דבר הסופרת
המילים שחיברתי כאן, בדפים הללו, הן עולמם של קוראים רבים מדי. המילים האלה נושאות מסרים רבים ושונים כל כך לכל אחד ואחת מאיתנו. למעשה, העולם שראיתי בראשי שונה כנראה מאוד מהעולם שתקראו בדמיונכם. זהו קסם הדמיון. אתם תשפטו את הסיפור בהתאם לחוויות שלכם, הספוגות בהיסטוריה שלכם, בעברכם, בכאבים שלכם. התחלתי לכתוב את הסיפור משום שדמותה של סמנתה (שבאורח טרגי נקראה על שם הכלבה שלי, פאקינג אל תשאלו) צצה בראשי כדמותה של אישה המכוסה בדם, יושבת ליד ההגה. היא חזרה ועלתה במוחי שוב ושוב, בלי להרפות. ואז קיידי הגיע, עם הפלאשבקים והחזיונות האלימים שלו.
התאהבתי קשות בשניהם. בחיי שניהם ישנה אכזריות שאין בחייהם של רבים, תודה לאל. לא כל סיפור הוא יפה ולא כל סיפור הוא מושלם, אבל זה הסיפור שלהם. סיפור שהוכתב לי על ידי הדמויות, ואני פשוט ישבתי והקלדתי. הסיפור שלהם אכזר ויפהפה. המצבים שבהם שני אלה מוצאים את עצמם הם אמיתיים לגמרי. אלה סיפורים שמדווחים בחדשות. אני שומעת אותם בתת־המודע שלי ואני מתחקרת, עד שאני מבינה את המניעים הנפשיים ואת הסיבות שמאחורי המעשים והרגשות. ביליתי אין־ספור שעות בקריאה אובססיבית של עדויות של קורבנות, זיכרונות, דוחות משטרתיים, מה שתרצו. בדקתי הכול. בחיים האמיתיים אי אפשר לשלוט בסיפור. אי אפשר לגרום למשאלות שלכם להתגשם ולהעניק לכולם סוף טוב. אבל כשהייתי בתוך תודעתו של קיידי וחוויתי את הכאוס ואת הכאב, לא יכולתי שלא לתת לו אלא תקווה ואהבה.
לכן אני מריעה לקורבנות ולכל מי שהוא אנדרדוג ומאחלת לכם שתמצאו שלווה ורוגע בחייכם. אנחנו חזקים. האלימות אינה מחלישה אותנו רק משום שחווינו את נחת זרועה. היא גורמת לנו לראות את החיים בבהירות גדולה מאחרים, והיא גורמת לנו לנשום עמוק יותר.
״כל מעשיהם של בני האדם נובעים מסיבה אחת או יותר מבין שבע הסיבות האלה: כאוס, טבע, הכרח, הרגל, היגיון, תשוקה ותאווה.״
אריסטו
פרק 1
הידיים שלי היו מכוסות לגמרי בדם וידעתי שאני מאבדת שליטה, משום שחיפשתי נואשות משקה ולא את המטלית כדי לנקות מעליי את הלכלוך. כמה משקאות חזקים במיוחד כדי להדחיק לגמרי את כל מה שקרה זה עתה. נזקקתי למשהו חזק כדי להניע מחדש את התחת המבועת שלי ולחזור לנשום כרגיל. אצבעותיי החליקו על גבי ההגה הספוג בדם, גופי כאב והלם. רעדתי נוראות, וניסיתי להסדיר את הנשימה ולהתמקד בנהיגה מהירה ככל שיכולתי.
הלילה הקר העביר צמרמורות מקפיאות בכתפיי, אף שהחימום דלק במלוא העוצמה והחלונות היו סגורים. יכול להיות שהקור הנורא מגיע מתוכי. המחשבה הרעידה את עצמות הבריח הכואבות שלי.
״את עדיין מסוגלת לנהוג? תני לי לנהוג, סמנתה. עצרי, ותני לי את ההגה!״ צרחה ג'ניפר, שישבה במושב שלידי. הפניתי אליה את ראשי. הו, לא, הו לא... גם היא הייתה מכוסה בדם.
השיער הבלונדיני הארוך והבהיר שלה היה משוך לאחור בקוקו פרוע, וכמה קווצות חופשיות נדבקו לצווארה המכוסה בדם. היא התפתלה במושב, מאחורי חגורת הבטיחות, ונאחזה ביד אחת בלוח המחוונים, מותירה מתחתיו כתם כהה של טביעות אצבעותיה.
