זהו, עשיתי את זה. הודעתי היום בעבודה שאני עוזב. אתה מאמין שאני הולך להיות 'פאקינג' צלם טבע?" שאל אותי אוהד, תוך שהוא לוחץ באצבעות ידיו באוויר על כפתור של מצלמה דימיונית שלא באמת קיימת. גמרתי ללגום את הלגימה האחרונה שנשארה בכוס מיץ הגויאבה, קמתי מהכיסא שישבתי עליו ונעמדתי על רגליי. הרמתי את ידי הימנית והצדעתי לו. לא היה אכפת לי שכל יושבי בית הקפה מסתכלים לעברנו.
אוהד, החבר הטוב שלי מילדות ועד עצם היום הזה, הוא אדם אמיץ. אדם שנמאסה עליו עבודת הצילום במקום עבודתו — צילום מסַכים במקלדת המחשב וצילום מסמכים במכונת הצילום. במקום זה הוא מעדיף ללחוץ על כפתור מצלמת סטילס אמיתית ולצלם באמצעותה אריות באפריקה ודובים באנטרקטיקה. אוהד בוגר תואר ראשון במדעי המחשב ובגיל עשרים ותשע החליט לעזוב תפקיד נחשק בחברת היי־טק, וּויתר על משכורת בגובה של עשרים וחמישה אלף שקלים בחודש לטובת הגשמת חלומו — להיות צלם טבע. הוא החליט לעשות הסבת מקצוע למרות שהוא עתיד להרוויח שליש משכורת ממה שהיה רגיל להרוויח. זה אומץ!
למה? למה אני לא יכול לפעול כמו אוהד? למה אני לא יכול לאזור אומץ ולעזוב את מקום העבודה שלי — משרד רואי החשבון — לטובת מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים, ולהגשים את חלומי?
סיפור אחד, זה כל מה שאני צריך. רק סיפור אחד מתוך רבים שמחכים לצאת מראשי דרך ידי הימנית אל הכתב.
זמן פנוי.
לכתוב.
ספר.
לאזור אומץ ולהוציא אותו לאור.
סיפור אחד.
פחדן אחד.
דחיין אחד.
אחד מרבים שראיתי.
אני.
אמיר.
שנים שאני מפחד לקחת סיכונים ודוחה עשיית שינויים, לא רק בכתיבה אלא בחיים בכלל. אפילו השינוי הקטן ביותר נחשב בעיניי סיכון, ובדרך כלל אני מעדיף לדחות את הקץ במקום להתמודד עם הסיכון בשינוי. מנוע הרכב שלי כבר חודשים ארוכים משמיע קולות הדומים לקולו של שיעול כבד, ובמקום להחליף כבר את הרכב הישן הזה או לתקן אותו במוסך אני מגביר את עוצמת המוזיקה ברדיו כדי שלא אשמע את רעש המנוע. מתעלם מקיומו של הרעש לצורך דחיית ההתמודדות עם סיטואציה מעיקה של מציאת קונה לרכב שלי וחיפוש רכב חדש, או לחלופין לצורך דחיית התמודדות עם בילוי של יום שלם במוסך. אני אעדיף לשלם לבעל הבית תאב הבצע של הדירה שבה אני גר בשכירות עוד כמה מאות שקלים בחודש, שלא בצדק, בעבור שכירות לשנה נוספת, רק כדי שלא להתמודד עם מעבר דירה נוסף עכשיו. חור בשן שאמור היה להסתיים בסתימה שדחיתי את הטיפול בה, הפך כבר מזמן לחור בפה לאחר עקירת השן. הרי חבל היה לבזבז זמן יקר וכסף בזמנו, חור בשן יכול להיסתם מעצמו, לא? כך גם בנוגע לכתיבה, עד היום לא עשיתי דבר במאות המחברות ששוכבות ומעלות אבק בארון חדרי שבבית הוריי, מחברות מלאות סיפורים, תסריטים ושירים שכתבתי בילדותי ונערותי. הן שוכבות ומחכות לנס שיקרה מעצמו, כאילו שיש סיכוי שיום אחד איזה מוציא לאור ידוע ואולי אפילו סטיבן ספילברג1 בכבודו ובעצמו, יטיילו להם באשדוד, ייכנסו במקרה לבית הוריי, יפתחו את הארון בחדרי, ימצאו אותן ויגלו את כישרוני מבלי שאני אעשה שום צעד בעניין.
