פרולוג


אפרת


אהבה יכולה להחיות אדם ובאותה מידה יכולה להרוג אותו. מי כמוני יודעת. אהבה יכולה להפוך אדם למאושר ובשנייה קטנה אחת יכולה לרסק את ליבו לרסיסים, עד שייחל למותו שלו עצמו. אומרים שאהבה כואבת. אומרים וצודקים. האם ניתנת לנו ההחלטה במי להתאהב, את מי לאהוב ואת מי לשנוא במהלך חיינו? האם אנחנו שולטים ברגשות שלנו או הרגשות שולטים בנו? אם הייתה לנו האפשרות לאהוב לפי השכל ולא לפי הלב האם היינו נפגעים פחות? אני חושבת שכן, אני רוצה להאמין שכן, אני רוצה להאמין שאהבה יכולה להביא גם אושר.


אני יושבת במכונית שלי בחניון הפתוח מחוץ לאולם האירועים, שותה את רוב תכולת בקבוק הוויסקי שלצידי, בתקווה שהאלכוהול ייתן לי את האומץ שאני צריכה כדי להיכנס לאולם, מתכסה בעליונית ויוצאת. רגליי נושאות אותי בקושי רב, רעד משתלט על גופי וליבי מאיים להתפוצץ בכל רגע מכאב ומהתרגשות גם יחד. האם אני שיכורה כרגע? סביר להניח שכן. האם זה משנה משהו? אני לא פיכחת מספיק כדי לדעת.


אני פוסעת על השביל אל עבר החופה, חופה שעד לא מזמן חלמתי להיות הכלה שעומדת תחתיה, ומרימה את ראשי בגאווה מזויפת. מתחת לחופה עומד הגבר שאהבתי כל חיי, שהשתניתי בהתאם לרצונות שלו וחיכיתי שיאהב אותי בחזרה. לצידו עומדת האישה ש"זכתה בו". אישה שהיא לא אני. איתם עומדים ההורים המאושרים. אף אחד מהם לא יודע מה החתן עולל לי לפני עשרה חודשים בדיוק. אף אחד מהם לא היה מעלה בדעתו מה קרה עשרה חודשים קודם לכן, גם לא אני.


"חתן, תחזור אחריי," הרב מבקש ואבירם, הגבר שהיה כל עולמי, מרים אליו את ראשו בחיוך המושלם שלו, אותו החיוך שהתחיל להופיע בסיוטים שלי. "אם אשכחך ירושלים..." הרב אומר.


אבירם חוזר אחריו, "תשכח ימיני." אני מתקדמת אל החופה, בולטת בקהל בשמלה אדומה צעקנית. עיניו הכחולות של אבירם נחות עליי וחיוכו דועך. אני רואה את הגרוגרת שלו עולה ויורדת ואת עיניו מזגזגות בדריכות. "תשכח... תשכח ימיני," הוא מגמגם אחרי הרב. אני כופה על עצמי להביט ישירות בעיניו, לראות את הכלה המאושרת לידו ולהבין אחת ולתמיד – זה נגמר.


"אפי," אימא נעמדת לצידי ואני ממשיכה להביט עליו, מחכה שימשיך בטקס הקידושין.


"תדבק לשוני לחיכי," אבירם חוזר אחרי הרב בקול רועד. הוא מפחד שאדבר, הוא מפחד בדיוק כמו שאני פחדתי באותו לילה. אם אדבר הבועה שלו תתנפץ. "אם לא אזכרכי." הלוואי שהייתי יכולה לשכוח. "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי!" הוא צועק למיקרופון ורגלו מנפצת את הכוס לרסיסים, ואיתה את ליבי. דמעה זולגת במורד לחיי ואני מרגישה יד מונחת על כתפי.


"את לא אמורה להיות פה, אפ," גיא לוחש באוזני ואני דוחה אותו מעליי.


"אני הולכת הביתה, אימא. סיימתי כאן." אני מנגבת את הדמעות וצועדת לכיוון היציאה, מנצלת את הרגע שכולם ניגשים לברך את החתן והכלה.


"אני אטפל בזה, מזל." אני שומעת את גיא אומר לאימא.


אני נעצרת ליד תיבת המתנות, מוציאה מתיקי את המכתב שהכנתי מראש ובו אני מספרת לכלה הטרייה מי הגבר שהיא בחרה. "הלוואי שלעולם לא תהיה מאושר, אבירם דהן." הדמעות מטשטשות את ראייתי ואני מכניסה את המעטפה אל הפתח בלי לכתוב עליה את שמי. רק אבירם ואני נדע מי כתב את המכתב הזה ולמה.


"אפ!" גיא קורא אחריי ואני מרימה מעט את שמלתי ומתחילה לרוץ אל המכונית שלי. רגליי כואבות מנעלי העקב המוקצנות שאני נועלת ובכל רגע אני עלולה להשתטח על האדמה, כאילו מדובר בקברי צדיקים בצפון הרחוק. "אפרת, תעצרי!" קולו נשמע קרוב יותר. אני מנסה ללחוץ על השלט, אבל צרור המפתחות נופל מידי אל מתחת למכונית. שיט. "היי, תירגעי, זה רק אני." הוא מסובב אותי אליו, "את בסדר?"


