הקדמה
יום 0
לא ניסיתי להתאבד. זו הייתה תאונה. לא - יותר מתאונה. זה היה אסון טבע פתאומי ולא צפוי. מכת ברק גחמנית וגורלית. כוחות סמויים שחברו יחדיו לאסון טבעי. בלתי ניתן לעצירה. שאי אפשר להתכונן לו.
וכו׳.
מובן שאף אחד לא האמין לי. נסו להסביר לאביכם הרואה כל דבר בשחור-לבן, שמה שגרם למכונית להידרדר מהמצוק לא היה כוונה מתוכננת, אלא דווקא מזל רע. ברצינות. ראיתי מצוקים בחיי. העפתי את עצמי מהם לא פעם ולא פעמיים כששפתיי פעורות בחיוך של אושר וזרועותיי מושטות קדימה כחץ שלוח, מתוך כוונה ברורה לפגוע במים גועשים.
לא מצוק. רק תל קטן. ירקרק וסלעי, עם שיפוע מתון ומעקה בטיחות נמוך ודפוק. מעקה הבטיחות כבר לא שם, לפחות לא במקום שבו המכונית שלי פגעה בו ותלשה ממנו חלק, שבו הלחץ שהופעל שחרר בניצוצות של התרסה ברגים שלא יכלו לעמוד בפגיעה של מכונית קופה, שנסעה במהירות של 75 קמ"ש.
״הכול לטובה, מיה.״
אני מביטה באחי התאום ומנערת מראשי את המחשבות האחרונות על ניצוצות וברגים. פניו הכחושות של ג׳יימסון מעידות על חוסר שינה ודאגה, עיניו אדומות ומוקפות צללים. הלחץ בעקבות התאונה שלי גרם לו אי שקט וחוסר שינה.
השדים שלנו תובעים מחירים שונים.
״אני מצטערת,״ אני לוחשת לו, בלי להתכוון לכך. אני לא מרגישה חרטה והוא יודע את זה.
אצבעות קרות נוגעות באצבעותיי, שנאחזות ביתר כוח במסעד הכורסה המרופדת.
״המקום הזה מומלץ מאוד. הוא מאובטח ומוגן. יטפלו בך היטב.״
בשונה מהקול שלי, בקול שלו ניכר רגש. אולי תחינה. צעיף דק של צער. ואולי זו הקלה?
אני לא יודעת למה אני טורחת, אבל אני מנסה שוב. ״זו הייתה תאונה. הנעל שלי--״
״זה בסדר.״
אני בולעת את המילים שעומדות על קצה לשוני. אני נחנקת מתחושת הטינה שלי. אף אחד לא מאמין לי. אני יכולה להאשים בזה רק את עצמי - אני מחזרת אחרי הסכנה בתעוזה הולכת וגוברת מאז שמלאו לי שבע שנים, כשקפצתי מהגג ושברתי את זרועי.
אבל זיכרון הכאב, ואפילו הזעזוע הראשוני והמפלח, תפסו אצלי מקום משני אחרי תחושת ההתעלות של אפס משקל. למשך שניות ספורות הייתי חופשייה.
נשמעת נקישה רכה על הדלת. מחווה של נימוס ריק מתוכן, מפני שהדלת נפתחת מיד בתנופה. ג׳יימסון מזדקף על הספה שלצד הכיסא שלי ומעביר את אצבעותיו בשערו החום הפרוע.
״אתה צריך להסתפר, ג'יי,״ אני ממלמלת.
הוא מתבונן בי במבט נוזף ומשועשע כאחת ואז פונה אל האורח שלנו. ״המכונית כאן?״
אבא שלי מהנהן. הוא נועץ בי את מבטו ואז מסיט אותו מפניי. החמקנות שלו אינה מטרידה אותי - אין בה שום דבר חדש. הוא מכחכח בגרונו ואני רואה כיצד הגרוגרת שלו נעה מתחת לסנטרו הרבוע.
״אתה בטוח שהמקום הזה טוב יותר מ... מ...״ הוא לא מסיים את המשפט, אבל המילים תלויות בכבדות באוויר.
בית חולים פסיכיאטרי.
בית משוגעים. סנטוריום לחולי נפש. קן הקוקייה.
אני כמעט צוחקת.
כמעט.
״כן,״ עונה אחי. אצבעותיו מפרפרות בדרך לראשו, אבל הוא משתיק את הדחף באמצעות תחיבת ידיו לכיסים. ״לתוכנית שלהם יש תשעים וארבעה אחוזי הצלחה.״
אני נוחרת בבוז.
ג׳יימסון מזעיף את פניו. הוא, לפחות, לא פוחד מהמבט שלי. ״זה היה סיוט להכניס אותך למקום הזה, מיה. אין לך מושג באיזה אמצעים הייתי צריך להשתמש כדי לשכנע--״
״ג׳יימסון,״ אבא שלנו מסנן.
שפתיו של אחי מתהדקות ומלבינות. לבסוף הוא פולט אנחה כבדה והמתח מתפוגג מכתפיו, אבל עיניו לא עוזבות את עיניי. מעמקיהן הכחולים מוכתמים באפור גדוש רגש. פחד. כעס. תקווה.
אני מקדימה אותו ומסיטה ראשונה את המבט.
אני אוחזת בידיות הכיסא שלי וקמה על רגליי. הכאב העמום שמקרין מכתפי החבולה אל שריריי ואל עמוד השדרה מזכיר לי בחריפות את הפציעה. מגבלות הבשר והעצמות.
מגבלות כוח המשיכה.
ג׳יימסון מושיט יד אל הזרוע שלי, אבל אני מתרחקת בתנועה מהירה וממצמצת כשהכתף שלי מוחה על התנועה.