עיניים חומות גדולות ופעורות לרווחה התחננו שאעצור את המכונית ואניח לה לנהוג.
אין סיכוי, איש אינו נוהג מהר כמוני.
והיינו חייבות להימלט.
לחצתי על הדוושה והאצתי, בניסיון למצוא את תחנת העצירה הבאה, את הירידה מהכביש או מקום כלשהו שבו אוכל לשטוף מעורי את הדם ההולך ומתייבש. ג'ן צדקה לגמרי. היינו חייבות לעצור ולבדוק מה בדיוק קרה לנו. ״כמה נורא אנחנו נראות, ג'ן?״ עיניי שבו והציצו בה בעודי מנסה להתמקד בכביש החשוך והריק שנמתח לפנינו.
״תראי... את נראית כמו רצח מדרגה ראשונה, ואני, אני נראית כמו תקיפה בנשק קטלני. איך, לעזאזל, את חושבת שאנחנו נראות?״ היא העבירה אצבעות על פניה ומרחה כתם דם על לחייה השזופות. הו, אלוהים... הו, אלוהים אדירים. זה הרבה דם. מה עשיתי, לכל הרוחות? ״פשוט תעצרי, סאם. את תאבדי יותר מדי דם תוך כדי נהיגה. את דולפת כמו מסננת.״
עניתי בנחרת בוז קצרה, ״אל תדאגי, טוב? אלה פצעים שטחיים בלבד. שום דימום פנימי. אני פשוט... אני חושבת שאני בהלם... זה הכול. ואני חושבת שרוב הדם הזה לא שלי.״ ליטפתי קווצות מהשיער הערמוני שלי ואצבעותיי שוב כוסו בדם. ״פאק! החתיכת־חרא־טינופת־מנוול־זין־של־קוף הזה!״ לא זכרתי שחטפתי מכה בראש. ״הייתי צריכה לתלוש לו את הזין!״
שיט! שיט. שיט, פשוט תלחצי...
אחרי נהיגה בלתי פוסקת של שבע שעות מלאות אדרנלין, עצרתי באזור החניה של המקום הראשון והיחיד שהיה פתוח בקטע הכביש הארוך והריק שבו מצאתי את עצמי.
זה היה כמובן בר. אלוהים כנראה סלח לי על חטאיי, משום שהוא ענה ברוב נדיבות לתפילותיי, שבהן ביקשתי משקה חריף. אם כי סוחר סמים שעובד מסביב לשעון ומציע מבצע מיוחד על אופיואידים היה מועיל לי יותר. אבל לא הייתה לי שום כוונה להתלונן. אלכוהול זה ממש בסדר.
״מה, באמת? סמנתה, זה מועדון חשפנות,״ היא אמרה והצביעה באצבעה המטונפת על החלון הקדמי. ״זה מועדון חשפנות דפוק באמצע כביש צדדי חשוך וריק באמצע צפון־פאקינג־שומקום־ניו־יורק. את רוצה לשחזר את כל הקלישאות מסרטי האימה? אני לא דורכת במקום זבלי כזה.״ הבעת פניי לא השתנתה. ״בחייך, סאם. בואי לא נזנק ישר לתוך פרק של איזו סדרת אימה סוג ג', בבקשה?״
העברתי להילוך חניה והדלקתי את האור במכונית. שבע שעות משם. שבע שעות זה מספיק טוב לעת עתה. חוץ מזה, הייתי חייבת להשתין. כאבים עזים דקרו אותי בכל גופי המוכה כשטיפסתי אל המושב האחורי הקטן, תוך שאני מורחת כתם דם על ריפוד העור הלבן במכונית שהייתה מתנת יום ההולדת האחרונה שלי לעצמי, הפורשה פנאמֶרה האפורה המטאלית. ״אהה... אוחח... כמעט הרגתי את עצמי עכשיו. את יכולה להוציא בשבילי מתא המטען את ערכת העזרה הראשונה?״
״לעזאזל, סאם, את רצינית?״ את מתכוונת להיכנס ככה לבר? מישהו בטח ישאל שאלות.״ בזוהר שעלה מהכיפה המוארת שמעלינו, יכולתי לראות כמה נוראות נראו החבורות שצצו על לחייה. ממש מתחת לעין שלה הלך והתפשט כתם בגוני אדום וסגול־עמוק, שהעיד על שטף דם פנימי, ופינת השפה שלה הייתה עיסה תפוחה ומדממת.
