דרך אל חזור

דרך אל חזור
אני לכודה עכשיו
חיפשתי מעט אור
חשבתי שאוהב

אך קידמה אותי דממה
וחשיכה ועלטה
וביקשתי נחמה
ולא מצאתי לי פליטה

אין לי אור
נגוזה לה תקווה
חלומותי אנצור
איומה האכזבה

כאן אשאר
לעד באומללות
ואוכל ביסורים
את לחם התמימות

''אוכל בייסורים, את לחם הבדידות'' - משפט נורא חזק ויפהפה.

שמתי לב לזה בטעות.
מדגיש את הרגש מאחורי המילים.
ארבע שורות, סדר באי סדר.
ארבע בתים ורק האחרון יוצא דופן.
למה להשלים ולא להילחם?

אהבתי את האקרוסטיכון. לגמרי בטעות.
לפעמים המצב נראה כאילו שאין תקווה. כאילו מה שיכולת זה רק לברוח, אבל אם אתה כלוא, אז גם זה לא. זה היה המצב...

אפשר לגשר, לדבר...

שאתה מאבד את הרצון לשנות מרוב חוסר תקווה. כן, זה קורה לאנשים מסויימים, תתפלא!

זה היה מפתיע...

אני הצלחתי בשלב כלשהו למצוא את הכוח להמשיך להיאבק...
פשוט מצאתי מחדש את האמונה ואת הסיבות הנכונות להיאבק.
זה קשה, לא בלתי אפשרי =)

יש לך את זה... בעצם כל מה שצריך, זה פשוט לפתוח את העיניים.

אני והוא התמזגנו לאחד.
אבל אני בהחלט לא מסכימה עם הכניעה לכאב.
אני מסכימה עם The Wolf ואני חושבת שאסור לך לוותר לו.
עם כי הדרך שלי כאמור שונה, אני חושבת שצריך למצוא את האופטימיות בכל מצב:)
אני מתמקדת עכשיו בשורה האחרונה בשיר: "לחם התמימות" הלוואי עלי להישאר תמימה...
בין כל הדברים שנלקחו לי בגלל הכאב התמימות היא הדבר שיקר לי ביותר,והוא נעלם לבלי שוב...
אני מבינה את הייסורים, אנשים תמימים הם לא מתאימים לעולם הזה.
למרות שלא כל אחד חווה כאב באותה העוצמה ודווקא אלה שנשארים תמימים ומאמינים בטוב שבעולם גם אחרי שהם סופגים מנה בלתי נדלית של כאב הם אלה שראויים בעיני לכבוד הרב ביותר.
זה שיר יפה כל כך...

תמימות זה דבר שנולדים איתו, אך הסיכויים שהיא לא תאבד הם מזעריים. זה טוב שיש תמימות, וטוב שהיא הולכת. אז ההתמודדות שונה ומפוקחת.
אהבתי "אני והוא התמזגנו לאחד"... דוקא חשבתי שהתמזגת עם השמחה...
את צודקת שלא ראוי להכנע לכאב, אבל אני מאחלת לך שלעולם לא תגיעי למצב שלא תהיה לך ברירה אלא להכנע...

הם מתמקמים בשתי יקומים מקבילים, קשה להסביר.
בכללי אני שמחה ומאושרת בתקופה הזאת,
אבל מתחת לפני השטח עדיין קיים הכאב.
אני חושבת שזה קורה אצל רבים מאיתנו.
בחיים הרגילים אנחנו שמחים, עובדים, מתפקדים כראוי.
אבל לפעמים העצב מחלחל אל תוך החיים ושולח לה טעם לוואי.
ותמיד אנחנו משתדלים לדחוק אותו הצידה כי שבענו מההתמודדות הגלויה והישירה.
לפחות ככה זה אצלי.
זה לא שאני בורחת מההתמודדות ואני גם לא מתכוונת להיכנע לו לעולם.
וכרגע אני באמת מנסה להחזיר לו בשמחה ונראה שהיא עושה את שלה.
ואולי יום יבוא ואוכל לומר שהשמחה ואני נהיינו לאדם אחד
ואז, כשאהיה שמחה כמו שצריך, אז הכאב יאבד את העוקץ שלו והוא כבר לא ישפיע עלי:)
לפחות זאת המחשבה שלי...
ואני מקווה שאת תצאי מהמצב הזה של הכניעה לכאב ותתחילי להתמודד כמו שצריך כי "אין ייאוש בעולם כלל"
וזה לא אני אמרתי, את זה אמר רבי נחמן:)
ובהצלחה:)

את נותנת השראה...
נראה לי שאם תלכי עם רבי נחמן, העוקץ של הכאב באמת יעזוב אותך... חחח... לא שניסיתי, אבל זה הרושם... תודה לך!!

אני עוד לא החלטתי לגמרי אם מי אני הולכת.
אבל אני אמצא לי את דרכי שלי, ואני מקווה שגם את תמצאי את הדרך שלך:)
ואני שמחה שאני נותנת לך השראה, לתת השראה לאחרים זה דבר מדהים בעיני.
ותודה לך!!!

ושתהיה הנכונה. האמת, שאני את דרכי מצאתי, אבל קשה לי לעלות עליה... אז אולי צריך לאחל לי בהצלחה בדרך, ולא במציאתה...

פורומים›סיפור שכתבתי›דרך אל חזור

:)

תודה :-)

בית אחרון אקרוסטיכון - כלוא.

חמוד

...

לפעמים אתה מגיע למצב

מכיר את המצב הזה...

טוב,

חחח

כן,

=)

אוי הכאב, הכאב...

אל תצטערי יותר מידי

הלוואי להתמזג עם השמחה...

תודה, פוליאנה!

בבקשה:)

בהצלחה במציאת הדרך-