פרק 1


______________________________________


האגדה המשפחתית מספרת שנולדתי על רצפה של מונית.


אני בת הזקונים מתוך חמישה, ומתברר שאמא עברה ממצב של "אני מרגישה קצת צירים, אבל קודם אסיים להכין את ארוחת הצהריים", למצב של "שלום, הולנד לינה באקר", בתוך פרק זמן של כארבעים דקות.


בתור מי שהיגרה מדה מוין לניו יורק, זאת תמיד המחשבה הראשונה שעולה במוחי ברגע שאני נכנסת למונית. אני שמה לב לכך שאני צריכה להחליק במאמץ רב לאורך המושב הדביק; למיליוני טביעות אצבעות מיותמות וכתמי מריחה לא מזוהים המכסים את החלונות ואת מחסום הפלקסיגלס; ועד כמה הרצפה של מונית היא באמת ובתמים מקום נורא לתינוקת לפגוש בו את העולם בפעם הראשונה.


אני טורקת את דלת המונית כדי לחסום את הרוח המייללת של ברוקלין. "רחוב חמישים, תחנת A/C, מנהטן."


עיניו של הנהג פוגשות בעיניי דרך המראה הפנימית, ואני יכולה לדמיין אילו מחשבות חולפות בראשו: את רוצה לנסוע במונית לרכבת התחתית במנהטן? גברת, את יכולה לקחת לשם את רכבת A בשלושה דולרים.


"השדרה השמינית פינת רחוב ארבעים ותשע," אני אומרת, מתעלמת מפרץ המודעות שמכרסם בי ואומר לי שאני מגוחכת. במקום לנסוע במונית ישירות הביתה, אני מבקשת מהנהג לקחת אותי מפארק סלופ לתחנת הרכבת התחתית בהלס קיטשן, הנמצאת במרחק שני רחובות מהבניין שלי. אני לא עושה זאת מתוך זהירות יתרה או כדי שנהג המונית לא ידע היכן אני גרה, וגם לא מפני ששעות הלילה האלה מסוכנות במיוחד להליכה ברחובות.


אני עושה זאת מפני שהיום יום שני, כמעט אחת־עשרה וחצי, וג'ק יהיה שם.


ליתר דיוק, הוא אמור להיות שם. מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו בתחנה של רחוב חמישים לפני כחצי שנה, הוא נמצא שם מדי ערב בימי שני, מדי בוקר בימי רביעי וחמישי לפני העבודה, ובימי שישי בשעת ארוחת הצהריים. ביום שלישי הוא איננו, ומעולם לא ראיתי אותו שם בסוף השבוע.


ימי שני הם האהובים עליי ביותר, מפני שיש עוצמה באופן שבו הוא רוכן מעל הגיטרה שלו, מערסל אותה, מפתה אותה. המוזיקה שלו, שכמו היתה לכודה בקרבו במשך כל סוף השבוע, יוצאת לחופשי, מופרת רק בצליל המטבעות שמדי פעם נזרקים אל תיק הגיטרה הפתוח המונח לרגליו, או בשאון רכבת המתקרבת לתחנה.


אין לי מושג מה מעשיו בשעות שהוא לא נמצא שם. אני גם די בטוחה שלא קוראים לו ג'ק, אבל הייתי צריכה למצוא לו כינוי אחר חוץ מ"בדרן הרחוב", ולאחר שהענקתי לו שם האובססיה שלי נראתה פחות מעוררת חמלה.


בערך.


נהג המונית לא אומר מילה; הוא אפילו לא מאזין לתוכנית ראיונות ברדיו או לשום פס־קול מחריש אוזניים אחר שכל תושב ניו יורק רגיל לשמוע בזמן נסיעה במונית. אני מסיטה את מבטי מצג הטלפון שלי, מפיד האינסטגרם העמוס בחתולים, בספרים ובסרטוני איפור, ומתבוננת בהמולת הגשם והבוץ בחוץ. השפעת הקוקטייל ששתיתי מתפוגגת בקצב איטי יותר מכפי שקיוויתי, וגם כאשר אנחנו עוצרים ליד המדרכה ואני משלמת על הנסיעה, אני עדיין מרגישה את הסחרור והתסיסה בתוך הוורידים שלי.