חבטתי בראשי בריפוד העור הצונן, עצמתי בכוח את עיניי הנפוחות והתאמצתי להחניק את הדמעות שצרבו את עפעפיי. אני חזקה מזה. אני חזקה ממנו. לא רציתי לבזבז דמעות על הכאב, או על הסיבה שלו. אני אמורה לשמוח על כך שאני עדיין בחיים. על כך ששתינו בחיים. ״ג'ן, אני צריכה כדור הרגעה או משכך כאבים חזק כדי שאוכל להתרכז. הכאב מתחיל לצרוח עליי. ואני צריכה לנקות את הפצעים שלי. עברו יותר מדי שעות, אבל היה חשוב יותר להתרחק כמה שיותר מהגיהינום הזה.״
דלת המכונית השמיעה נקישה ולפני שהספקתי לפקוח עיניים, החבטה הכמעט־חרישית של מכסה תא המטען שנפתח ונסגר מילאה את אוזניי. ואז הלחישות הרכות שלה. ״הוצאתי גם תיק עם בגדים נקיים. אבל אני נשבעת, אם מישהו מהמנוולים החרמנים האלה מהמועדון יגרור את עצמו אלינו בזמן שאנחנו מחליפות בגדים, יהיה לנו עוד דם על הידיים, סאם.״
פתחתי את ערכת העזרה הראשונה שלי וחיפשתי בתוכה כל מה שעשוי להועיל לי.
תלשתי את הפקק מבקבוק מי חמצן, שפכתי אותו ישירות על הידיים והנחתי לנוזל לזלוג אל חיקי ״לעזאזל! זה כואב!״ צרחתי כשהנוזל הקר חדר אל תוך החתכים שלי וגרם לגופי להתפוצץ בכאב בוער להחריד. נעצתי את שיניי בעור הרך של משענת הראש במושב הקדמי כדי להשתיק את צעקותיי.
ג'ן הוציאה פלסטרים דמויי פרפר, וכשהצריבה של מי החמצן הפכה לכאב עמום, התחלתי לנקות באופן שיטתי את החתכים שלי ולחבוש אותם, כשאני נושכת את השפתיים בכל פעם שהכאב נעשה עז מדי. זה היה ממש נס שלא היו לי שום פצעי דקירה עמוקים יותר, אבל גם כך כאב לי מספיק. הכול הספיק לי... נמאס לי. הרגשתי עד כמה חבולות ונפוחות ארובות העיניים שלי, והייתה לי תחושה שהשפתיים שלי נקרעו לשניים. תודה לאל, הן לא נקרעו. כשהמציאות הכתה בי פתאום, הרמתי אליה את מבטי. ״אנחנו צריכות שמות חדשים, נכון? אנחנו צריכות להיפטר מהמכונית שלי.״
הבטנו זו בזו במבטים מדודים. אין ספק, שתינו ידענו שאי אפשר לתקן את המצב. עשינו מה שהיינו חייבות לעשות, וכעת היינו מוכרחות להמשיך הלאה. היה בלתי אפשרי לחזור לאחור, ולמען האמת, הרגשתי הקלה עצומה. שאפתי עמוקות, ואז נשפתי אט־אט. אף שכאב לי בטירוף, חייכתי. הייתי חופשייה.
שפתיה התעקלו לחיוך שתאם את חיוכי. ״אני רוצה להיות ברי מסטרסון, ואני רוצה להיות צעירה בחמש שנים לפחות מכפי שאני. את חושבת שאני עדיין יכולה לומר שאני בת עשרים ושמונה?״
הצחוק שלי גרם לי להתעוות ולגנוח בכאב. ״ברור, רק תשטפי מעלייך את כל הדם, זה כבר יוריד ממך שנתיים־שלוש.״ אחרי שניקיתי את הפנים בכמה מטליות ספוגות באלכוהול שמצאתי, לבשתי לאיטי בגדים נקיים. ״מוצא חן בעיניי השם לייני. לייני נווה. אבל הגיל שלי לא מפריע לי. אישאר בת שלושים ושלוש.״ זה היה השם היחיד שחזר ועלה שוב ושוב בראשי בעודי מתנקה. הייתה לו משמעות עבורי, אם כי לא חשבתי שיהיה מי שיבין.
״אה, כן, מפני שבחיים לא היית נערה נורמלית ולא צלית את עצמך בשמש, אז את יכולה להגיד שאת בת עשרים ואחת. למה לקחת לעצמך שם משפחה כמו 'נֶבֶר'?, היא שאלה ותחבה את רגליה למכנסי ג'ינס נקיים במקום אלה הספוגים בדם.
