פרולוג
קווינסי
אני משתוקק לראות את בשרך מדמם. זעקי עבורי, תני לי את מה שאני צריך, הניחי לנהרות לזרום, המפלצת שבפנים ניצחה...
חשבתי שאהיה הסיוט שלה. האימה והאפלה שלה. רציתי להיות כזה. נזקקתי לה יותר משנזקקתי למזון או לאור השמש. רק כשנכנסה לחיי התחלתי לחיות — שיכור מטעמה, מזעקותיה ומאושרה.
אבל לסיפור האגדה הדפוק שלנו, לא היה סוף טוב באמת.
טס.
טס שלי.
האסקלאב שלי, השפחה שלי — חזקה כל כך, עזת רוח ופראית במיטה — לא הייתה חזקה מספיק לעמוד במה שקרה.
כבר לא הייתי הכלוב שלה.
אלא הם.
1.קווינסי
עירומה וכבולה, לא ניתן לרסן את האפלה הזו, את, שפחתי, נתבעת...
לא יכולתי לחשוב אלא על זה — היא מתה. אין אפשרות אחרת. כל הדם הזה, בוהק כל כך ובעל טעם מתכתי כמעט מתוק.
עורה השלגי היה קפוא במיוחד ועיניה האפורות־כחולות עצומות מולי.
זעם ואימה נאבקו בתוכי כשצנחתי על ברכיי בשלולית הארגמנית החמימה. השוט שבידי הלך והפך חלקלק מזיעה והטלתי אותו הצידה בגועל. אני עשיתי את זה. יצאתי משליטה וחשפתי את האני האמיתי שלי. המפלצת שבפנים הרסה את האור היחיד בחיי.
"טס?" משכתי אותה אל בין זרועותיי וגררתי אליי את גופה הקר וחסר החיים. דם כיסה אותנו. עורה האדום מחבורות זעק את אשמתי.
"תתעוררי, אסקלאב," נהמתי בתקווה שהפקודה תכפה על העיניים הכחולות־בהירות האלו להיפקח.
שום תגובה.
רכנתי מעליה, הצמדתי את לחיי אל פיה וחיכיתי לנצח לרמז קל של נשימה, לאות שלא הרחקתי לכת מדי.
שום דבר.
הפחד שיתק את ליבי וכל מה שרציתי היה להשיב את הזמן לאחור. לחזור למקום פשוט יותר שבו חייתי עם צרכים ודחפים, אבל מעולם לא העזתי להאמין שאוכל להיות חופשי. לחזור לאחור, ליום שבו טס הגיעה כדי שאוכל לשלוח אותה בחזרה אל החבר הטיפש שלה, בראקס. אם הייתי עושה זאת, היא הייתה בטוחה וחיי לא היו מסתיימים.
השדים שלי הרגו אותה.
אני הרגתי אותה.
הטלתי את ראשי לאחור וייללתי בקול.
"קיו. קיו!"
משהו חד צבט את כתפי ונרתעתי. התהפכתי וניסיתי להתעלם מן הקריאה. הגיע לי להישאר בגיהינום המסויט — הגיהינום שאני יצרתי, כדי להרוג בו את האישה האחת שגזלה את חיי והפגינה כלפיי רגש שמעולם לא העזתי לחלום עליו. חלום שמעולם לא ידעתי שאני חולם, עד שטס נכנסה לחיי.
לחיי צרבה כאילו מישהו סטר לי, היא בערה באפלה בנשיכת כאב.
פקחתי את עיניי במאמץ וגיליתי מעליי אלה בלונדינית פעורת עיניים. האימה המשתקת סירבה להיעלם, אף שהיא הייתה בחיים ונעצה בי מבט מלא תשוקה שכבר למדתי להכיר היטב.
"קיו, מה קורה, לכל הרוחות? זאת הפעם השלישית השבוע. אתה מוכן לספר לי איזה חלום גורם לך ליילל כמו איש־זאב?" טס הצמידה את כתפיי למזרן ולא יכולתי למנוע משריריי להידרך. אני אוהב שהיא למעלה, אבל אני לא אוהב שהיא מחזיקה בי כאילו היא שולטת. זה לא מתאים לי.
