קוראים מכפר עציון

סוגיה מעניינת בספריו של אפלפלד (מעניינת אותי, עכ"פ) היא השפה. עלילת רוב הספרים מתרחשת במזרח אירופה, והדמויות הן יהודים, אדוקים ומתבוללים, וגויים. אפלפלד כותב עברית (יפהפיה, מוקפדת, אלגנטית, מאופקת) אך איש מגיבוריו אינו מדבר עברית. היהודים המודרניים, העירוניים, אלה שזנחו את מסורת אבותיהם, מדברים גרמנית. היהודים המסורתיים, הכפריים, מדברים יידיש, והגויים מדברים בשפה שאפלפלד מכנה רותנית, והצ'אט יודע הכול הסביר לי שמדובר באוקראינית או בניב מוקדם שלה. איך, אם כן, שם הסופר בפי גיבוריו דיאלוגים בעברית, כשאף אחד מהם אינו מדבר בשפה זו? קושיה. לעתים יש ביטויים שמהדהדים את שפת הדובר, למשל, בעברית מדוברת לא מסיימים משפט בשאלה הרטורית, לא כן/כך? אבל בגרמנית, כמדומני, מקובל לשתול את המילים nicht wahr? בסוף משפט. גם הפניה המכובדת בגוף שלישי, שמקובלת בשפות אירופאיות אך אינה שכיחה בשפתנו השמית, רומזת שהדמויות האפלפלדיות אינן מדברות בעברית. מלבד זאת, משפטי שאלה רבים פותחים במילה "כלום" (כלום אין הוא סבור כך?) ואני איני יודע אם מדובר בתרגום מגרמנית, יידיש או רותנית (יש לינגוויסטים בקהל?)

עלילת הרומן הקצר (או נובלה ארוכה) הזה טיפוסית לספריו של אפלפלד. משפחה יהודית וינאית מתבוללת נקלעה לצרה. הבת, מוזיקאית מחוננת, לקתה במרה שחורה, כלומר בדיכאון, וכל הפרופסורים הנכבדים לא הצליחו למצוא מזור לבעיותיה הנפשיות. בצר להם פונים בני המשפחה אל הנסתרות ומבקשים ישועה אצל מרפא ששוכן בפינה נידחת של הרי הקרפטים, וכבר הציל אנשים רבים משדים וממרה שחורה אז מה כבר יש לנו להפסיד. הצדיק ההררי מצווה על הנערה לשים קרח וללחוץ כל הלילה. זו הייתה בדיקת ערנות. הוא מורה לה להתחיל לשנן את האותיות העבריות, להתפלל, ולחזור לשורשיה היהודים. מכאן נפלגת המשפחה לשניים - האם והבת חוזרות לשורשים, והאב ובנו, נער רב אונים אך אימבציל במקצת, מתכוננים לחזור לעיר הגדולה, חרף מזג האוויר הקשה והשלגים שמכסים את המדרונות.

עלילת ספרי החדש "הוואדי נפלש" (וסליחה ממר אפלפלד על גניבת הפוקוס, יש לי הרגשה שהוא ימחל לי) לא מתרחשת בקרפטים אלא בירושלים, וגיבוריו אינם מדברים גרמנית או יידיש, וגם לא רותנית, אלא עברית ולעתים אנגלית מעוברתת. אני עושה שימוש בבמה הנכבדה הזו כדי להזמין את הקהל הקדוש ויודע הספר לקרוא אותו.

"אפיקורוס בעל כורחו" נכתב לפני 40 שנה. באותן שנים פורסם גם ספרו של אמנון לוי "החרדים". באותה תקופה החברה החרדית הייתה עבור רוב הישראלים מין שבט אקזוטי, משונה ולא מאיים, וההתייחסות אליה הייתה סקרנית, אנתרופולוגית, מציצנית אפילו. כיום מדובר במגזר שהולך וגדל והשפעתו על החברה הישראלית גוברת, וההתייחסות אליו היא פחות מחויכת ויותר חרדה. השבט האקזוטי המוזר משנות השמונים הפך לאתגר ואולי אף לאיום דמוגרפי, חברתי וכלכלי. החוקר שמואל רוזנר כתב לאחרונה ספר עיון שכמדומני עוסק בדיוק בסוגיה הזו - ההשפעה העתידית של החברה החרדית על מדינת ישראל.

יהושע בר יוסף, אפיקורס לא קטן בפני עצמו, לא עוסק בענייני חברה ומדינה, אלא בעולמו של האדם החרדי הפרטי, שהרהורי כפירה ותובענות היצר מייסרים אותו. חוץ מהעלילה עצמה, שמסופרת בצורה קריאה ומושכת, בולטים שני מאפיינים מרכזיים ברומן. הראשון הוא העיסוק המוגבר, כמעט אובססיבי, בסקס. גיבור הרומן, קיבא יונגמן (הוא האפיקורוס בשם הספר) שוכב עם נשים רבות, משל היה כוכב הוליוודי נחשק ולא אברך ירושלמי חיוור, וגם חותנו, הדמות הגברית השניה ברומן, חיים ליבוביץ', לא טומן ידו בצלחת. הארכאיות של המונחים העוסקים במין משעשעת. לדוגמה, כשקיבא חושק באישה ומבקש לבעול אותה, הוא לרוב נתקף בזיקוף, ואם הוא זוכה בסופו של דבר להזדווג עם אותה ריבה, הוא מגיע לאורגאזם. המאפיין השני הוא ההרהורים הפילוסופיים הארוכים שחולפים בראשם של חיים וקיבא, על אמונה וכפירה, על האפקטיביות של קיום מצוות הדת גם עבור מי שאיבד את אמונתו, על האל הבורא לעומת האל המשגיח וכן הלאה מחשבות ושרעפים שאותי, באופן אישי, כאפיקורס ותיק (בעל כורחי או לא בעל כורחי) עייפו ולטעמי אפשר היה לוותר עליהם והרומן היה יוצא נשכר.