כבר שנים שאני לא כותב. בכלל. ויתרתי על החלום לטובת קריירת ראיית החשבון.
איך בהיותי ילד ואחר כך נער הייתי פעיל כל כך, אמיץ כל כך, לקחתי סיכונים ובעטתי במוסכמות כדי לשנות את המצב לטובתי — והיום בתור מבוגר אין לי שום אומץ לעשות זאת? מה קרה לי?
כילד בן שלוש אני זוכר ששברתי באמצעות בעיטות את תריסי החלון בסלון של סבי וסבתי בזמן שהם שמרו עליי כשהוריי נסעו לבית החולים ללדת את אחותי, רק כי רציתי לנסוע איתם ולקחת חלק באירוע המרגש שהפך אותי מבן יחיד לבן בכור.
כילד בן שבע אני זוכר בוקר אחד שבו ההורים שלי שכחו לסרק אותי לפני יום הלימודים בבית הספר, וכשנכנסתי לכיתה אחד הילדים שלמד בכיתתי הצביע עליי וצעק מול כל הילדים: "יש לנו בכיתה תרנגולת. תרנגולת עם כרבולת!" רצתי לעברו, בעטתי בבטנו בעיטה חזקה וברחתי מבית הספר לגן הילדים של אחותי, שנמצא היה במרחק חצי דקה הליכה ממנו. נראה לי שהאובססיה שלו לעופות לא עברה גם אחרי למעלה מעשרים שנה. לא מזמן ראיתי אותו אוכל כנפיים באחד הדוכנים בקניון באשדוד. האובססיה לעופות אולי נשארה, אך השיער לא. קרחת בוהקת מעטרת את ראשו. צוחק מי שצוחק אחרון.
כנער בן שש־עשרה אני זוכר איך נעמדתי באומץ מול אבא ואימא, בעטתי בפחדים והצהרתי לפניהם שנדב, החבר שישן אצלי בימי שישי רק לשם הליכה משותפת לדיג בשבת בבוקר, הוא לא סתם עוד חבר והוא לא ישן אצלי רק כדי ללכת איתי לדוג, אלא שהוא ה־חבר שלי בה"א הידיעה, ושאני נמשך אליו מינית. אליו ובכלל לבנים.
כנער בן שמונה־עשרה, קצת לפני הגיוס לצה"ל, אני זוכר את עצמי בועט בפדופיל ומציל את אחי מאונס. אחר הצוהריים אחד חזרתי הביתה ממשחק כדורגל במגרש השכונתי, נכנסתי דרך שער החצר שהיה פתוח לא כדרך קבע. התקדמתי לעבר פתח הבית, ובעודי מנגב בחולצה את הזיעה שעל מצחי, הבחנתי בדלת הכניסה של הבית פתוחה לרווחה. נכנסתי פנימה והמראה שהתגלה לנגד עיניי היה מזעזע: אחי אלון, שהיה אז בן שלוש־עשרה, נשען על שולחן פינת האוכל ומעליו רוכן גבר גדול־ממדים, מעל גובה של שני מטרים בוודאות, חסון, שרירי, צבע עורו ורדרד ומכנסיו פתוחים. כשהבחין בי נכנס לבית, התרחק מאחי ורץ לעברי. בשניות הראשונות לא ממש הבנתי לאיזו סיטואציה נקלעתי. הוא תפס את ידי הימנית בחוזקה. ברקע נשמע היטב קול בכיו של אחי. ניסיתי להשתחרר ממנו בכוח והוא ניגש לדלת הכניסה, סגר ונעל אותה והכניס את מפתח הבית לכיסו. בידי השמאלית החזקתי תיק מלא בקבוקי מים, חלק מהם מלאים וחלק ריקים, זכר למשחק הכדורגל ששבתי ממנו. אני לא יודע מהיכן שאבתי את האומץ והתושייה באותם הרגעים, אך הנפתי את התיק בעוצמה אחרונית ודפקתי לאותה גורילה את התיק בראש. לאחר מכן בעטתי בו ברגל ימין שוב ושוב ללא הפסקה, עד שהצלחתי להשתחרר ממנו. רצתי אל אחי הרועד וחיבקתי אותו. לקחתי את מכשיר הטלפון האלחוטי וחייגתי לאבא שלי. "אבא, יש חוטף בבית שלנו, תבוא מהר!"