״לא, לא נבר, נווה — N.E.V.A.E.H — זהו השם ״גן עדן״ כתוב לאחור. לא יודעת, אולי זה מפני שאני כבר לא בגיהינום ההוא.״ שלפתי מראה קטנה מהארנק וניסיתי לכסות כמיטב יכולתי את האדמומיות שבעיניי הנפוחות. ״אין טעם להתאמץ עם האיפור, נכון? בואי פשוט נשתה קצת ונמצא מקום לישון. אנחנו כבר לגמרי בעומק הרי האדירונדק, ואנחנו אמורות להיות בטוחות כאן בכמה ימים הקרובים.״
אור הניאון הוורוד העז הבהב את שמו של הבר ״מֵק'סמֵקסימֵלטְס״, ולידו היה שלט שהציג ישבן ניאון מרקד. ״אלוהים ישמור, סאם... אה, לכל הרוחות... זאת אומרת... לייני, אנחנו באמת עושות את זה, נכון?״
ניסיתי לא לצלוע יותר מדי כשהחתכים והשפשופים הצורבים שעל רגליי התחככו בבד המכנסיים, ועשיתי את דרכי לעבר הכניסה אל הבר. ״כן, ברי, אנחנו באמת הולכות לשתות במועדון חשפנות. לא אכפת לי כמה ריקודים ארוטיים נראה שם, או כמה המוטות מכוסים ריר. אחרי כל זה, שתינו זקוקות למשקה. ״ נופפתי בידיי באוויר לעבר הכתם האפל שהיה הכביש המהיר שממנו הגענו זה עתה.
היא נגעה במרפק שלי לפני שהגעתי אל הדלת, וחיוך איטי נמתח על פניה החבולות. ״לא, התכוונתי שבאמת גמרנו עם כל זה. אנחנו לא חוזרות, נכון?״
״תסתכלי עליי, לכל הרוחות. בחיים לא אחזור לשם. לא אכפת לי על מה ויתרתי. שום דבר מכל זה לא שווה את החופש ואת השפיות שלי. שהכול ילך לעזאזל,״ אמרתי, והתכוונתי לכל מילה. ואז צחקתי. צחקתי וחייכתי בזכות החופש שלי. לכל הרוחות, רציתי לפרוץ בצווחות שמחה, אבל קודם כול הייתי מוכרחה לשתות.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה החמימות הנעימה של הבר. הדבר השני היה ריחות מתוקים של וניל וקינמון. המקום דמה לחנות מוצרי טיפוח זנותית. הקירות היו צבועים בצבע בורדו עמוק והשולחנות והכיסאות היו עשויים עץ דובדבן כהה. דלפק ארוך כיסה את כל אורכו של הקיר הצדדי, ובעומק הבר הייתה במה מוארת באור עמום.
מאחר שכף רגלה לא דרכה מעולם במועדון חשפנות, עיניה של ברי נפערו לרווחה כשהיא סקרה את החדר וניסתה לעכל את כל מה שהיא רואה. אבל אני, בצעירותי, הייתי במיליונים כאלה, משום שהייתי תקועה עם כל מיני בחורים ואף פעם לא היו לי חברות שאיתן יכולתי להירגע. זה לא הטריד אותי לרגע.
תפסתי את ידה של ברי ומשכתי אותה אל הבר, והתיישבתי על כיסא גבוה ואלגנטי, מרופד בכרית קטיפה. הבמה הייתה ריקה ורק לקוחות ספורים, תערובת של זכרים ונקבות, ישבו סביב השולחנות, אכלו ושתו.
״טוב, זה מסריח. חשבתי שאראה איזו חתיכה משונה מטפסת על העמודים,״ צחקקה ברי בעודה מתיישבת על כיסא הבר.
״רקדניות לא עולות לפני השעה עשר, מתוקה,״ נשמע משום מקום קול עמוק. ברי ואני הבטנו זו בזו, ואז בחנו את הבר בחיפוש אחר האדם שהשמיע את הקול. לא מצאנו איש. עיניה שבו והביטו בעיניי ומצחה התקמט.
״וואו. מרשים. לבר של מק'ציצי השעיר יש ברמן בלתי נראה,״ צחקקתי. ״טוב, מר ברמן בלתי נראה, אנחנו זקוקות למשקאות הכי חזקים שאתה מסוגל להכין.״
רעמה של שיער בלונדיני בהיר התרוממה מאחורי הבר שמולנו, והפנים הכי יפות שאי פעם ראיתם היו מחוברות אליה, ובתוכן זוג עיניי תכלת קלישאתיות. לא, לא יפות, יפהפיות. לגמרי, כמו בובת קן. אלוהים, גברים לא אמורים להיות כל כך יפים. נאים, כן. יפים, לא. אבל הבחור הזה? הבחור הזה היה יפהפה.
