אני אוהב את ישי שריד. יש לו כמה ספרים ממש טובים. גם הראשונים (לימסול) וגם מן השנים האחרונות.
הספר הזה הוא נפילה.
אין ספוילרים כי העלילה צפויה באופן כמעט מעליב.
הסיפור הוא כזה: חנוך, אלמן, אב לבן עיוור ובת מבריקה הוא רופא בכפר כורזים. הוא אדם טוב לב ורופא קשוב. חנוך מנהל קשרים מסויימים עם שכנו אב בית הדין של הכפר, אם אשתו של השכן (...) ועם ישוע בן מרים מנצרת (כן, האיש ההוא).
העלילה אינה אלא מתלה רעוע עליו תולה שריד את האינטראקציות, והאינטראקציות לא נועדו אלא כדי לאפשר לחנוך להביע את דעותיו הפרוגרסיביות (המאה הראשונה, כן?) לגבי חינוך נשים, יחסי מין מחוץ לנישואין והיחס לגויים. סופר טוב היה יכול לנפוח חיים גם בעלילה המופרכת הזאת - אך בספר זה שריד מתגלה כבעל מלאכה בינוני.
סגנון הכתיבה "רזה". משפטים לא ארוכים. רעיון אחד פשוט בכל פיסקה. לרגע חשבתי שאני קורא בספר ילדים מתוחכם נוסח מאיר שלו ז"ל. אך לא, זו כתיבה פשוטה שאין מאחוריה שום דבר נוסף.
הבחירות העלילתיות של שריד מביכות במופרכות שלהן. האם לא ערך תחקיר? האם הרקע ההסטורי חסר חשיבות בעיניו?
למשל, על ישוע הוא רומז שהוא אמנם מקיים מצוות אך בדעתו לבטל אותן (לא נכון, זה היה פאולוס). אחד מחסידיו של ישוע מתווה את אות הצלב (בלתי אפשרי, מנהג מאוחר הרבה יותר).
את דעותיו על ענייני היום שריד מסווה מאחורי פרגוד שקוף להביך: אב בית הדין הוא איש רע, מיזוגן, קפדן עם אחרים וחשדן. בקיצור, עסקן חרדי. בנו העיוור והאהוב מצטרף ללהקת אומנים משוטטת בברכתו של חנוך (פלורליסט כפרי. כן, בטח), וביתו האהובה מתעברת ממאהב רומאי. חנוך אולי לא מאושר - אבל ישי (סליחה, חנוך) הוא אב "מכיל" ומוחל.
הספר קל לקריאה, מחולק לפרקים קצרים ובראשם הסבר קצר נוסך פו הדוב.
אני מאחל לישי שריד עוד ספרים רבים וטובים.