"לא עניינך." התהפכתי ואחזתי בירכיה כדי להצמיד אותה תחתיי. הסתכנתי בחיוך קטנטן. עכשיו שאני מעליה, הכול חזר למקומו הטבעי. ליטפתי את מותניה, את גרונה, את שפתיה. הנשימה שלה רפרפה ואז הפכה מהירה יותר, עד שהאימה שנותרה בי שככה.
היא עדיין נושמת.
לא הרגתי אותה.
עדיין.
טס ליטפה בעדינות את לחיי ודגדגה אותי. "אתה צריך לספר לי ממה אתה פוחד. בראקס נהג ל..."
קפאתי וחשקתי את שיניי. "אם יש לך שכל, לא תסיימי את המשפט הזה." לכל הרוחות, למה היא הייתה חייבת להביא אל המיטה שלנו את הרוח של החבר האידיוט שלה, שהתייחס אליה כמו אל נסיכה שברירית?
טס עצמה את עיניה בכוח. "סליחה. לא התכוונתי ל... זה פשוט... אני מודאגת. אם יש לך סיוטים בגללי, תן לי הזדמנות לגרום להם להיעלם."
ארבעה ימים חלפו מאז אותו יום שבו טס הופיעה בפתח ביתי ולא הותירה לי ברירה אלא לקבל אותה. לקבל את האש שלה, את רוחה, את נחישותה הנוקבת. אומנם אני מנוול שתלטן, אבל ברגע שטס צעדה אל תוך חיי, לא היה לי יותר שום סיכוי להתנגד לה.
קיוויתי שהיא לא יודעת עד כמה עמוקה ההשפעה שלה עליי, משום שהייתי מבועת לגמרי ממה שהעתיד צופן לנו.
ההבטחה שהבטיחה, להיות חזקה מספיק למעני. ברית הדמים שחיברה אותנו זה לזה כל עוד דם זורם בעורקינו.
ארבעה ימים חלפו מאותו הרגע שבו חיי השתנו לנצח, ומאז חוויתי כאב נורא ובלתי פוסק.
"תניחי לזה," רטנתי.
האישה הזו הייתה קרחון קפוא נוכח שבועתי שאינה ניתנת להפרה. הנדר החמור שנדרתי שלעולם לא אשלים עם האפלה האיומה ולא אהיה סדיסט דפוק כמו אבא שלי. אותו נדר שמנע ממני להשלות נשים חסרות ישע, כפי שהוא עשה. אבל הקרחון ניצח — מילימטר אחר מילימטר, סנטימטר אחר סנטימטר. הקרח שלה חלחל אל תוך הסדקים הדקיקים של כוח הרצון שלי וגרם להם להיפער, עד שאי אפשר היה להתכחש להם יותר.
במשך ארבעה ימים הצלחתי להתעלם מניסיונותיה לעשות סקס. זיכרונות הפעם שבה בעלתי אותה על הבר בחדר המשחקים היו עדיין טריים מדי. טס לא יכלה לשבת מבלי להתכווץ בכאב. ידעתי שכואב לה — לא שהיא אי פעם התלוננה. התבוננתי בכל תנועה שלה כמו עוף דורס הבוחן את חולשותיו של טרפו. היא חשבה שהיא שכנעה אותי שהכול בסדר, שהחבלות לא השפיעו עליה. אותי. גבר שמזהה ריח של כאב ושל פחד כאילו מדובר בניחוח בושם מסחרר. ידעתי את האמת.
היא אמרה שלא הכאבתי לה כשהצלפתי בה בחגורה שלי. היא שיקרה. גרמתי לה לדמם, למען השם. חייתי בשדה קרב תמידי. נאבקתי בסיפוק המענג של כאביה, לעומת אמות המידה המוסריות שלי והאימה מכך שאני מכאיב לה.
לא היה לי מושג מאיפה הגיעו הדחפים האפלים האלה. הם היו חלק ממני, לא פחות מהקוד הגנטי שלי.
לטס לא הגיע לכאוב. אין אישה שזה מגיע לה. אבל היא הייתה מוכנה להקריב את צווחותיה למעני, תמורת ההבטחה של משהו שלא הייתי בטוח שאני מסוגל להעניק.
אני פאקינג לא אמור לרצות להכות אותה מכות נוראות כאלה, אבל רציתי. הו, שיט, כמה רציתי.
