כשאיירטון סנה נהרג.
הייתי בת עשרים והוא היה בן 37. כשראיתי אותו בחדשות חשבתי איך זה ייתכן שנתנו לנער בן 16 לנהוג במרוץ הגרנד פרי הנודע, האם להוריו לא הייתה מילה בעניין? הוא נראה כל כך מלא חיים אך עם זאת, ביישן וצנוע.
לא היה בו שמץ של שחצנות, אפילו לא על המסלול. הוא לא היה מאלה שחשבו שהכביש שייך לאבא שלהם אך היה שליטו הבלתי מעורער.
ואהבתי אותו. את הברזילאי הבלתי נדלה, המתוק. את אישיותו המתפרצת כמו קפאין מעורר באספרסו קצר.
אהבתיו, כי אמר שלא ידע לעשות משהו אחר, שלא יכול היה לעשות משהו אחר, שלא רצה כי אהב את האדרנלין כשטס על המסלול כפי שאני סופגת אותו בעת הכתיבה.
הוא דבק בעקרונותיו והאמין באל, על אף שזה האחרון לא שהה לתפילותיו.
אהב את הוריו ועזר לילדים מיעוטי יכולת.
סנה הבוער באש ויחד עם זאת אינו נשרף,
כך היה איירטון עבורי וכך גם יישאר, נצחי!
כשהוא מחייך לאביו המנופף לו מהקהל, החום הכהה שבאישוניו הופך לדבשי וחריצים קטנים נוצרים בקצוות עיניו. הוא מחליק ידו על שיערו הגלי ושוב מרצין.
הנמשים שעל גשר אפו קצת חיוורים, הפעם הוא חושש והדבר ניכר עליו על אף הניסיונות למגר פחדיו.
הוא עסוק בשגרה הרגילה: חגורת הבטיחות ראשית ולאחר מכן אטמי האוזניים, סידור כובע הגרב הלבן העשוי לייקרה המחליק בעדנה על פניו הנעריות, מכסה היטב את הראש והמצח ומותיר זוג עיניים נוקבות, אף כפתורי כמעט ושפתיים מלאות.
לבסוף, הוא מניח הקסדה על ראשו בעדינות אופיינית, מוודא שפניו מוגנים והראייה מקסימלית ומסמן לאנשיו לגלגל את הרכב לנקודת הפתיחה.
המולה רבה במתחם: טכנאים, מנהלים וצלמים המתעדים כל רגע. הקהל ביציע הופך להיות חסר סבלנות ומתחיל לשרוק ולגעוש, כבר כמעט מתחילים.
האור הירוק ניתן והמכוניות יוצאות לדרך, תוך דקה מתחילת האליפות מתרחשת תאונה בין שתי מכוניות מרוץ, הנהגים יוצאים מהרכב ללא פגע, קצת המומים ובעיקר מאוכזבים שנכפתה עליהם פרישה בשלב כל כך מוקדם של התחרות.
ההתנצחות נמשכת ביתר עוז והנה אנו כבר בסיבוב השישי, הבחור שלנו מוביל, הוא הראשון ומאחוריו דולק כוכב גרמני עולה; הוא מנסה ללחוץ על גיבורנו, לדחוק אותו מהמסלול אך זה האחרון מגביר מהירות ושומר על מקומו בקור רוח, ביציבות שלא תאמן.
לפתע, בעת סיבוב פינתי הוא מאבד שליטה על מכוניתו ומתרסק לתוך מחסום בטון. התאונה קטלנית.
מהירות רכבו עמדה על 218 ק"מ לשעה ולא היה לו שום סיכוי.
ייסורי גסיסתו נמשכים אך מספר שניות. הוא מזיז את ראשו ימינה ושמאלה באיטיות רבה, נדמה כאילו הסוללה שעד כה הייתה רותחת ובשיאה והניעה את גופו הקומפקטי לעבר הניצחון המיוחל, מתקררת.
אנשי רפואה מכתרים את המכונה המנותצת אך משום מה לא עושים דבר, ממתינים להוראות מגבוה, אולי לא מאמינים שזה קרה לגדול מכולם, לבלתי מנוצח שהצליח לכבוש באמצעות כשרונו הרב וכריזמה בלתי נדלית את מסלולי המרוצים.
לבסוף קרבים אליו, מנסרים פה ושם חלקים מהרכב על מנת לחלצו ממלכודת המוות.
שולים אותו בזהירות מתוך הקפסולה המתכתית.
הוא נראה כמו בובה חסרת חיים, כזאת שקושרים אל רכב ניסיוני המתנגש בקיר כדי לבדוק את מידת הפגיעה.
מניחים אותו על הארץ בזהירות, כמעט בקדושה ומתחילים לבדוק סימני חיים.
ניכרת תזוזה בלתי רצונית בכפות רגליו, הן רועדות קמעה למשך מספר שניות ולאחר מכן נותרות בפיסוק דומם.
אני זוכרת את היום כשאיירטון סנה נהרג.
הייתי בת עשרים והוא היה בן 37. כשראיתי אותו בחדשות חשבתי איך זה ייתכן שנתנו לנער בן 16 לנהוג במרוץ הגרנד פרי הנודע, האם להוריו לא הייתה מילה בעניין? הוא נראה כל כך מלא חיים אך עם זאת, ביישן וצנוע.
לא היה בו שמץ של שחצנות, אפילו לא על המסלול. הוא לא היה מאלה שחשבו שהכביש שייך לאבא שלהם אך היה שליטו הבלתי מעורער.
ואהבתי אותו. את הברזילאי הבלתי נדלה, המתוק. את אישיותו המתפרצת כמו קפאין מעורר באספרסו קצר.
אהבתיו, כי אמר שלא ידע לעשות משהו אחר, שלא יכול היה לעשות משהו אחר, שלא רצה כי אהב את האדרנלין כשטס על המסלול כפי שאני סופגת אותו בעת הכתיבה.
הוא דבק בעקרונותיו והאמין באל, על אף שזה האחרון לא שהה לתפילותיו.
אהב את הוריו ועזר לילדים מיעוטי יכולת.
סנה הבוער באש ויחד עם זאת אינו נשרף,
כך היה איירטון עבורי וכך גם יישאר, נצחי!