הדקות עברו כמו נצח. באותן דקות, ממש כמו בסרטים, רצנו אלון ואני והסתובבנו סביב גרם המדרגות שנמצא בתוך הבית, והוא רדף אחרינו במכנסיים מופשלים שכבר הספיקו ליפול מטה לגמרי. נכנסנו למטבח, הרגשתי ששם המקום הכי בטוח בעבורנו, אם הוא ינסה לפגוע בנו פשוט אשלוף לעברו סכין מטבח. הוא נעמד מולנו, שאלתי אותו מה הוא רוצה מאיתנו. הוא הכניס את ידו הימנית מתחת לחולצה, עשה בידו תנועה של אקדח מכוּון לעברנו וצעק: "פיו פיו, פיו פיו פיו!" כאילו יורה עלינו. מראה ביזארי ביותר — אדם זר נכנס לתוך ביתנו, מנסה לאנוס את אחי, נועל אותנו בבית, רודף אחרינו במכנסיים מופשלים ותחתונים בלבד מכסים את איבר מינו וישבנו, ולקינוח עושה לעברנו תנועות של ירי "פיו פיו". לא התאפקתי והתחלתי פשוט לצחוק. צחוקי התגבר ובשלב מסוים ממש נקרעתי מצחוק. אני מתגלגל מצחוק ואחי אלון לא מפסיק לבכות. 'אני הוזה או שזה מה שבאמת קורה פה עכשיו?' חשבתי לעצמי. לאחר כמה שניות אבא שלי הגיע ופרץ את דלת הכניסה לבית. הוא נכנס פנימה ופירק את פרצופו של האנס הגורילה באגרופים. אבי הציל את אלון ואותי, אבל עוד לפני כן אני הצלתי את אחי אלון בעזרת בעיטות ותיק מלא בקבוקי מים.
בגיל עשרים וחמש סיימתי את ארבע שנות לימודי התואר הראשון בחשבונאות, ומאז אני עובד במשרד רואי חשבון, כבר קרוב לחמש שנים. בשנות הלימודים והעבודה נטשתי לגמרי את חלום הכתיבה. כל מה שעשיתי בשנים האחרונות היה ללמוד או לכתוב ביקורות על דוחות כספיים של חברות. כל האנרגיות שלי הושקעו בקריירת ראיית החשבון ולא נשארו לי אנרגיות או זמן פנוי לכתוב. מאז התחלתי לעבוד במשרד אני קם בכל יום בשעה שש בבוקר ללא מצב רוח, וכמו רובוט מתוכנת אני חוזר על אותן הפעולות, יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. שגרת חיים ממיתה. אני שוטף פנים, מצחצח שיניים, מגהץ את החולצה המכופתרת והמכנסיים המחויטים, מתלבש, מתבשם, אוסף את קופסת האוכל שהכנתי לעצמי ערב קודם, לוקח את מפתח הרכב, יורד לחניית הבניין של דירת השותפים, נכנס לרכב, נוהג, נתקע בפקקים. מגיע למשרד עצבני, עובד תחת לחץ מסיבי בין תשע לשתיים־עשרה שעות ביום, יוצא מהמשרד עצבני, שוב נתקע בפקקים. מגיע עצבני לחניית הבניין, מחנה ברוורס את הרכב ותוך כדי נהיגה אחורה מבחין בכל הרכבים של דיירי הבניין חונים במקומם. לפתע, פנסיהם של כל הרכבים הופכים לעיניים והם כולם מביטים בי, מוציאים לעברי לשון מתחת ללוחית הרישוי, המראות מוציאות ידיים ועושות לעברי תנועה של אצבע משולשת ולסיום המראה הביזארי הזה, הרכבים מברכים אותי בברכת 'ברוך הבא הביתה! אתה אחרון הדיירים שחזר הביתה מהעבודה היום'. אני נכנס הביתה עצבני, טורק את הדלת ומכין לעצמי ארוחת ערב קלילה שבקושי עוברת בגרוני. כך חוזר חלילה, יום אחר יום, במשך כמעט חמש שנים. שגרה.
