“היה לילה שקט. כתבתי סקירה כלשהי, אבל היא נמחקה, אולי אשחזר איזה יום.
כדי להסוות את התסכול, שלפתי את הספר הזה, אחת השכנות השאירה כמה ספרים בארגז בלובי, ועיינתי בו בעמידה. איכשהו קראתי וקראתי, וחשבתי לי מחשבות.
הספר כתוב בגופים ראשונים, כל פעם גוף אחר: הילד של סמדר גרינברג, סמדר גרינברג, סבתא. וגם אחד, שמעון צימר.

אז קראתי וקראתי, ככה בלי סדר, הולך קדימה, הולך קדימה, הולך קדימה, הולך קדימה, ואז ראיתי את זה: סמדר גרינברג - טיוטת צוואה.

אז קראתי, כאמור, וחשבתי לי שאת הטיוטה הזאת אפשר להעלות בשלמותה כאן, כסקירה. מי שרוצה, שייקרא, ומי שלא - שלא ייקרא.
אם קראתם - זו בחירתכם, וזה עניינכם בלבד. נא לא להציק לי עם מלים מיותרות.

אם כן, הסקירה על הספר הזה היא ציטוט מלא של טיוטת הצוואה של סמדר גרינברג, כולה שלושה וחצי עמודים קטנים. הרשיתי לעצמי להוסיף פסיקים ומקפים פה ושם, משם שהפיסוק בקטע ירוד מאד, עד כדי הפרעה לשטף הקריאה. כמו כן אציין כי כל השגיאות מופיעות במקור, אך אותן דווקא הותרתי על כנן, מתוך כבוד למנוחה. [תיקוני הפסיקים - מתוך חוסר כבוד לעורכי הספר.]

הציטוט מתחיל עכשיו:

"אני החתומה מטה, סמדר גרינברג, ת.ז 50036999, המתגוררת במוסינזון 61 ת"א, מצהירה בזאת שבריאותי סבירה בהחלט, וכי מלבד המלנכוליה הכרונית איתה אני מתהלכת מאז היותי נערה, אינני לוקה בשום מחלה סופנית שעתידה להביא להסתלקותי הקרובה מהעולם.
ולמרות זאת, מכיוון שאני כבר לא צעירה, והמלנכוליה והחרדה מערערות את שלוותי ומעצימות את המחשבות על המוות - אני מבקשת במסמך זה להקדים ולהיפרד בצורה מסודרת ואחראית מן העולם בו אני עדיין מתהלכת.
ברשותכם אני מבקשת לחלק את עיקרי המסמך הזה לשניים.
בחלק הראשון אני מבקשת להסדיר מעט עניינים כספיים ומנהליים, הקשורים לנוהגי היומיום, ובחלק השני אני מבקשת לעסוק במה שאקרא לו "עניינים שבלב וברוח".

את הדירה שרכשו עבורי הורי, והתעקשו בשכל רב לרשום על שמי, אני מורישה לבני יחידי. זכותו לעשות כל דבר שירצה בנכס. למכור, לשפץ, להרוס, להשכיר וכיוצא בזה. את זכויות המגורים של בן זוגי על הדירה אני מותירה בעינן, כל עוד יהיה לו עניין להתגורר בדירה יחד עם בני ובלי בת זוג.

דבר אחר: מדי שבת, בשעה עשר לרוב, אני נוהגת להפגש עם חברה בבית קפה "תוצרת הארץ", אשר בכיכר מסריק. בשעה אחת עשרה בערך מגיע למקום איש נכה עם רגל ויד מעוותים, ומוכר עטים. הוא לובש תמיד מכנסיים קצרים, גם ביום חורף, ובכל הפעמים בהן ישבתי שם, לא ראיתי מישהו שקנה ממנו עט.
בעל הבית נוזף בו שיניח ליושבים בקפה, והאנשים מחמיצים את פניהם ומנענעים בראשם להגיד שאינם צריכים עט, ושלא יפריע להם ליהנות מהקפה ומהטוסט, אבל הוא מתעלם מהעלבון, מתיישב בספסל הציבורי שמול הקפה ומקשיב לשיחות האנשים, לפעמים מזמין לעצמו כוס קפה, או מבקש כוס מים, ושב ומנסה את מזלו. מן הראוי להבהיר: אינני טובה מהאחרים, גם אני לא קניתי אצלו אף פעם עט.
אני מבקשת שלאחר הסתלקותי יבוא למקום מישהו מטעמי במשך שבועיים, ויקנה מהאיש בכל פעם עשרה עטים ויזמין אותו לכוס קפה. ההזמנה לקפה, צריך להוסיף, אינה מחייבת את מממש הצוואה גם לנהל שיחה עם האיש.

