מכתב מנטשה
אנא, קראו לפני שאתם מתחילים את הספר
קוראים יקרים,
הסיפור של סרג'יו הוא סיפור שלא התכוונתי לכתוב כלל. הוא היה דמות משנית בספר אחר וזה הכול. לפחות עד סוף 2017.
כשסיפור מתחיל להתהוות בראשי, בדרך כלל הגיבור הוא שמקבל צורה, הוא זה שאת עיניו אני רואה, והוא לאט־לאט גדל לאדם נושם וחי עבורי. הקול שלו הוא שלרוב מניע לראשונה את הסיפור.
במקרה של סרג'יו, זה התחיל לפני כמה חודשים עם השיר 'מותק' של להקת 'האונדמאות''. מהרגע הראשון ששמעתי אותו, חשבתי שזהו זה, זה סרג'יו, זה השיר שלו. אפילו כשאני כותבת את זה, אני יכולה כמעט להרגיש אותו, להרגיש את זרועותיו סביבי, את גופו כבד כשהוא נע באיטיות לצלילי המוזיקה והנשימה שלו חמה על לחיי כשהוא שר.
אני מרגישה שסרג'יו חיכה לתורו. כאילו הוא היה סבלני והתבונן בעולם של בנדטי הולך ונוצר על כל רבדיו, ובסוף הגיע תורו. גם לו היה סיפור, והיה צריך לספר אותו ולא משנה מה. זו הסיבה לכך שאני כותבת את המכתב הזה.
כמו תמיד, תודה רבה לכם על שבחרתם לבלות את זמנכם בקריאת ספר שלי. אני עדיין מתייחסת לזה בהכנעה ובכבוד. אני מקווה שתתאהבו. אני מקווה שתרגישו את כל מה שאני הרגשתי, ואולי כשתשמעו את השיר הזה, תרגישו גם אתם את הזרועות של סרג'יו סביבכם.
באהבה,
נטשה
פרולוג
נטלי
'המקום הלא נכון בזמן הלא נכון, מותק'.
המילים האלה מהדהדות במוחי.
כבר עשיתי זאת בעבר. פעמיים בחיי הייתי במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אין איזה איזון של הקארמה? כלומר, לא מספיק להיות עדים לאלימות מהסוג הזה רק פעם אחת בחיים?
הפעם האחרונה הייתה לפני שש שנים. הייתי בת ארבע־עשרה ועמדתי מול המקפיא בחנות נוחות במורד הרחוב שבו נמצא ביתי וניסיתי להחליט איזה ארטיק לקנות. אני זוכרת את המהום המזגן. אהבתי את הקור בפנים באותו יום חם של חודש אוגוסט. זאת הייתה אחת הפעמים הספורות שהוריי הרשו לי לצאת לבד. לא גרנו בשכונה הכי טובה בעיר.
הגברים נכנסו במהירות גדולה כל־כך, עד שבקושי קלטתי את העובדה שהם עוטים מסכות סקי לפני ששמעתי את הירייה. צללתי לרצפה וכיסיתי את אוזניי בגלל הפקודות שהם צעקו, אבל האיש בעל השיער השמנוני ראה אותי. הוא התקרב אליי. הייתי צורחת לו היה לי קול, אבל הצרחות של האחרים גרמו לי להיאלם, וכשהוא תפס בשערי וגרר אותי לעמידה, הלכתי לאן שהוא הוביל אותי.
נשמעה ירייה נוספת ואחריה צרחה. אני נשבעת שראיתי נוזל אדום ניתז על הקירות.
דם.
כשהוא השליך אותי אל הרצפה במעבר האחרון והתחלתי להבין מה הוא מתכוון לעשות, הכול נעשה הזוי.
יריות ומהלומות וצרחות – כל אלה נשמעו רחוקות, כאילו כבר לא היו חלק מהמציאות שלי, מפני שהמציאות שלי עמדה להשתנות. המציאות שלי הייתה רק הוא ואני על הרצפה בחנות שכוחת האל ההיא, כשהדם זורם בין המעברים.
הפחד ששמעתי בקולותיהם של האחרים נלכד בתוכי. הוא במכנסיים מופשלים. הוא עם ידיים בג'ינס שלי. אני מתבוננת בו, אילמת. אני, מנסה להדוף אותו ממני.
אני זוכרת שהפעמון שמעל הדלת צלצל שוב.
אני זוכרת את קול הצעדים.
מישהו קילל.
אני זוכרת קול של אקדח נדרך. אין לי מושג איך ידעתי בדיוק מה הייתה המשמעות של הקליק הזה, אבל זה צליל שלא היה אפשר לטעות בו. אני זוכרת את הבעת פניו של זה שהיה בין רגליי כשהוא הרגיש את המתכת הקרה על עורפו.
שנינו הסתכלנו למעלה באותו הזמן על הגבר בחליפה הכהה. הוא לבש שחור מכף רגל עד ראש, מלאך בשחור. האקדח שלו הבהיק באור המרצד של נורת הניאון. המלאך קרא לי לבוא אליו וכך עשיתי. נעמדתי על רגליים רועדות והלכתי. הוא הביט למטה, אל מכנסי הג'ינס הפתוחים שלי, ואז עיניו פגשו בעיניי. הוא משך אותי אליו, הניח יד אחת על עורפי וטמן את פניי בבטנו.
הוא אמר לי לשמור על עיניים עצומות ולכסות את אוזניי. הוא אמר שינסה לא ללכלך אותי בדם.
לא חשבתי; עשיתי את מה שהוא ביקש. הנחתי את ידיי על אוזניי ואני נשבעת שעכשיו אני יודעת איך נשמע כדור שקורע בבשר.
את כל זה הצלחתי איכשהו להדחיק. נעלתי בקופסה עד עכשיו.
המילים שלו, הן ששבות ומתנגנות במוחי. את צליל קולו אני מזהה עכשיו, שנים רבות אחרי אותו יום נורא, כשאני כורעת ברך מאחורי המכונה הרעועה במחסן הנטוש ומסתתרת.
'המקום הלא נכון בזמן הלא נכון, מותק'.
מותק.
לעולם לא אשכח את הקול הזה. לעולם לא אשכח את האופן שבו הוא קרא לי 'מותק', ואני מזהה אותו עכשיו. את הגבר בחליפה, את המלאך השחור שלי. את הגבר שהרג בלי למצמץ. הגבר שהציל את חיי פעם.
זה הוא. הוא כאן.
כשהוא מסיט את מבטו לכיווני, אני נשבעת שהוא מצליח לשמוע את הלמות ליבי. אני חוששת שזה מה שיסגיר את מקומי.
אלא שהפעם, אם הוא ימצא אותי, הוא לא יציל אותי.
