“לפני כמה חודשים בשיטוט חלונות ראווה ברחבי תל אביב, באחת החנויות היה מוכר צעיר שהיה בגבו אלי, ברקע היתה מוזיקה, והוא רקד. אבל מה זה רקד, כל כולו. לא כמה נענועי גוף סמליים. כזה ריקוד כאילו שהמוזיקה נובעת מתוכו, ולא מהספוטיפיי במחשב. כאילו אף אחד לא רואה,ומי שרואה ולא מוצא חן בעיניו - על הז** שלו.
אז ככה יוסי וקסמן כותב. כמו ההוא שרקד. בכתיבה חצופה ובועטת, שכל מילה נשלחה לאויר מבלי לשייף אותה, אין פה עיגול פינות, ולא טיפת התחנפות לקורא. מרוב תשוקה זה לא רק שם (מוצלח) של ספר. הכתיבה מלאה בתשוקה, הסיפור כל כולו נולד מתוך תשוקה. התשוקה היא התבלין, היא זו המחדדת טעמים, היא יצרית ופראית, וזו של וקסמן נקראת הכי אמיתית, ואהבתי כל מילה בספר הזה.

הסיפור מביא את סיפורם של דויד ושלומי. דויד, גרוש ואב לבן, דו מיני שכל פעם חצי אחר בו כמה אל החצי השני רק כדי לגלות שלא יוכל להפוך להיות שלם אף פעם. שלומי נשוי באושר לבן זוגו ומנהל זוגיות יציבה אבל כזו שהסקס בה הפך לזיכרון עבר. השניים נפגשו דרך אפליקציית הכרויות, ומנהלים שגרת מפגשים במלונית בלב תל אביב. הם שואבים האחד מהשני את החסר להם, כשתוך כדי המפגשים נגלה סיפורו של דויד מהעבר, כשהיה בן שש עשרה אביו התמנה להיות הנספח הצבאי בפריז. השגרירות מארגנת להם מורה ללימוד צרפתית - ורוניק. היא גדולה מדוד באחת עשרה שנים, וחוץ מהשפה היא לימדה אותו עוד הרבה דברים, ובעיקר אפשרה לו להיות הוא עצמו. השהייה בפריז נקטעה והסתיימה בצורה שנותרה פתוחה לאורך השנים, כשכל הפרשה הזו כמו צרורה בתוך שק התלוי על גבו של דויד ומעיקה עליו. שלומי מציע לו לנסוע לפריז, להתחקות אחרי העבר, ולגלות מה היה שם באמת.

כוחו של ספר טוב זה לא רק עלילה מעניינת ודמויות טובות. זה בעיקר- והכי הרבה - מה שעושה הספר לקורא, ואיך הסיפור מפגיש אותו עם תחנות חייו. ובשבילי הספר הזה היה כמו שסתום שהשתחרר. בבת אחת החזיר אותי אחורה אל תל אביב של פעם, טרום עידן הסמארטפונים והאפליקציות. מועדון דיוואן, קפה בנורדאו של בני שליזנגר, הקפה עם הגינה הכי יפה בתל אביב, שהיית בא לשם או לעוגת גבינה הכי טעימה בעיר, או לרייר על קובי המלצר הכי חתיך, שנראה כמו אל יווני, ומה זה משנה בכלל שהוא גיי והוא בזוגיות, ושלי גריי שפתאום נזכרתי בה, וכמובן הז'ארדו המפורסם.
תודה יוסי, על כל אלו.

אהבתי את כריכת הספר. ציור הכריכה היפהפה של יובל ישראלי מתכתב בצורה מדויקת עם תוכן הספר.
לטעמי ספר מצוין, אבל לא יתאים לכל אחד. יש בספר הרבה תיאורי סקס ( של גייז, שומו שמיים!!)”