"קיו. מרגע שהכנסת אותי לחייך, אתה לא יכול לשמור את כל המחשבות שלך נעולות. אני רואה את העינוי בעיניך. הבטחת לדבר ולשתף אותי." קולה נטף כאב ואילו אגרופיה הזעירים נאחזו בכעס בסדינים.
שנינו הבטחנו הבטחות ועד כה, איש מאיתנו לא עמד בהן. לא שזה שינה הרבה, הייתה לי כוונה מלאה להפר את הבטחותיי שלי. היא לא הייתה חזקה מספיק. אני לא הייתי חזק מספיק.
סֶה לֶה פרימייר ז'ור, אידיוט. דֶטַן טוּאָה. זה היום הראשון, אידיוט. תירגע.
אבל לא יכולתי להירגע. אם לא אשמור ללא הרף על ריסון מוחלט, לא אוכל להיות חזק מספיק כדי להילחם בדחף להיות מנוול מטורף. תראו מה עשיתי כשטס רק הגיעה לכאן כשפחה שלי. לא הייתה לי ברירה אלא לצוד אותה, להכאיב לה, לטרוף אותה.
אילו הייתי אדם טוב יותר, הייתי עולה שוב במדרגות ומצווה על פרנקו לסלק אותה מייד. כעת עמדתי על סף התגשמות החלום — אישה שראתה אותי כפי שאני באמת, קיבלה אותי ורצתה לבלות את עתידה איתי — וכל שיכולתי לעשות היה לטבוע בסיוטים שבהם אני הורג אותה.
"אני מותש," מלמלתי. האם היא שמעה את הווידוי הנסתר? שאחרי פחות משבוע מאז הסכמתי לנהל את מערכת היחסים הזו כבר עמדתי פאקינג להתפרק. לא הייתי צריך לשאול, ברור שטס ראתה את האמת. היא ראתה הרבה יותר מדי.
"אז תפסיק להילחם. לא נגעת בי מהרגע שחזרתי אליך.
אומנם אנחנו חולקים מיטה, אבל אתה בקושי מביט בי, חוץ מהפעמים שבהן אני נרתעת מישיבה על מקום שמכאיב לי בישבן. אתה מרוחק יותר משהיית כשנמכרתי לך."
אִזכור המכירה גרם לי לפלוט נהמה מעומק החזה. שנאתי את המנוולים שחטפו ומכרו אותה.
בכל פעם שחשבתי על מה שעלול היה לקרות לטס אילו נמסרה לגבר אחר, רציתי להפוך ליצור פרא — להשיל מעליי את מסכת איש העסקים ולצבוע את הקירות בדמם. שיזדיינו פגישות העסקים המהוגנות עם פושעים. לי נמאס מהשיט הזה.
תמונות של טס כפותה ומוכה, נאנסת והרוסה, עלו וצפו במוחי ללא הרף. למרבה האירוניה, כעת אני הייתי המנוול האחראי לכל אלה. אבל כשהיא הרשתה לי להשתמש בה, מצאתי את עצמי רוצה להציע לה את כל מה שיש לי, בתמורה ליבבות הפחד והתייפחויות הכאב. לא הרגשתי ראוי לה ולא חשבתי שאי פעם אוכל להשיב לה תמורה למתנתה.
ידיי נקפצו ורעדתי מרוב כעס מוחנק. זעם שהופנה כלפי עצמי.
אני פאקינג לא שפוי.
נאנחתי עמוקות ואזרתי אומץ להעניק לטס מעט ממה שנזקקה לו — הצצה זעירה אל תוך התמצית הרקובה של נפשי.
"אני לא מסוגל לנהוג בך ברכוּת. ואני שונא את זה שנסחפתי והכיתי אותך." זהו? היא פאקינג מרוצה? נפתחתי אליה וסיפרתי לה דברים שקיוויתי שאהיה מסוגל להקיא מתוכי. לשלוף את האפלה הזו ממעמקיי ולטהר את ליבי כדי שאוכל להיות מתוק ונדיב למענה, גבר מושלם, ולא חיית פרא תאבת מין.