זה די גרם לי לרצות לגלגל את עיניי ולהקיא. ואולי הייתי עושה את זה, אם הפנים לא היו כואבות לי כל כך.
ברגע שהוא הביט בנו, הגבות הבובתיות האלה שלו הזדקרו עד קצה המצח, והוא השמיע סוג של השתנקות חנוקה. ״אתן... אתן בסדר?״ הוא שאל אותי. המילים שלו נאמרו בשמץ של מבטא בריטי. טוב, זה כבר ממש הפך אותו למפתה. גבר יפה עם מבטא. יהיה בלתי אפשרי לגרור את ברי החוצה מכאן.
הצעתי לו את החיוך המשובח ביותר שלי, מה שגרם לאחד החתכים שעל שפתי לדמם שוב, והוא מיהר להגיש לי ערמה של מפיות נייר. ״אתה אומר שאני לא נראית בסדר?״ השתנקתי באימה מעושה ולאחר מכן ניסיתי לקרוץ בעין הפחות נפוחה שלי. ״מה? תלוי לי משהו מהאף?״ צחקתי כאילו זה ממש מצחיק וטפחתי על שפתי במפיות שהוא הגיש לי.
הייתי חייבת להתבדח ולצחוק על עצמי, כי לא ממש יכולתי להתמודד עם המצב כפי שהוא. החיים קשים. חייבים לשרוד את הרע ואת הטוב, כי האלטרנטיבה היא כל כך... סופית.
אני אשרוד את זה.
לצידי, ברי השפילה את ראשה, כיסתה אותו בזרועותיה וצחקקה אל הדלפק. הכתם הסגול העז על לחייה הלך והעמיק מרגע לרגע ולא שיפר את המראה שלה.
קן הבובתי השתתק לרגע כדי לבחון את פניי. הוא הושיט את ידו ונגע קלות בסנטר שלי, ואני ניסיתי לא להירתע. ״טוב, זה כנראה לא ממש נורא אם שתיכן צוחקות מזה, נכון? אתן צריכות שאני אאסוף כמה גברים ונלך לכסח למישהו את הצורה?״ אם הלחיים שלי לא היו צבעוניות כל כך מרוב חבלות, הוא בוודאי היה שם לב לסומק הלוהט שהתפשט על עורי.
״אה, לא. אבל תודה. רק כמה משקאות, טוב? כל מה שירגיע את כל הנפיחות המקסימה הזאת שלנו,״ אמרתי והרחקתי את ראשי באיטיות מידו. למה, לכל הרוחות, שגבר יחשוב שאישה עשויה להרגיש בנוח אם הוא נוגע בה כשהיא נראית כל כך מוכה?
״ברור, בטח, מתוקה,״ הוא מלמל והביא בקבוקים של וודקה, רום וטקילה מהמדף. מאמצע המדף הוא לקח ג'ין ועוד בקבוק של משהו שלא יכולתי לקרוא את התווית שלו, ומשקה לימון־ליים. לאחר מכן הוא פשוט התחיל למזוג הכול יחד. כמעט השתכרתי מעבר לגבול המותר רק מלהביט בו מכין את המשקה הדפוק. הוא הניח מולנו, בצורה מסודרת, שתי מפיות קוקטייל קטנות וחזר לערבב. השתעשעתי ברעיון לומר לו לוותר על תחתיות המשקה המפונפנות שלו, כי אין לי כוונה להניח למשקה לשהות על השפתיים מספיק זמן, אבל לא אמרתי. בעיקר משום שלא רציתי שמישהו ידע עד כמה כואב לי.
״הוא שלי,״ לחשה ברי לצידי ברכות. כאילו היה לי רבע סיכוי כשהיא בסביבה — לי, גברת חכמונת פשוטת המראה, לעומתה, מיס מדליקונת חתיכונת. אל תבינו אותי לא נכון, אני מושכת, אבל כשאנשים תיארו את ברי הם השתמשו תמיד בקטגוריית שמות התואר שכללה את המילים הפצצה הבלונדינית המהממת עד אימה, ואותי השליכו ללא שום התלהבות לערמת החכמה־במיוחד־ונראית בסדר.
