הקדמה


אנה


בת 13


הלב שלי הולם כמו משוגע עד שאני חוששת שהוא עלול להימלט מבין צלעותיי. כשאני עומדת שם בין שאר הילדים אני מרגישה כאילו שלט מהבהב תלוי מעל לראשי והוא גורם לי להתכווץ לתוך עצמי ולהצטער שאני לא בלתי־נראית. אני מביטה באריחים המלוכלכים בצבע שמנת שלרגליי ונושכת את השפה התחתונה שלי עד שאני מרגישה טעם של דם בפה.


נקישת הנעליים האיטית על המרצפות נשמעת כמו הלמות תוף בדרך אל הגרדום. אני עוצמת את עיניי בכוח ונאבקת בנשימה רוטטת. הפוגה שקטה. עורי סומר מרוב מוּדעות ואני בולעת את הרוק בכבדות לפני שאני פוקחת אט־אט את עיניי ומבטי ננעץ ברצפה. הדבר היחיד שאני רואה הוא נעליים מבריקות שעוצרות ממש מולי ומצביעות עליי באופן מבשר רעות. שום התכווצות לא תעלים אותי. כבר הייתי צריכה לדעת שאין שום סיכוי שהמזל יהיה לצידי.


הרי בסופו של דבר, ראיתי את אחותי עומדת בחדר הזה ממש לפני שלוש שנים. בכיתי כשאותו איש גרר אותה והיא שוב לא נראתה מאז. יכול להיות שהיא מתה...


או גרוע יותר. אני לא יודעת. שלוש שנים גרתי בבית היתומים הזה בלעדיה ואף פעם לא הרגשתי לבד כל כך, בלי אף טיפה של טוב בעולם הזה. והאיש הזה עומד לחרוץ את גורלי, לקחת אותי ולשלוח אותי אלוהים יודע לאן.


שמעתי סיפורים על הווֹלינשיק. הם נהגו בלחישות מפוחדות של ילדים מבועתים. תמיד חשבתי שזה רק מיתוס — סיפור שנועד להפחיד ילדים כדי שיתנהגו יפה. סיפורים על איש שמגיע וגונב ילדים מהוריהם. אבל לי אין הורים וגם לא את אוּנָה שלי. הוא לקח אותה ועכשיו הוא ייקח גם אותי. פעימות ליבי מאיצות כשמבטי נודד על פני החליפה וסוקר את הפנים שכמעט אין בהן קמט, עיניים שחורות ושיער כסוף מעט. הוא נראה כמו אדם רגיל אבל האכזריות שבעיניו מצמררת אותי. שפתיו נמתחות בחיוך שהופך את קרביי ואני מרגישה כאילו אני עומדת להקיא.


הוא מכופף את מותניו, תופס את סנטרי בידו עד שפניו במרחק של סנטימטרים ספורים מפניי. אני מרגישה את הבל פיו המדיף ריח טבק בשעה שעיניו הגדולות סוקרות כל תו בפניי. "היופי הוא קללה, קטנטונת." יבבה קטנה חומקת מבין שפתיי ואני משתדלת שלא להיבהל, אך לא מצליחה להתאפק. הפחד הולם בי בכוח ובמהירות ואני נסוגה. הוא שוב מחייך. "אין לאן לברוח."


"בבקשה," אני שומעת את עצמי אומרת.


הוא מזדקף וצחוק עמוק בוקע מבין שפתיו הדקות. "היא כבר מתחננת. אקח אותה ואת השתיים האחרות."


המנהלת מביטה בי והבעתה הזועפת נותרת ללא שינוי. שערה האפור משוך בפיתול הדוק והקרדיגנים הפרחוניים שהיא לובשת לא מסווים את המפלצת שבפנים. הוולינשיק מוסר לה צרור שטרות והם לוחצים ידיים לפני שהיא משחררת את שאר הילדים.


הרגע נמכרתי, סחרו בי כמו בפרה במכירה פומבית.


1


אנה


הווה


אני סופרת את האריחים שעל הקיר המרוחק. שלושה־עשר לרוחב וחמישה־עשר לאורך. מאה תשעים וחמישה בסך הכול. אני זוכרת כל סדק, כל טיפת לכלוך, כל חלק מושחר וסדוק של חומר האיטום חקוק כמו מפה בראשי. הדברים האלה שאמורים להיות חסרי חשיבות ונטולי משמעות הם ההצלה היחידה שלי בין כתלי המקום הזה. אריחים וסדקים — הסחת דעת הכרחית.


הראייה שלי מתעוותת על פי הקצב שבו הבל הפה החמים תוקף את צווארי. אצבעות מחוספסות לופתות את מותניי, ציפורניים קצרות שורטות את עורי.


"תסתכלי עליי," הוא נוהם. באנחה כנועה אני מסבה את פניי אליו. אני לא יודעת איך הוא נראה, עוד דמות חסרת פנים, חסרת ייחוד וחסרת חשיבות. הוא חודר לתוכי, גונח ונאנח בעודו גוזל את העונג שלו. ראייתי מזדגגת ומחשבותיי נמלטות אל אותו מקום כמו תמיד.


לשום מקום. היעדר מוחלט של מחשבה או רגש.


פעם הייתי חושבת על החיים שהיו לי בעבר. נהגתי לקוות ולחלום על משהו טוב יותר. הימים האלה עברו מזמן.


מה שפעם חשבתי שהוא צורה אכזרית ביותר של השפלה הפך עכשיו לשגרה שלי, ובהשלמה מצאתי מעט שלווה. זה פשוט... מי שאני. אני קיימת. הוא קיים. ואלה הם חיי. ברגע שמשלימים עם המצב, הוא הופך לנסבל הרבה יותר. תקווה שוברת גם את החזקים מכולם.


הוא לופת את הלסת שלי ופולט גניחה ארוכה אל תוך שקע צווארי. לאחר שהוא נושם בכבדות, הוא מרים את הראש לאיטו. כשהוא מרפה ממני, ראשי מסתובב הצידה ואני חוזרת לספור אריחים.


"את זיון מחורבן, רוּבְּיָה, אדומה," הוא מסנן. אני לא אומרת מילה והוא מתרחק ממני. אני שומעת אותו גורר את רגליו בחדר לפני שהדלת נטרקת. וכאן אני שוכבת ומחכה לבא בתור, ולזה שאחריו... ולזה שאחריו.