בילדותי אני וסבתי היינו מאוד קרובות, הייתי חולקת איתה את כל סודותיי. כך גם היא הרגישה בנוח לספר לי שהיו לה שלושה הריונות. הופתעתי מאוד מפני שאימי היא בת יחידה, בדיוק כמוני. ההריון הראשון של סבתי נקטע כשהיתה בחודש השני להריונה, גופה הפיל את העובר מכיוון שהיא הרימה דבר מה כבד מדי. רק לאחר שנים לא מעטות היא הצליחה להיכנס להריון בשנית וילדה את אימי. לאחר מכן היה הריון נוסף, שבו היא בחרה להפיל בעצמה. סבתי סיפרה שהיתה אז בחודש השלישי להריונה, התגוררה יחד עם בעלה בביתה של חמתה, היה צפוף, הם חיו ארבעה אנשים בדירה קטנה וחמתה לחצה עליה להפיל. לפי דבריה של סבתי, חמתה לא נתנה לה את האפשרות לבחור, הכריחה אותה להיפטר מהעובר. כמו כל אישה אחרת שעברה הפלה בחייה, סבתי התנערה מאחריות, האשימה את חמתה ובעלה בכך שהפילה את ילדה.
לא שמעתי מעולם על אישה שלקחה אחריות על ההפלה שעשתה, אשר אמרה שהיא אשמה בכך שהילד לא נולד. הן כולן מתרצות תירוצים, ממציאות סיפורים, משמיעות טענות כמו:"לא היו לי אמצעים לגדל ילד", "בעלי עזב אותי לבד עם ההריון", "רציתי ללמוד ולבנות את חיי", "המשפחה לחצה עלי" וכדומה. אפילו מורתי בבית הספר שהיתה בשנות הארבעים לחייה, חסרת ילדים, השמיעה באוזני התלמידים טענות בעד הפלה. היא אמרה שלכל אישה יש הזכות להחליט בעצמה אם להפיל או ללדת, שכל עוד העובר נמצא בבטנה הוא חלק מגופה. התווכחתי איתה, טענתי שברגע שהעובר מתפתח בתוכה, הוא כבר גוף ונשמה בפני עצמו ואין לאישה כל זכות לשלול את חייו. הילד לא אשם בכך שאימו נכנסה "בטעות" להריון.
כאשר סבתי עמדה למות ונשארו לה ימים ספורים לחיות, אני ואימי חלמנו את אותו החלום. בחלומי חזרתי הביתה לאחר תקופה, הבית היה גדול ולא מוכר. רצו לקראתי שני ילדים, ילדה קטנה וילד גדול יחסית. הרמתי קודם את הילדה, היא היתה קלילה מאוד ואת פניה לא הצלחתי לזהות. לאחר מכן הרמתי את הילד ששקל יותר ממנה והופתעתי כמה הוא גדל והתפתח. הוא היה יותר מוחשי, פניו היו פחות מטושטשות מפני הילדה. בחלום ידעתי שהילדים הם לא שלי, אך יחד עם זאת הם שלי. אימי חלמה שהיא נכנסה לתוך בית גדול בעל שתי קומות וסבתי הובילה אותה לקומה השניה. הן נכנסו לתוך חדר ושם עמדו שתי מיטות. במיטה אחת ישנה ילדה קטנה שפניה היו לא ברורות, מטושטשות ובמיטה השניה ישן ילד גדול יותר במימדיו שפניו היו משורטטות היטב, דומה מאוד לסבתי. אימי הרגישה את אותו הדבר, שהילדים הם שלה ולא שלה יחד. סבתי נתנה דין על ההפלה שעשתה, נשאה אחריות על חטאה. נשמתה פגשה בנשמתם של ילדיה. שני אחיה של אימי שלא זכו להיוולד, דודי ודודתי שיכלו להביא לעולם בני דודים וקרובי משפחה נוספים.
לא שמעתי מעולם על אישה שלקחה אחריות על ההפלה שעשתה, אשר אמרה שהיא אשמה בכך שהילד לא נולד. הן כולן מתרצות תירוצים, ממציאות סיפורים, משמיעות טענות כמו:"לא היו לי אמצעים לגדל ילד", "בעלי עזב אותי לבד עם ההריון", "רציתי ללמוד ולבנות את חיי", "המשפחה לחצה עלי" וכדומה. אפילו מורתי בבית הספר שהיתה בשנות הארבעים לחייה, חסרת ילדים, השמיעה באוזני התלמידים טענות בעד הפלה. היא אמרה שלכל אישה יש הזכות להחליט בעצמה אם להפיל או ללדת, שכל עוד העובר נמצא בבטנה הוא חלק מגופה. התווכחתי איתה, טענתי שברגע שהעובר מתפתח בתוכה, הוא כבר גוף ונשמה בפני עצמו ואין לאישה כל זכות לשלול את חייו. הילד לא אשם בכך שאימו נכנסה "בטעות" להריון.
כאשר סבתי עמדה למות ונשארו לה ימים ספורים לחיות, אני ואימי חלמנו את אותו החלום. בחלומי חזרתי הביתה לאחר תקופה, הבית היה גדול ולא מוכר. רצו לקראתי שני ילדים, ילדה קטנה וילד גדול יחסית. הרמתי קודם את הילדה, היא היתה קלילה מאוד ואת פניה לא הצלחתי לזהות. לאחר מכן הרמתי את הילד ששקל יותר ממנה והופתעתי כמה הוא גדל והתפתח. הוא היה יותר מוחשי, פניו היו פחות מטושטשות מפני הילדה. בחלום ידעתי שהילדים הם לא שלי, אך יחד עם זאת הם שלי. אימי חלמה שהיא נכנסה לתוך בית גדול בעל שתי קומות וסבתי הובילה אותה לקומה השניה. הן נכנסו לתוך חדר ושם עמדו שתי מיטות. במיטה אחת ישנה ילדה קטנה שפניה היו לא ברורות, מטושטשות ובמיטה השניה ישן ילד גדול יותר במימדיו שפניו היו משורטטות היטב, דומה מאוד לסבתי. אימי הרגישה את אותו הדבר, שהילדים הם שלה ולא שלה יחד. סבתי נתנה דין על ההפלה שעשתה, נשאה אחריות על חטאה. נשמתה פגשה בנשמתם של ילדיה. שני אחיה של אימי שלא זכו להיוולד, דודי ודודתי שיכלו להביא לעולם בני דודים וקרובי משפחה נוספים.