מעולם לא יצא לי לראות את ג'ק בזמן שאני שיכורה, וזה יכול להתברר כדבר נפלא או מזעזע. אני משערת שתכף נגלה.


ברגע שאני מגיעה למדרגות, אני קולטת אותו מכוון את הגיטרה שלו ועוצרת במרחק מטרים ספורים ממנו, סוקרת אותו במבטי. כשראשו מורכן, ואור פנסי הרחוב רוחץ את המדרגות, שערו בגוון החום בהיר נראה כסוף כמעט.


המראה שלו מוזנח — כיאה לדור שלנו — אבל הוא נראה נקי, לכן אני אוהבת לדמיין שיש לו דירה נחמדה ועבודה רגילה עם שכר משתלם, ושהוא מנגן ברחוב בתור תחביב בלבד. יש לו שיער מהסוג שאינני יכולה לעמוד בפניו, מסודר וקצוץ בצדדים, אבל פראי ופרוע מלמעלה. שערו גם נראה רך, והוא בוהק באור פנסי הרחוב. מסוג השיער שהיית רוצה להעביר בו את כף ידך. אני לא יודעת מה צבע עיניו, מפני שהוא אף פעם לא נושא את מבטו בעודו מנגן, אבל אני אוהבת לדמיין שעיניו בצבע חום או ירוק כהה; צבע עמוק מספיק ללכת לאיבוד בתוכן.


מעולם לא ראיתי אותו מגיע או עוזב, אני תמיד חולפת על פניו, מניחה שטר של דולר בתיק הגיטרה שלו וממשיכה בדרכי. ואז, מבלי שיהיה ניתן להבחין בי מהרציף, אני מעיפה מבט — כפי שרבים מאיתנו עושים — למקום שבו הוא יושב על השרפרף שלו בסמוך למדרגות, שעה שאצבעותיו מרפרפות במעלה ובמורד צוואר הגיטרה. כף ידו השמאלית פורטת את התווים כאילו מדובר בפעולה פשוטה כמו נשימה.


נשימה. בתור מי ששואפת להיות סופרת, זאת הקלישאה הכי פחות אהובה עליי, אבל היא היחידה שמתאימה. מעולם לא ראיתי מישהו מזיז ככה את אצבעותיו, כאילו הוא אפילו לא צריך לחשוב על זה. במובנים מסוימים נדמה שהוא מעניק לגיטרה קול אנושי.


הוא נושא את עיניו בזמן שאני זורקת שטר לתוך תיק הגיטרה שלו, קורץ לעברי ואומר לי "תודה" בקול חרישי.


הוא מעולם לא עשה את זה עד עכשיו — נשא את מבטו כשמישהו זרק כסף לתוך תיק הגיטרה שלו — ואני נתפסת לא מוכנה כאשר מבטינו נפגשים.


ירוקות, העיניים שלו ירוקות. וחולפות כמה שניות לפני שהוא מסב את מבטו.


אז במקום לומר, "אין בעד מה" או "בשמחה" — או שום דבר בכלל, כפי שכל תושב ניו יורק אחר היה עושה — אני פולטת סדרת מילים במהירות כזאת שהיא נשמעת כמו מילה אחת:


"אניכלכךאוהבתאתהמוזיקהשלך."


אני זוכה להבזק של חיוך צנוע, ושגורם כמעט לקצר במוחי המבוסם. הוא נושך את שפתו התחתונה ואומר, "תודה. אני אוהב לנגן."


יש לו מבטא אירי כבד, וקולו גורם עקצוצים באצבעותיי.


"איך קוראים לך?"


שלוש שניות מייסרות חולפות לפני שהוא עונה בחיוך מופתע. "קלווין. ומה שמך?"


זאת כבר ממש שיחה. אלוהים אדירים, אני מנהלת שיחה עם הזר שאני דלוקה עליו כבר כמה חודשים טובים.


"הולנד," אני אומרת. "כמו המחוז בתוך נידארלנד. כולם חושבים שזה שם נרדף להולנד, אבל זה לא."


אווף.