"בסדר גמור אפילו." קולי רועד בדיוק כמוני. "מה אתה רוצה?" אני מתכופפת לחפש את צרור המפתחות, ולא מוצאת דבר מלבד כתם שמן ארור.


"השאלה היא מה את רוצה? למה באת לכאן?" הוא מוריד את העניבה שלו ומנגב את ידי מכתם השמן. "מצטער, אין לי מטפחת של אנשי עסקים בכיס." הוא מחייך וחושף גומה קטנה.


"זה לא נושא שהייתי רוצה לדבר עליו איתך." אני מושכת את ידי.


הוא מכחכח בגרונו. "את צודקת, מי אני בכלל?" הוא מתכופף, מושיט את ידו מתחת למכונית ומגיש לי את צרור המפתחות שלי. "את מסוגלת לנהוג?"


"כן." שקר. אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי, בטח לא לנהוג.


"אם לא הייתי מפחד שתשתגעי הייתי מציע לך כתף לבכות עליה וחיבוק חם, אבל שנינו יודעים שתסרבי. לילה טוב, אפ." הוא נותן לי נשיקה על הלחי ומתחיל ללכת בחזרה אל האולם.


"גיא," אני קוראת לו בקול חנוק מדמעות והוא נעצר בגבו אליי, מחכה שאמשיך. "ואם אבקש, עדיין תציע לי כתף וחיבוק?"


"בואי לפה, אפ." הוא מסתובב אליי בזרועות פתוחות ואני לא חושבת פעמיים, רצה אל זרועותיו, נותנת לו לעטוף אותי ולספוג בחולצתו את הבכי ואת הדמעות שלי. "זה יעבור, אני מבטיח. לב שבור תמיד מחלים בסוף."


לא אחרי מה שאבירם עשה לי, אני רוצה לענות לו, אבל בוחרת להמשיך לשתוק.


גיא ואבירם היו באותה חבורה בילדות. כשגדלנו גיא עבר עם משפחתו לשכונה אחרת בעיר והשניים התרחקו. אני מעולם לא הסתדרתי עם גיא ותמיד רדפתי אחרי אבירם כמו עיוורת. סירבתי לראות מה שאחרים ראו, סירבתי להאמין שהוא מנצל אותי, לא הבנתי שהוא משחק ברגשות שלי – עד שהוא לקח את גופי בכוח.


רצה הגורל ולפני שנה שכרתי משרד בבניין שבו שוכן משרדו של גיא. מיום שהקשר בינינו הפך ליום־יומי לא הפסקנו לריב. לא כשנפגשו בעבודה ולא כשנפגשנו עם שני ואלעד, החברים הכי טובים שלנו, שנשואים היום, ולא כשנפגשנו עם שאר החבורה. אבל משהו בי אומר לי שאם גיא יגלה מה אבירם עשה לי, רגע לפני שקידש אישה אחרת, הוא ישכח שהקשר שלנו בנוי מריבים ויהרוג את אבירם בידיים חשופות. אז אני בוחרת לשתוק, למעני ולמען הסובבים אותי.


"גיא..."


"ששש, אני יודע, בבוקר תריבי איתי כרגיל וזה יישאר בינינו, אני מבטיח." הוא נושק לראשי ואני מושכת באפי ומנגבת את דמעותיי.


"אתה יכול לקחת אותי הביתה, בבקשה?" אני מרימה אליו את מבטי. "אני לא באמת מסוגלת לנהוג."


"אני יודע, בואי." הוא פושט את ז'קט החליפה שלו, מניח אותו על כתפיי ומוביל אותי אל הג'יפ שלו.


"את תהיי בסדר לבד?" הוא מחנה בחניה הפרטית מחוץ לביתי ויורד לפתוח לי את הדלת, עוזר לי לקפץ מטה.


"אני חושבת שאשרוד." אני מחייכת חיוך מאולץ. "תודה על הערב." אני פותחת את דלת ביתי ומסתובבת אליו. "אני לא אשכח את זה."


"תשאירי אצלך את הג'יפ שלי, מחר אביא לך למשרד את המכונית שלך. אם את צריכה משהו, תתקשרי."


"תודה," אני נושקת ללחיו ונכנסת אל הבית החשוך. "גיא," אני קוראת בגבי אליו, "אם הייתה לי יכולת בחירה ושליטה בלב שלי הייתי בוחרת בך, במקום לריב איתך כל היום."


"אם," הוא נאנח, "אם. לילה טוב, אפ." אני סוגרת את הדלת אחריי ונשענת עליה, אם לא הייתי שיכורה אין סיכוי שהייתי אומרת לו דבר כזה.


רגע לפני שאני צונחת על הרצפה הוא משחיל מתחת לדלת את המעטפה שהכנסתי, או חשבתי שהכנסתי, לתיבה מוקדם יותר.