פלטתי נחרת צחוק ודחקתי בה במרפק. ״ברור, הוא כולו שלך. הוא הרבה יותר מדי יפה לטעמי. חוץ מזה, אני חושבת שגמרתי עם גברים לזמן הקרוב.״ ניגבתי את כפות ידיי המיוזעות בג'ינס שלי ונשכתי את החלק הזעיר בשפתי שלא כאב. ״אני מרגישה די מתודלקת, ואפילו לא שתיתי עדיין.״
״אדרנלין. איבוד דם. אל תחליפי נושא, אני עדיין מכריזה בעלות ראשונה,״ היא לחשה.
לא. נדמה לי שזה החופש.
הברמן שיגר אלינו, לאורך הדלפק הכהה והמבהיק, שתי כוסות מלאות בתערובת הכהה שהכין, ״הנה, מתוקות. למשקה הזה קוראים אדיוס, מנוול. וזה מה שאני מתפלל שאמרתן למי ששם עליכן את הידיים,״ הוא אמר ונעץ בנו את עיניו הכחולות במבט רציני עד אימה.
אדיוס, מנוול.
ברי הרימה את המשקה שלה לעברי והשיקה אותו בכוס שלי. ״להתחלות חדשות,״ היא לחשה.
״לחירות,״ השבתי בלחישה.
אדיוס, מנוול.
התבוננתי בברמן היפהפה מתרחק מאיתנו, נע סביב הבר, מדבר עם לקוחות אחרים ומוריד צלחות מהשולחנות. הוא נשא אותן מבעד לדלתות ההדיפה אל החלק האחורי והופיע כשבידו צלחות ועליהן אוכל מהביל. לא היו בסביבה עובדים נוספים.
לגמנו מהמשקאות שלנו בשתיקה, שתינו ניסינו כנראה לשכוח את עשרים וארבע השעות האחרונות בחיינו. אבל, אלוהים, כמה רציתי לשכוח הרבה יותר מזה.
ברי עקבה בעיניה אחר הברמן כמו כלבלב אבוד. ״אז מה את חושבת? רוצה להישאר כאן קצת? הנוף נחמד.״
״אה, ברור, כן. תמיד תהיתי איך זה לחיות במקפיא.״
״לא כל כך קר. ואנחנו מספיק רחוקות.״
״ג'ן... לעזאזל... ברי... איזה מין שם זה בכלל הברי הזה? יש פה משהו כמו מינוס שבע מעלות באוקטובר. והקצה השני של העולם לא יהיה רחוק מספיק.״
״חיידקים לא חיים בסביבות קרות, נכון? אנחנו יכולות לצבוע את השיער שלך לשחור. לי לא יזיקו תספורת חדשה ומראה חדש. זה יהיה כמו לשחק במחבואים.״
״תשתקי.״
״אני רצינית, יש לנו הרבה כסף ואף אחד לא יחפש אותך לעולם באמצע היער. הם ינסו לחפש אותך בערים גדולות, אם בכלל,״ היא לחשה.
כמעט התזתי עליה את המשקה. ״אז את חושבת שאף אחד לא מחפש אותי?״
״אני בסך הכול אומרת שכאן נוכל להשתלב, והברמן הזה ממש מקסים. מה דעתך? הוא נראה נחמד, נכון?״
״הו, כן. אני הרי מצטיינת בשיפוט אופיים של בני אדם. ממש. הרי לא הייתי מסוגלת לזהות סוציופת גם אם הוא היה תולש ממני את הזרועות ומכה אותי בהן.״
״אתן זקוקות לעוד משהו כאן, גבירותיי?״ בובת קן שאל כעבור דקות ספורות, בזמן שניגב את הדלפק.
עיניי התמקדו בשרירים המשורגים שבזרועותיו השזופות בעודו מנגב בתנועות מעגליות רציפות את הלחות שהתירו המשקאות הקרים שלנו.
״הו, כן. כן, אני זקוקה,״ מלמלה ברי חרש.
״האמת היא שכן,״ אמרתי ונעצתי מרפק בברי מתחת לדלפק כדי להשתיק אותה. ״אתה מכיר פה בסביבה מלונות או משהו?״
הוא חייך אליי בעצב. ״מתוקה, את באמצע הרי האדירונדק. יש כאן אזור קמפינג עם קרוואנים, כמה תחנות של שומרי יערות ובתים מבודדים, זה בערך הכול. שתיכן נראות כאילו אתן זקוקות לבית חולים, או לשוטר. לא למלון. יש עיירה קטנה במרחק של בערך חצי שעה נסיעה צפונה, ושם רוב האנשים גרים ליד בתי הכלא, איפה שיש עבודה.״
״כן? איזו מין עבודה אפשר למצוא שם?״ שאלה ברי, מתעלמת לגמרי מעצתו לבקר בבית החולים ובועטת בי ברגלה. הו, אלוהים, היא באמת רוצה להתנחל כאן בגלל בובת קן היפהפה. איכס.