״אל תהיי מפונקת,״ הוא אומר, אבל אני רואה את העווית בשפתיו.
אני נאבקת בפיתוי המוכר של חוש ההומור המשותף והדפוק שלנו ומחייכת. ״לפחות תגיד לי שבמקום הזה יש סמים שווים.״
הוא צוחק, אבל הצחוק שלו מתוח. ״אם את מתכוונת בזה לטיפול שווה, אז כן. הסמים הטובים ביותר בחוף המערבי.״
אני פותחת את פי כדי לעקוץ אותו בחריפות, אבל במקום זאת אני אומרת בתחינה מרוסקת, ״באמת, ג׳יי, אני נשבעת לך בחיי אימא ופיליפ שזו הייתה תאונה.״
אבא שלי משמיע קול קטן. בזווית העין אני רואה שהוא יוצא מהחדר. ג׳יימסון מתאבן לשמע המילים שלי כאילו כל אחת מהן הייתה מהלומה בבטנו. לסתו מתהדקת ומשתחררת כשהוא נאבק ברגשותיו. הוא רוצה להאמין לי. גם זה משהו.
אבל לא מספיק.
כתפיו נשמטות. עיניו - עייפות כל כך, השמאלית מפרכסת - מוצאות את עיניי. ״תעשי את זה בשבילי, מיה-נמייה,״ הוא אומר בקול חרישי.
אין עליו.
אני חורקת שיניים ומהנהנת. ״בשבילך, ג'ייבירד.״
אני בוחנת בפעם האחרונה את חדר השינה חסר הייחוד. המלתחה הדלה שלי כבר ארוזה, והמזוודה היחידה שלי עומדת בחוץ. העדות היחידה שעוד קיימת לביקורי כאן היא הטלפון הסלולרי שלי שמונח על שולחן הלילה. החריצים הקטנים על המסך המבוקע וחסר החיים מהפנטים אותי לרגע. אני נזכרת בבקיעים דמויי קורי העכביש בשמשה הקדמית של המכונית.
ג׳יימסון מתקרב לשידת הלילה בשני צעדים, מרים את הטלפון ומכניס אותו לכיס הפנימי של המקטורן שלו. הטראנס שלי נשבר ואני נאנחת. עכשיו כבר לא נותר זכר לשהותי בביתו של אבא שלי במליבו. לא שאי פעם היה; הבית שלו אינו הבית שלי.
״בואי, מיה.״
אני הולכת בעקבות אחי בלי להוציא הגה מפי. אנחנו צועדים במסדרון מרווח, חולפים על פני מבואה מרוצפת ויוצאים אל שמש הצהריים הזהובה. אני מרימה את היד כדי להצל על עיניי, ועוצרת על מדרגת טרקוטה כדי להביט במכונית משפחתית בעלת חלונות כהים. המזוודה שלי כבר מאופסנת בתא המטען. הדלת האחורית של המכונית פתוחה, ונהג בכפפות ומדים מחזיק אותה. הוא חסר ייחוד בכל דרך אפשרית, ולייחודיות שלו אין דרך להתחרות בַּעוצמה מנקרת העיניים.
אני תוהה אם יש לו מושג שאני אסירה כמוהו, או אם בכלל אכפת לו.
אני מחייכת בבהלה ושואלת את אחי, ״גם הקירות המרופדים יהיו מחופים בפרווה? לפני הטיפולים בהלם יגישו קוויאר ושמפניה?״
ג׳יימסון נוחר בבוז ורוכן לעברי כדי לנשק אותי על ראשי. אני הודפת אותו בזרועי הבריאה ואז צועדת לעבר הפתח האחורי החשוך של המכונית. אני לא פוחדת והצעדים שלי שקולים ויציבים. עוד יום, עוד אסון.
שום דבר כבר לא מפחיד אותי. לא לעיתים קרובות אני מתרגשת ממשהו: לא מיופי. לא ממוות. לא מכאב. לא מאושר.
אני די בטוחה שאבא שלי חושב שאני סוציופתית. בפעם הראשונה אובחנתי על ידי פסיכיאטר שטיפל בי בגיל שלוש-עשרה אחרי תאונת טביעה. האבחון השני נעשה על ידי עוזרת מבוהלת שמצאה אותי מעיפה במטבח סכינים באוויר. השלישי והאחרון נשמע מפיו של ארוסי לשעבר, אחרי שהבערתי את אוסף התקליטים יקר הערך שלו.
אולי אני באמת סוציופתית, אבל לא נראה לי. אני מלאה רגשות, אבל פחד אינו אחד מהם. אני אוהבת את התאום שלי, אני אוהבת יינות אדומים חזקים, פנקייקס אוכמניות וסרטים משנות השמונים. ואני אפילו אוהבת את אבא שלי.
אני מתעבת את האקס שלי ואת הפרה המטומטמת שאותה הוא דפק במיטה שלנו. אני סולדת מהריח, מהמרקם ומהטעם של מלפפונים חמוצים. גורי חיות מביאים אותי לידי בכי, ואין שום דבר שמצחיק אותי יותר מבדיחות גסות.
רואים? רגשות.
ויש לי מצפון. אני לא פוגעת או מתמרנת אנשים בכוונה תחילה, אלא אם כן זה מגיע להם. אני לא פסיכית.
אבל הרי פסיכים כמעט אף פעם לא חושבים שהם פסיכים.
אני מחליקה על מושב העור החלק ומתכופפת כדי לראות את אחי בפעם האחרונה. צללים אופפים אותי כשקרני השמש מאירות את פניו הנאות והעייפות.
אפרופו רגשות.
״נדבר מאוחר יותר,״ אני אומרת בחיוך.
שפתיו מתעקלות בחיוך קטן. ״זה ייקח קצת זמן, ילדה.״
הדלת נטרקת.