דבר אחר נוסף: כמה משכני ודאי שמו לב, שבערבים אני נוהגת להאכיל את חתולי השכונה בצומת הרחובות דוד ילין ומוסינזון. לאחרונה הצטרף קיפוד לסועדים: חולני למראה וקוציו נראים מרוטים וחסרי חוד בעקבות מחלת הסקאביאס, מסתבר, כך הסביר לי וטרינר שאני מכירה. זו שעה של נחת עבורי. אני מבקשת שלאחר מותי יתייצב במקום מישהו מטעמי, במשך שבועיים - אם ניתן בשעה שש ארבעים וחמש לפנות ערב בדיוק - ורצוי לדייק, כי החתולים, למרות שאינם עונדים שעון, מגיעים מדי ערב באותה שעה - ויאכיל את החתולים. אני ממליצה לקנות אוכל לחתולים במינימרקט שברחוב מוזיר. על פי הסקר שערכתי, המחירים שם הוגנים וזולים.

לאחרונה שמתי לב למנהג בעייתי בעיני, בכמה הלוויות חילונית בהן הייתי. כוונתי להשמעת מוזיקה תוך כדי ההלוויה, בסמארטפון או במערכת רמקולים. שירים שהנפטר אהב להקשיב להם, או להפך, שירים שהנפטר תיעב, שאהובים על יקיריו ובני משפחתו, וזו הזדמנות להקשיב להם ללא הפרעה. יצא לי להקשיב לפרנק סינטרה מזמר למראשות המת: "עשיתי זאת בדרכי", לניק קייב, ליאונרד כהן, מתי כספי, סשה ארגוב וכמובן - שירים חסידיים בעלי אוריינטציה רוחנית. בכל הפעמים חשתי שכופים עלי עצב שאינו טבעי, גם אם נעים ובמקומו. ובכן. בהלוויה שלי אני מבקשת שקט מוחלט. בלי מוזיקה. בלי נאומים. איש לעצמו ולמחשבותיו.
ועוד דבר: לאחרונה קורה לא פעם במקומותינו, שהאבלים באים לזהות את הנפטר ומגלים שמדובר באדם אחר. פעם קראתי את הביוגרפיה של ברכט, והסתבר לי שהוא פחד להיקבר בעודו חי, ולכן הוא השביע מישהו ממכריו שינעצו, ליתר בטחון, יתד בלבו. זה מה שקראתי, ככל שזה נשמע מוזר. על יתד אני מוותרת, אבל כשאתם מזהים אותי, אנא תרביצו איזו צביטה ביד או בלחי, לברר שאינני חיה.

החיים מופלאים ומסתוריים בעיני, אני מתקשה להאמין באלוהים. יחד עם זאת, אני מתקשה גם להאמין בדרווין.
אני מקווה שהמוות הוא שינה שלווה, אבל אולי הוא דווקא ערות מתמדת, ללא מנוחה, ואולי סיוט קומוניסטי. פרידה כפויה מהאישיות הייחודית, והצטרפות לצבא הנשמות העצום שממלא את הקוסמוס. כמו בצפון קוריאה, מצעד של מיליארדי נשמות אחידות, במדים אחידים, עם מחשבה צייתנית אחת ואחידה. ואולי המוות הוא רוע גדול: כמרים ורבנים ואינקוויזיטור סדיסט, והנהלת חשבונות של טוב ושל רע, ועץ תאנים בגן עדן, ונשיכת להביור בגיהנום. ואולי המוות הוא יופי מדהים, כמו ונציה בליל אביב, כשהגוף מלא בטסטוסטרון, ואולי הוא יותר כמו התקף חרדה בלי קסנקס, ואולי כמו להתחיל שוב מהתחלה: פלמ"ח ואצ"ל ואולפן לעברית ושוק שחור ומכולת, ולעמוד בתור אצל הקצב כמו בימי הצנע, להסתיר את טבעת הנישואים, לפתוח כפתור בחולצה, למרוח אודם על השפתיים, כדי לזכות בכמה ביצים ועצם למרק־עוף לילד.

היו שלום. שמרו זה על זה, ואחלו לי שינה עמוקה חסרת חלומות."












צום קל לצמים, וגמר חתימה טובה לכולם.”