הלילה הסקתי שתי מסקנות בנוגע לג'ין: יש לו טעם של צנוברים, ואין לי שמץ של ספק שמדובר במשקה של השטן.


קלווין נושא אליי את מבטו, ואני לא מצליחה להחליט אם הניצוץ המשועשע בעיניו נמצא שם מפני שאני מטומטמת, או מפני שהאדם מאחוריי עושה משהו מדהים. "מקסים."


מכיוון שלא יצאתי לדייטים כבר נצח, אין לי שמץ של מושג לאן השיחה אמורה להמשיך מפה, לכן אני בורחת מהמקום. אני ממש רצה את חמשת המטרים עד לרציף. לאחר שאני עוצרת, אני מפשפשת בתיק היד שלי בבהילות האופיינית לאישה המעמידה פנים שיש משהו חשוב שהיא חייבת למצוא ממש ברגע זה.


המילה מקסים נקלטת בתודעתי כחצי דקה מאוחר מדי.


הוא התכוון לשם שלי, לא אליי, בזה אני בטוחה. אני לא אומרת את זה בצניעות מזויפת. אני וחברתי הטובה ביותר לולו מסכימות שמבחינה אובייקטיבית, במנהטן אנחנו נחשבות נשים מדרג בינוני — שזה די נהדר ברגע שאת עוזבת את ניו יורק. אבל קלווין זוכה למבטים מתעניינים מגברים ומנשים מכל מיני סוגים — החל מילדי שמנת מרדנים משדרות מדיסון וכלה בסטודנטים מרוששים מביי רידג'; למען האמת, הוא היה יכול לבחור שותפות למיטה כאוות נפשו, אילו רק היה טורח לשאת את מבטו ולהביט בפנים שלנו.


בניסיון לאשש את התיאוריה שלי, מבט חטוף במראת הארנק שלי חושף את המריחה הליצנית של המסקרה מתחת לעיניי, ואת חיוורון רוח הרפאים בחלק התחתון של פניי. אני שולחת את ידי ומנסה לסדר את סבך קווצות השיער החומות שבכל רגע אחר בחיי מונחות ישרות ונטולות חיים, אבל עכשיו הצליחו להימלט מגבולות תסרוקת הקוקו שלי ומפרות את כללי כוח הכבידה סביב ראשי.


כרגע אני בהחלט לא מקסימה.


המוזיקה של קלווין שוב מגיעה אליי, והיא ממלאת את התחנה השקטה בצלילים מהדהדים ומסתוריים שגורמים לי להרגיש שיכורה אף יותר מכפי שאני. למה באתי הנה הלילה? למה דיברתי איתו? עכשיו אני צריכה לעבד כל מיני פרטים חדשים במוחי, כמו העובדה שלא קוראים לו ג'ק ושלעיניו יש צבע מוגדר. הידיעה שהוא ממוצא אירי כמעט גורמת לי להרגיש מטורפת מספיק כדי לגשת אליו ולהתיישב בחיקו.


איכס. להידלק על מישהו זה ממש מבאס, אבל עכשיו אני מבינה שהידלקות מרחוק הרבה יותר קלה. עדיף שאמשיך להמציא סיפורים בתוך ראשי ולהשקיף מרחוק כמו כל מעריצה כפייתית ממוצעת. עכשיו הוסרה המחיצה בינינו, ואם הוא ידידותי כפי שעיניו מעידות עליו, ייתכן שהוא ישים לב אליי בפעם הבאה שאשליך כסף לתיק הגיטרה שלו, ואז יכפה עליי לנהל איתו אינטראקציה קולחת או לברוח בכיוון הנגדי. ייתכן שאני בחורה מהדרג הבינוני כשהפה שלי סגור, אבל בשנייה שאני מתחילה לדבר עם גברים, לולו קוראת לי הולנדוחה, משום שאני נהיית לא מושכת בצורה דוחה. מובן שלא לחינם זכיתי לכינוי הזה. ועכשיו אני מזיעה מתחת למעיל הוורוד שלי, הפנים שלי נמסות, ומתעורר בי דחף בלתי נשלט כמעט למשוך את הגרבונים שלי עד לבתי השחי, מפני שהם לאט־לאט החליקו מתחת לחצאית שלי, ואני מתחילה להרגיש כאילו אני לובשת מכנסי הרמון צמודים.