“התחלתי ללמוד לטינית אונליין.
אמרו לי: תגידי, את נורמלית? אין לך על מה לבזבז את הכסף? מה לך ולשפה שרק האפיפיור משתמש בה? אבל אני התעקשתי ביודעי כי שפה ״גוועת״ זו היא הבסיס לכל השפות האירופאיות והיא משמשת כעורק ראשי המוביל אל ליבן ואם חשקה נפשי בצרפתית, ספרדית, איטלקית או אפילו יוונית לפחות יהיה לי בסיס יציב.
אתמול התקיים השיעור הראשון והפרופסור שלי, האנס פרידריך מְיוּלֵר אמר שהאמריקנים קלקלו את האנגלית והלטינית מקורה מהעברית העתיקה הלא היא הארמית ושבה את לבי מהרגע הראשון למרות שהייתה לו חזות של ארי נפוח והוא נופף באגרופו הקמוץ משל היה בצבא.
אני מאוד אוהבת ללמוד שפות. דרכן ניתן להגיע בקלות לתרבויות שונות ולפסיכולוגיה המלווה את העמים הדוברים אותה.
כולנו דומים בסופו של דבר אך מתבטאים בצורה שונה ולא תמיד מובנת.
השפה של יוסי וקסמן למשל, ייחודית וקצת יוצאת דופן.
בספרו החדש ״מרוב תשוקה״ הוא משתמש בביטויים הלקוחים מעולמם של הגייז, הוא מתאר יחסי מין בין שני גברים באופן גרפי למדי, מנבל את פיו ולא חוסך בתיאורים שיחשבו וולגריים בעיני רבים.
אני חייבת להודות שהקריאה בשפה שאינה כבדה או נמלצת, אינה יומרנית או מנופחת אלא קולחת, ישירה ונועזת – עשתה לי רק טוב.
נכנסתי בעובי הקורה והתחברתי לדמויות הססגוניות, העצמאיות, החוצפניות וחשתי במשב רוח קריר על פני; זאת האמת וכך אני אוהבת שמציגים בפני עלילה. נורא התחשק לי לשאול את המחבר אם הסיפורים באמת קרו; אם עברם של הגיבורים השיק לעברו ואם אפשר להלוות ממנו קצת אומץ בבקשה או לפחות להתייעץ עמו לגבי אותו רגע בזמן שבו החליט כי הוא מעבר להתחשבנויות ילדותיות, הלאה מהתקינות הפוליטית ומעל לאינטרטקסטואליות מעייפת.
לשונו הדוגרית, הבוטה מאפשרת לקורא להבין את כאבו, לטעום חלק מהחוויות שעבר דויד, המכונה גם ״הדו-מיני״ ולרצות לנחם ולהכיר לעומק את הנפשות הפועלות.
העלילה מתארת את סיפורם של דויד ושלומי: האחד, ליבו חצוי, נתון עדיין בפרפורי גסיסה אחרונים לורוניק, המורה שלמדה אותו צרפתית ואת רזי האהבה כשהיה נער ומצד שני, קיימת בו משיכה לגברים.
השני, שלומי ״ההומו״ מחפש הרפתקאות ואינו מסוגל להתחייב לגבר האחד שאוהב ודואג לו, ידידיה.
השניים מתחילים כקוריוז, בקשר בלתי מחייב אך עד מהרה נשענים זה על זה, לומדים זה מזה ומשפרים בזכות הקשר ביניהם את היחסים עם משפחתם.
כשסיימתי את הספר הבנתי מדוע יצא לאור בהוצאה קטנה (אך איכותית למדי, פרדס/מלח מים, מבין האהודות עלי). אלו הגדולות, חששו לקחת סיכונים מיותרים משום השימוש בשפה שאולי אינה מקובלת על רוב האנשים.
אך לטעמי, הם פספסו ובגדול כי מה אמר בשביס זינגר?
״סופר טוב כותב על דברים שמעוררים את יצריו״
נותר לי רק לשבח את הספר ולהוסיף: כן ירבו!”

“'מרוב תשוקה', סיפרו של יוסי וקסמן, עמוס קסם לרוב.
משהו בשיח הגברי/לא רק גברי, שיח נטול רומנטיקה לחה אך מלא ברגשות, מכאיב, מושך ומחמם את הלב, מזכיר לרגעים את 'די כבר עם השקרים שלך', של פיליפ בסון (זכרון שאין חיובי ממנו).

אז מה היה לנו?
וקסמן מספק גיבור/אנטי גיבור, שמחפש את דרכו בעולם רומנטי, מיני וּמבולבל. במאבק אל מול ההגדרות 'הטרוסקסואל', 'הומו', 'דו-מיני' ומה שביניהם, תשוקתו המינית מפילה חללים ובעיקר אותו.

אבל אותן הגדרות, מסמנות רק את המערכה הראשונה בסיפור וכשנתעמק בו מעבר להן, נפגוש בחיפוש אחר מהות שאבדה, החמצת חיים ונסיונות השלמה כושלים.

"השקרים, כמו הסטיות, הם חלק מהחיים, אבל מעולם לא היה מסוגל לשמור אותם לעצמו ויצא שכמעט הפסיד את חייו בגללם."

אומרים יש אהבה בעולם
ב'מרוב תשוקה', בוחן וקסמן את מהות האהבה. הוא מחטט בנפש דמויותיו, מערטל אותן מנורמות ובוחן אותן מול שכבות של 'מה יגידו'.
האהבה של וקסמן שורשית, ארצית, מיוסרת ומיסרת, מחפשת את עצמה ואוגרת רסיסי חיים לרוב.

"הוא חשב לא פעם להתאבד בגלל הסטייה שלו, בגלל האהבות שתמיד מתחרבשות לו, אבל לא העז."

יחד, נצא למסע חיפוש כואב, אחר מהות האהבה.
בסוף, נישאר רצוצים וּכאובים ונחכה יחד לקשת שמעבר לענן, במן אופטימיות זהירה שמקורה בהשלמה.

כותבים, סיפור אהבה
הכתיבה שונה ומיוחדת, עמוסה תיאורים מדוייקים בעברית עכשיוית עד יפה, שמתובלת בביטויים מעולמות מיניים, מוקצנת ולעתים גם חדה.
יוסי וקסמן מתשמש בעברית כבסכין חותכת, בנסיונות כירורגיים להוכיח כאב עד שפל מדרגה. הוא גם מצליח בזה לא רע.

משום שזה ספרו הראשון של וקסמן אליו נחשפתי, לא ברור אם מדובר בכתיבה מייצגת, או ספציפית לספר זה ובכל מקרה, סגנון הכתיבה המשלב ציטוטים, שימוש בגוף ראשון, שני ושלישי לסרוגין, תורם כאן את חלקו למערכה הכוללת.

אותו סגנון כתיבה יחודי, גובֵה את מחיר ההתאקלמות, כשלוקח רגע או שניים להשתלב בו. אבל מרגע שהשתלבנו זו בזה, נהניתי לרוץ איתו עד הסוף.

מינימינימיני
מינוניי הביטויים המיניים, התגלו לי כמדוייקים. אבל כאחת שידועה בסיבולת גבוהה לאותם אזכורים, אני לא האדם הנכון לברור הנקודה ויתכן שרכי לבב ממני ימצאו עצמם מזועזעים (ראו הוזהרתם ו... לי זה היה נעים).

"היום היא מבינה שאפשר למות מרוב תשוקה, עד כמה שזה נשמע אידיוטי, כמו בסרט רומנטי, כמו בשיר מפגר של אַזְנָבוּר."

כן, זה כנראה אפשרי.

"לכל אחד יש את היער שלו."

גם זה.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/”