״עבודות רגילות, כמו בכל עיירה. בכלא, בבית ספר, בסופרמרקט, בספרייה ובתחנת המשטרה המקומית. ישנו גם בית החולים שהזכרתי קודם, ואת התעלמת ממנו ברוב חביבות. למה את מתעניינת בעבודה? אתן מחפשות עבודה?״ הוא קימט את המצח. שיט, זה באמת נשמע כמו התחלה של סרט אימה גרוע...
ידעתי שאם לא אשאל, ברי תשאל. יכולתי ממש לראות את הכיוון שאליו המחשבות שלה הולכות, ישר אל תוך המיטה שלו. ״אולי אתה צריך שתי מלצריות, רק לכמה ימים בשבוע? התחת שלי הרבה יותר מדי גדול מכדי לרקוד שם,״ הצבעתי על הבמה הריקה. ״אני לייני, אגב. וזאת ברי.״
״לייני וברי? אתן בטוחות שאתן לא רוצות לרקוד? השמות האלה מושלמים לזה,״ הוא צחק בפלרטטנות. ״אני דילן גרייסון, והתקבלתן. אבל אתן יכולות להתחיל לעבוד רק אחרי, אה, שהחייזרים האלה שצמחו לכן על הפרצוף יחלימו. זה לא ממש מוסיף לכן חן. אני בטוח שמתחת לכל הצבעים האלה אתן יפות.״ הוא השליך את מטלית הבר על כתפו ושוב יצא מבעד לדלתות ההדיפה.
״בחיים לא מלצרתי,״ נאנחה ברי.
״אני כן, בתיכון, תקופה קצרה,״ עניתי וגמרתי את המשקה. ״בואי ננסה מחר למצוא פה מקום, אולי בפארק הקרוואנים, וננסה להיפטר מהפורשה המגונדרת הזאת.״ הרמתי את ידיי הרועדות והתבוננתי באצבעותיי רוטטות. ״מלצרות זה לא כל כך נורא, די קל ברגע שמבינים מה לעשות. כלומר זה לא כמו להיות מנתחת מוח או משהו.״
״כן,״ היא לחשה בעודה משעינה את ראשה על כתפי. ״ולגור בקרוואן נשמע כיף בלתי רגיל.״
כשהכוסות שלנו התרוקנו, דילן הגיע ושיגר אלינו שתי מנות נוספות. הוא השעין את מרפקיו על הדלפק וחייך לעבר ברי. ״אז מאיפה אתן?״ היא הצליחה למשוך תשומת לב גברית אפילו כשהייתה מכוסה חבלות. קיוויתי שהוא לא נשוי.
ראשי צנח ברכות לעבר זרועותיי ואט־אט הפסקתי להקשיב לשיחה שלהם. כבדות התפשטה בכתפיי ובמורד שתי זרועותיי והכריעה אותי, מושכת אותי מטה בעוצמה של גל אדיר המטביע אותי ומתגבר עליי; מחסל אותי.
הבטתי במבט אטום בשפתיו של דילן, שחייך אל ברי לאחר שאמרה משהו. הראייה שלי התערפלה וחיבקתי את עצמי בכוח בניסיון להתמקד באופן שבו המבטא שלו האריך כל מילה, אבל הוא היה יפה מכדי להתבונן בו.
מבריק וזוהר מדי... ״הייתה לה פשוט מריבה קטנה עם חבר לשעבר, זה הכול... עכשיו הכול בסדר... היא תהיה בסדר... כן, אנחנו צריכות מקום לישון בו...״
״שירותים?״ שאלתי בקול שהיה לא יותר מלחישה צרודה. דילן נעץ את עיניו בפניי המזוגגות ומיהר להצביע לעבר המסדרון האחורי.
כיסא הבר נפל והשמיע רעש מחריד כשהדפתי אותו ומיהרתי אל המסדרון. רצתי לחדר השירותים, נעלתי את עצמי בתא ורוקנתי את מעיי אל תוך האסלה. זיעה קרה כיסתה את מצחי ונפלתי על ברכיי על אריחי הרצפה הקרים בעודי מנסה לחבק את עצמי בזרועותיי, שרעדו בפראות.