המועקה הזאת שאני קם איתה בכל בוקר מתלווה לעובדה שאני קם לעוד יום במקום עבודה שאין לי שום עניין בו... אני לא בטוח שאצליח לתאר אותה במילים, אך זו הרגשה כבדה מאוד. כאילו התחתנתי על כורחי עם אישה ששמה מועקה, והיא קמה לצידי בכל בוקר למרות שאני לא רוצה בחברתה, בטח ובטח שאני לא רוצה שהיא תישן לצידי במיטה. הלו, גברת מועקה, לא שמעת שאני נמשך לגברים בלבד? מה את עושה לידי במיטה כל בוקר?
אז כאילו לא הספיקה לי נוכחותה הלא רצויה של מועקה שנדבקת אליי בכל בוקר כשאני פוקח עיניים, מתלווה אליי באופן קבוע גם חברתה ששמה פרנסה. היא רעה אמיתית. פרנסה אונסת אותי ומכריחה אותי להיות בין תשע לשתיים־עשרה שעות ביום במקום שאין לי שום רצון להיות בו. הצורך בכסף למחיה לא השאיר לי ברירה אחרת חוץ מלהמשיך ולעבוד באותה העבודה שמכניסה לכיסי סכומי כסף לא רעים.
את גברת מחויבות כבר הזכרתי? גברת מחויבות נדבקת אליי תמיד כשאני חולה או כשאני בחופשה ולא נותנת לי להשתחרר מהעבודה גם כשאני יודע שאני צריך לשחרר. בגללה אני עובד מהמחשב בבית כשאני חולה במקום לשכב ולנוח, ובגללה אני מרגיש אשמה כשאני לוקח ימי חופש ולא עובד.
תוסיפו אליהן את מר גודש תנועה המכוּנה פקק, שמלווה אותי בשעתיים של עמידה בכבישים בנסיעות הלוך ושוב (למרות שמינו זכר גם על חברתו הייתי מוותר) — ותקבלו חיים שלמים של עוגמת נפש ותחושה של בזבוז זמן לצד ארבעה חברים לא רצויים שמנהלים את חיי.
למי יש אנרגיות לשבת ולכתוב אחרי יום כזה... אחרי ימים כאלה... בתוך חיים כאלה...? שמתי בצד את עולם הכתיבה. שמתי בצד את התשוקה והחלומות וחייתי לפי הספר. לפי הספר של ההורים שלי או לפי הספר של החֶברה שלנו. חייתי כדי לרַצות אחרים.
בשנים האחרונות הרגשתי כמו שיר בלי פזמון, כמו ביצת שוקולד בלי ההפתעה בפנים, כמו אשדוד בלי ים, כמו חורף בלי גשם, כמו קבוצת הכדורגל ליוורפול בלי האוהדים שלה, כמו לעשות סקס בלי לגמור. אני, אמיר, חי בלי לחלום. לא חלומות של ישנים. אני חי בלי לחלום חלומות של ערים.
למה המשכתי לעבוד במקצוע שאין לי חשק לעבוד בו? שנים שאלתי את עצמי את השאלה הזאת.
