“הסיפור אודות "איך השגתי את הספר הזה", הוא משונה מאוד.
במקור, הייתי אמור לקבל אותו בתור מתנת יום הולדת מאמא שלי. בחגיגה המשפחתית, לאחר שקיבלתי מתנות של כל מני קרובי משפחה, הגיע תורה של אמי להעניק לי מתנה. אה מה מה - היא גילתה, למרבה המבוכה, שהיא לא מוצאת את המתנה! "אני בטוחה שהיא איפשהו בבית, רק צריך לחפש", אמרה. הימים חלפו, והפכו לשבועות, שהפכו לחודשים. במהלך הזמן הזה בא אלינו הביתה איש מקצוע בכדי לתקן את הארון בחדר של אמי, בעוד אמי אומרת לי: "אחרי שהארון יתוקן, אני אמצא את המתנה שקניתי לך. זה בטח נמצא בארון במקום שקשה להשיג כי הוא דרוש תיקון".
3 חודשים בדיוק לאחר יום הולדתי, קרה דבר: אמא שלי מצאה את המתנה! בארון! לאחר מציאת האבידה, היא עטפה לי את המתנה, ואז פתחתי אותה וגיליתי לפניי את הספר הזה שעליו אני סוקר כרגע.

אבל לא רק המתנה "יצאה מהארון". גם מורדי בן חמו, כותב הספר, יוצא כאן מהארון בפני הקוראים. בתור אוטיסט. פותח בפני הקוראים את נבכי נפשו.
אגב, פרט טריוויה מעניין: מורדי בן חמו הוא הבחור הצרפתי הזה עם המבטא הצרפתי הבולט מהפרק ההוא של סליחה על השאלה אוטיזם. מי שראה את הפרק וודאי יודע במי מדובר (ברשותכם, קישור: https://www.youtube.com/watch?v=jXelGhzKeRc).

מורדי בן חמו כותב כאן על עצמו. על ילדותו בצרפת, בתור בן למשפחה ממוצא אלג'יראי, מגולל בפני הקוראים על החיים בבית מסורתי עם חינוך אלים ונוקשה (ומכאן, אגב, גזור שמו - "אוטיזם, קוסקוס ורוקנרול". הקוסקוס הנו מאכל מהמטבח המזרחי הצפון אפריקאי ומורדי בן חמו הוא בעל שורשים צפון אפריקאיים, הרוקנרול אגב מתקשר לאהבתו למוסיקה והעיסוק בה בצעירותו וגם כי המילה "רוקנרול" לקוחה מהמשפט המוכר "סקס סמים ורוקנרול". ואוטיזם - ובכן, כי על זה עיקר הספר עוסק) , וכמו כן הוא מגולל את החיים בתור תלמיד בית ספר שלא כל כך מסתדר חברתית בכיתה, כשהספר עובר גם דרך האבחון הראשון שלו בתור אוטיסט, וממשיך את המסע באוניברסיטת סורבון היוקרתית. הוא מדבר גם על זוגיות ועל הורות, על החיים שלו כיום בהווה וכ'ו. בסופו של דבר יש מסר: "אני אוטיסט, אני מפסיק להתבייש בזה, מתחיל לחבק את זה, מקבל זאת בהבנה ושצריך לחיות עם זה". מסר יפה של השלמה ואהבה עצמית לאחר תקופות של הכחשה וסבל.
לצד זאת, מורדי בן חמו משלב קטעי מדע - מחקרים, ניסויים, עובדות וידיעות - המתקשרים במימדים מסוימים לחייו האישיים ולמה שעבר בשלבים שונים בהם, בצורה אסוציאטיבית מבחינתו. קטעי המדע קשורים בעיקר לתחום של מדעי ההתנהגות והחברה, והם טבועים עמוק באישיותו ומלווים אותו ברגעים רבים, לכן הספר בנוי כשפרק אחד עוסק בחייו האישיים ופרק לאחר מכן עוסק במדע, וכך הלאה ולסירוגין.

לאורך הקריאה הרגשתי כאילו מורדי בן חמו מקריא לי את הספר בקולו בעל המבטא הצרפתי הקלאסי הזכור לי מהפרק שבו ראיתי אותו של סליחה על השאלה אוטיזם. אהבתי לקרוא אודות חייו האישיים והחשופים, הוא כותב אודות חייו ברגישות ובכנות היוצרות אהדה וסימפטיה, ומשלב בכתיבתו הומור עצמי וסתם הומור רגיל ומתבדח. קטעי המדע נעו בין מעניינים, מסקרנים, מחדשים ומעוררי מחשבה פה ושם (לפעמים יצא שחשבתי קצת על מה שנכתב, ואמרתי: "וואלה!" כמעט עם מבטא צרפתי כזה...), לבין חלק שהיו קצת חופרים ומבולגנים ובעלי הקשר תלוש משהו ונראה לעיתים שמרוב אהבתו העזה למדע הוא קצת נסחף וכותב יותר מהנחוץ.

יכולתי להגיד שהקריאה בו הייתה בסך הכל אירוע חיובי ומעניין בעבורי לצד כמה רגעים איטיים יותר. אבל למה לכתוב במילים ובתיאורי רגשות, במקום פשוט להשתמש במדע המספרים, הלוא הוא המתמטיקה?
אז ככה: החלק האישי מקבל ממני 4.5 כוכבים. החלק המדעי מקבל ממני 3.5 כוכבים. ביחד, בחישוב פשוט יוצא 4. האמת היא שאולי קצת יותר מ-4, לפי ההרגשה הכללית והחוויה. וזהו, נראה לי.


את הסקירה אני מקדיש לאמא שלי. תודה על הספר! וגם למורדי בן חמו עצמו, שכתב לי הקדשה אישית בעמוד הראשון של הספר (אמא שלי השיגה את הספר דרכו באינטרנט), בזו הלשון: " ****, תאיר את העולם עם הייחודיות שלך, קריאה נעימה" והוסיף לאחר מכן ציור של לב...”