החלקתי על פני הקרמיקה הקרה והלא־נעימה ועצמתי את עיניי בכוח, כשאני בולעת את רוקי למרות תחושת הגועל הנוראה בגרוני. האימה כיווצה את חזי בסדרה של התפוצצויות עזות. ניסיתי נואשות לקום ולהתרחק מהצחנה המטונפת של קרביי שבאסלה הלבנה המלאה מים.
החיים שהכרתי נגמרו.
חיי שלי.
נגמרו.
האישה שהייתי פעם, סמנתה מאת'יוס, איננה. הנחתי לה למות.
כל מה שהכרתי, וכל מי שהכרתי... כל מה שאי פעם התאמצתי להשיג... נעלם. בבת. אחת.
פּוּף.
איננו.
מה קרה?
הכול הלך וצבר תאוצה בבטני, כמו רכבת דוהרת, וקפצתי את אגרופיי בכוח. לא יכולתי לחשוב בבהירות. מראות תזזיתיים ערפלו את מחשבותיי ומוחי, כמו יריית אקדח, דהרו במהירות קטלנית. אלפי תמונות, מילים ורגשות נורו מתוך מוחי כאילו היה מכונת ירייה. האדרנלין שטף את גופי וליבי הלם בקצב לא אחיד. כפפות החרדה הכהות אחזו בגופי ומחצו אותו בכוח.
ראשי הכה ברצפה בנקישה רטובה, ושולי שדה הראייה שלי התערפלו כמו תמונות מסרט ישן.
״לכי תזדייני, סמנתה,״ הוא אומר בקרירות כשהוא מוצא אותי בסלון, כל חפציי ארוזים. אני לא מוכנה לפנות אליו. אני בכלל לא מסוגלת להביט בו.
אני פולטת צחוק. ״לא, תודה, אני לא רוצה להידבק במשהו.״ ג'ן תגיע מייד. אני מקווה שאין פקקי תנועה.
״סמנתה, את חולה, מתוקה. היית צריכה לקחת את התרופות שלך,״ הוא אומר בקול חדגוני.
״אתה זה שחולה...״ אני מסתובבת אליו בדיוק כשהוא סוגר את כפות ידיו הכבדות סביב צווארי וקוטע את מילותיי. אצבעות עבות נלחצות אל תוך צווארי, מוחצות את קנה הנשימה שלי. אני בועטת ומתפתלת בפראות ומנסה נואשות לתלוש מעליי את ידיו כדי להשתחרר. אימה טהורה ממלאת את גרוני כשאני נחנקת ומנסה לנשום את האוויר שהוא גוזל ממני. הוא מרים אותי בקלות באוויר ומטיח את גבי בספרייה. ראשי וכתפיי נחבטים בשדרות הספרים. כאב מתפוצץ בגופי, פרצים של אור מטשטשים את הראייה שלי.
הוא מושך אותי בשיער, גורר אותי על פני השטיח המחוספס המכסה את הרצפה, משפשף עד בערה את כפות ידיי ואת העור בברכיי. אני מתנגדת, נועצת את עקביי בשטיח, אבל אגרופיו פשוט מסובבים את השיער שלי חזק יותר סביב ידו וגופי מתרומם מעל הרצפה. אני מנופפת באגרופיי ומנסה לחבוט בו בכל כוחי, נאחזת בו ומרביצה.
הפסקתי לאהוב אותו.
זה קרה מייד כשנודע לי מה הוא עשה.
עכשיו הוא רק נפטר מהראיות.
תמונות של המפלצת הזאת פילסו לעצמן דרך אל תוך הגולגולת שלי, ואיך לא? בגללו ידיי רעדו כל כך. בגללו הייתי מוקפת במוות. במפלצת. טרול אכזר ודפוק, חיית פרא שפעם אהבתי. הוא היה כמו יצור מיתולוגי מרושע — שיקר והמתין עד שהיה נדמה לו שאני חסרת אונים, ואז הכה בי מהר ובכוח, כמו הכשה רעילה של קוברה. קטלנית.
אני. לא. ידעתי. בטיפשותי.
האימה שלי הפכה להיסטריה. דמעות זלגו על לחיי, נושרות אל חיקי. הרשיתי לעצמי להתמוטט בבדידותו של התא הקטן והסגור, שם איש לא היה עד לחולשתי. אפילו אנשים חזקים חייבים לעיתים להישבר.
לא בכיתי מרוב פחד או כאב או עלבון.
בכיתי על סמנתה מאת'יוס, האישה שהם הכריחו אותי לא להיות.
על כל מה שאיבדתי.
נותרו לי רק מילים ספורות בראש עבורם:
לא הייתם צריכים לזלזל בי.