אולי בגלל הפחד מתגובתם הצפויה של הוריי כשישמעו על שינוי המקצוע שבחרתי ללמוד ועוד בהמלצתם ודחיפתם. הרי הם מהדור הישן, עובדים שלושים שנה באותו מקום עבודה וחושבים שהדבר שהכי חשוב במקום העבודה הוא היציבות. איך הם יגיבו כשישמעו שהחלטתי לעזוב מקום עבודה כה בטוח ויציב?
אולי בגלל הפחד לוותר על משכורת גבוהה לטובת משכורת לא בטוחה. הרי מעטים הסופרים שהצליחו להתפרנס מהספרים שכתבו.
אולי בגלל הפחד מכישלון. איזה סיכוי יש לי להצליח כסופר, כתסריטאי או כמשורר? יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים בכתיבה, למה שדווקא אני אצליח לעורר עניין?
אולי בגלל הפחד לעמוד בשורה אחת עם שמות גדולים ממני. בילדותי תמיד שיחקתי כדורגל עם ילדים שלמדו שתי שכבות מתחתיי, תמיד התחברתי לבני דודיי הקטנים ולא לגדולים, תמיד יצאתי לדייטים עם בחורים צעירים ממני ומעולם לא יצאתי עם בחור מבוגר ממני אפילו ביום. גם בקריירת ראיית החשבון בחרתי מיוזמתי לעבוד במשרד רואי חשבון בינוני ולא באחד ממשרדי רואי החשבון המובילים למרות שכבר התקבלתי לחלק מהם. אז מי אני, כותב 'פישר' שכמותי, שמעז לעלות על דעתי את האפשרות לשהות בחברתם של שמות גדולים ממני על אותו המדף בחנויות הספרים? מי אני שאקרא לעצמי סופר?
תמיד העדפתי להיות ראש לשועלים מאשר לנסות להיות זנב לאריות. נכנעתי לפחדים, נשאבתי לשגרה, לבינוניות, למקום הבטוח, לאזור הנוחות ולא העזתי לקחת סיכון. בחרתי במודע לחיות את חיי מבלי להגשים את חלומותיי. כן להיות רואה חשבון מצטיין במשרד בינוני, אבל לא לקחת סיכון ולנסות להיות סופר גדול.
ועכשיו עומדת לנגד עיניי דוגמה קלסית וחיה של אדם שעשה שינוי בקריירה והלך בעקבות החלום למרות הפחדים — חברי אוהד. למה שלא אפעל כמוהו? איך עד היום לא הצלחתי לפעול כמוהו ולעשות שינוי בקריירה?
למרות כל הסימנים שעמדו לנגד עיניי לאורך כשלושים השנים האחרונות, סימנים שסימנו לי שלא לעולם חוסן, לא הצלחתי לקום ולעשות מעשה.
בדרך שמעתי על אנשים בריאים לחלוטין שהפכו לחולים או לנכים בגיל צעיר ובן־לילה חייהם השתנו והם הפכו לסיעודיים. אנשים שערב אחד היו מלכי העולם, טיילו, בילו, למדו והזדיינו — ובערב שלמוחרת לא הצליחו להזיז את כפות הידיים או הרגליים ומצאו את עצמם שוכבים מול מטפלת פיליפינית שמאכילה אותם מעדן בכפית.
בדרך תמכתי בחברים שנכנסו לדיכאון. דיכאון אמיתי, דיכאון קליני, לא רק כצורת ביטוי. אחד הדברים היותר מתסכלים שאפשר לעבור בחיים הוא לשמוע חברה טובה אומרת לך שהיא לא רוצה לצאת מהמיטה ושהיא לא רואה שום טעם להמשך החיים שלה. אתה מרגיש כל כך חסר אונים כשאתה מנסה לעודד אותה ולשפר את מצב רוחה, ונראה כאילו היא בכלל לא מקשיבה למה שאתה אומר. היא לא מצליחה לראות את העולם כמו שאתה רואה אותו. שום מילה שתגיד לא תוכל לעזור. אתה מבין שרק דבר אחד יוכל לעזור לה — כדור אחד קטן. כדור כימי או כדור ממתכת.