באמת כדאי שפשוט אמשוך אותם במעלה מותניי, מפני שחוץ ממני ומברנש המוטל ישן על ספסל סמוך, רק אני וקלווין נמצאים פה, והוא כבר לא מקדיש לי כל תשומת לב.


אבל אז הברנש הישן מתעורר, נעמד בתנועות כבדות ועצלות ועושה צעד מרושל בכיווני. תחנות הרכבת התחתית הן המקום הכי גרוע בעולם כשהן ריקות. אז הן הופכות למאורות של המגפפים, המטרידנים, חושפי האיברים. השעה עוד לא מאוחרת עד כדי כך — אפילו עוד לא חצות — אבל ברור לי שפספסתי כרגע רכבת.


אני פונה שמאלה, מתרחקת מהרציף, ושולפת את הטלפון שלי בניסיון להיראות עסוקה. אני אמורה לדעת שגברים שיכורים ועקשנים לא משתכנעים בקלות מעיסוק בנייד, והוא ממשיך להתקרב בכיווני.


אני לא יודעת אם זה בגלל רטט הפחד שעובר בגופי, או בשל פרץ רוח העובר בתחנה, אבל פתאום אני מריחה צחנה חולנית ומלוחה של ריר; צחנת הריקבון של משקה מוגז שנשפך ויושב במשך חודשים ארוכים בקרקעיתו של פח אשפה.


הוא מרים יד ומצביע. "את לקחת לי את הטלפון."


אני מגדילה את הפער בינינו, בעודי מסתובבת בחזרה לעבר המדרגות וקלווין. האצבע שלי מרחפת מעל החיוג המהיר אל רוברט.


הוא ממשיך לעקוב אחריי. "את. בואי הנה. את לקחת לי את הטלפון."


בלי לטרוח לשאת את מבטי אני אומרת בקול רגוע ככל האפשר, "עוף ממני, לכל הרוחות."


אני לוחצת על שמו של רוברט ומצמידה את הטלפון לאוזני. הצלצול מהדהד באוזני, צלצול אחד על כל חמש פעימות לבי.


עוצמת המוזיקה של קלווין גוברת, וכבר נשמעת בקולי קולות. האם הוא לא קולט את האדם הזה שעוקב אחריי בתחנה? ואז עולה בראשי המחשבה המגוחכת שזה מרשים עד כמה הוא שקוע בנגינה שלו.


הגבר מתחיל לרוץ לעברי בתנועות מגושמות, והמוזיקה הבוקעת מהגיטרה של קלווין הופכת לפס־הקול של המטורף הרודף אחריי לאורך הרציף. הגרביונים הצמודים מונעים ממני לרוץ במהירות או באלגנטיות, אבל ריצתו המגושמת מתחילה לצבור תאוצה ונעשית יעילה ככל שהוא צובר ביטחון.


מבעד לטלפון אני שומעת את הקול המתכתי של רוברט. "היי, דובשנית."


"לעזאזל, רוברט. אני נמצאת ב —"


הגבר שולח את ידו, לופת את שרוול מעילי ומרחיק את הטלפון מאוזני.


"רוברט!"


"הולס?" צועק רוברט. "חומד, איפה את?"


אני נאבקת בניסיון להיאחז בדבר־מה, שכן יש לי תחושה מעוררת בחילה שאני מאבדת שיווי משקל. הפחד שולח בגופי גל צונן ומפכח: הגבר לא עוזר לי לשמור על שיווי משקל, הוא דוחף אותי.


צעקה אימתנית נשמעת מרחוק: "הי!"


הטלפון שלי נשמט על רצפת הבטון. "הולנד?"


זה קורה כל כך מהר — אני משערת שדברים כאלה תמיד קורים מהר; אם הם היו קורים באיטיות, אני רוצה לחשוב שהייתי עושה משהו, כל דבר — אבל רגע אחד אני על קו הביטחון הצהוב, רגע לאחר מכן אני נופלת אל פסי הרכבת.