בדרך ראיתי אנשים נעשים חולים במחלות כרוניות גם בגלל התסכול שהרגישו בעבודה שהם לא אוהבים וגם מהמוכנות לעבוד תחת לחץ מסיבי רק כדי להביא משכורת מכובדת הביתה. הרי לחץ בא מללחוץ. סביר להניח שאם נלחץ על משהו יֵצא משהו, ובמקרים כאלה סביר להניח שמה שיֵצא לא יהיה דבר חיובי. במקרים האלה הדברים שיצאו מהתסכול של אותם האנשים והלחץ שהופעל עליהם הם כאבי ראש ומיגרנות, מחלות עור קשות, בעיות בעיכול, דלקות במעיים, כאבי בטן לא מוסברים ועוד. הגוף כמו רמזור מנסה לשמור על הבטיחות בדרכיו, מדליק אור אדום ומסמן להם לעצור כעת, אך הם לא מקשיבים לו ועוברים באדום.
בדרך נפרדתי מבני משפחה וחברים יקרים לליבי שהלכו לעולמם במפתיע בגיל צעיר טרם זמנם. דוד אהוב ובריא כמו שור נפטר מדום לב בגיל חמישים ושש בזמן שצפה בטלנובלה בערוץ ויוה, והשאיר משפחה המומה וכואבת עומדת חסרת אונים מול בור עמוק. חבר, כדורגלן מקצועי, נפטר מסרטן בגיל עשרים ושמונה, וזה עוד לאחר שחשב שכבר ניצח את המחלה הארורה ולאחר שהתרגל לעובדה שיחיה בלי רגלו הימנית ולא יוכל לשחק עוד כדורגל לעולם. חבר נוסף חלם להיות אדריכל כשיהיה גדול אך הוא לא הספיק להגשים את חלומו ולגדול מפני שנסחף עם גלשן העפיפונים, הקייט שלו, על ידי רוח חזקה בחוף הים, התרסק על מבנה ומת והוא בן עשרים בלבד.
בדרך ראיתי מקרוב את הזִקנה המכוערת שרובנו נפגוש בסוף ונרגיש על בשרנו. החיים של רובנו ייראו כמו עקומת הפעמון מבחינת העצמאות והתפקוד שלנו. ברגע אחד זקנים חוזרים להיות תינוקות. אני לא מאחל לאף אדם לראות את הבושה על הפנים של סבא שלו כשהמטפלת שלו מחליפה לו חיתול ליד הנכד שלו. את השפלת המבט שלו כשהנכד שלו, שפעם הוא עצמו היה מאכיל, אומר לו היום לפתוח פה גדול ומכריח אותו לקחת ביס בכוח למרות שהוא כבר איבד את התיאבון ואת הרצון לחיות.
בדרך ראיתי אנשים שחיים את חייהם בצורה מסוימת כדי לרַצות אחרים. בדרך ראיתי אנשים שחיים את חייהם בצורה שונה ממה שרצו רק בגלל שחששו מפני מה שיחשבו או יגידו עליהם אחרים.
כל האנשים האלה שפגשתי בדרכי לא הספיקו להגשים את חלומותיהם כשהיו בריאים או צעירים מסיבות כאלה ואחרות. הם שימשו לי נורות אזהרה, אך אני לא הצלחתי להבחין בהן. או שאולי הבחנתי, אבל בחרתי להתעלם. דחיין. כזה אני.
כל נורות האזהרה האלה שנדלקו בדרכי בשנים האחרונות וסימנו לי שהחיים קצרים ושלא נישאר בריאים לנצח, וכן ההודעה של אוהד על השינוי שעשה בקריירה ואפילו חברתם הקבועה של הגברות מועקה, פרנסה ומחויבות וחֶברתו של מר פקק — כל אלה לא הצליחו לנער ולשכנע אותי לעזוב את הקריירה שבחרתי שלא מרצוני החופשי. לא עשיתי שום שינוי כדי ללכת בעקבות חלומי.