נשימתה נעצרה לרגע והיא ליטפה באצבעה העדינה את החלק העליון של זרועי. "תודה. אתה לא יודע איזו הקלה זו בשבילך כשאתה מדבר איתי. אתה יכול לספר לי על הסיוט שלך עכשיו?"
נעצתי בה מבט נוקב והזדקפתי לישיבה. אישה עקשנית.
היא הצליחה להבהיל אותי ולעצבן אותי בו זמנית בשאלותיה.
התקדמתי לקצה המיטה העצומה והשענתי את ראשי בין ידיי. לא רציתי להשתפן ולברוח, אבל כל זה היה לי חדש. חדרי שבמגדל, עם האח הענקית והשטיח הלבן הפרוש כמו ים רחב ידיים, עדיין נראה כמו שהיה.
כלפי חוץ דבר לא השתנה, אבל טס זרעה מהומה בנפשי. לא ידעתי איך אשרוד אם אניח לה לחפור אל עומק עולמי.
הסיוט שב והופיע, בצבעים טבעיים. כל הדם הזה, בוהק כל כך, עם טעם מתכתי כמעט מתקתק.
לא. לא הייתי מסוגל. לא הייתי חזק מספיק. הרשע של אבי הצליח איכשהו לגרום לי לעשות את הדבר האחד שממנו ברחתי כל חיי. חייתי את חיי במגבלות ברורות, בכבלים. לא הייתי מוכן להניח לבחורה עדינה ושברירית להתגרות בי כך, עד שאשתחרר מן הכבלים וארדוף אחריה.
אני אנצח.
ואפסיד כשאהרוג אותה.
אן דירֶה און פּוּל פּוּטֵן, מרסר! אתה נשמע כמו פאקינג נקבה, מרסר.
התכווצתי כשטס התקרבה אליי על המיטה, נצמדה אל גבי העירום וכרכה סביבי את זרועותיה. קצות אצבעותיה ליטפו ברכות את הקעקוע שלי, את הדרורים המעופפים ואת חוט התיל. חשקתי את שיניי כשמגעה נדד אט־אט מטה, במורד שרירי הבטן, לעבר הזין שלי.
התכוונתי לעצור אותה. באמת. אבל היא אחזה בי בכוח מבעד לתחתוני הבוקסר. גנחתי. מגע אחד, זה כל מה שנדרש לי כדי להזדקר עד כאב ולטבוע בתשוקה אפלה.
טס גירתה אותי עד זקפה קשוחה וכל אותו זמן המשיכה ללחך את תנוך אוזני. "אם אתה חושש להכאיב לי, קיו... זה לא יקרה. אני בוטחת בך שלא תעבור את הגבול."
פלטתי, "אני לא בוטח בך עדיין. אני לא רוצה לשבור אותך."
אני לא בטוח שאני עצמי אוכל להפסיק.
היא הפסיקה ללטף אותי ונרתעה. חומה נלקח ממני ונותרתי רועד. "נשבעתי להילחם בך. שכבתי במיטה שלך ארבעה לילות ולא עשית יותר מלנשק קלות את לחיי נשיקת לילה טוב.
לא השתמשת בחגורה שלך ולא בכבלים או במשהו מן הצעצועים שראיתי בשידת המראה שלך."
עיניה נעו לעבר קצה המיטה, אל השידה. הנעולה. בשום אופן לא רציתי שתחטט שם.
גנחתי ואחזתי את ראשי באצבעות נוקשות. איזו מין מפלצת אני, אם אני רוצה את דמה של האישה שלה הענקתי את חיי? איזו מין חיה אני, אם אני רוצה לסחוט ממנה שוב ושוב צעקות שיהדהדו כמו מקהלה מושלמת?
צדקתי כשהקפדתי להישאר כה מרוחק, שקוע כל כך בעסקיי. כשהעמסתי על עצמי משימות, לא היה לי זמן לצרכים אחרים.
כבר ארבעה ימים שלא הייתי בעבודה. רגש חדש הותיר אותי בבית, בלי להתרחק לרגע מטס. הפחד הנורא שמא היא תתעורר בוקר אחד ותבין שעשתה טעות איומה, הותיר אותי חרד ומתוח. המחשבה שאחזור הביתה מהעבודה ואגלה שהיא איננה — ובכן, הגבר והחיה, שניהם שנאו את המחשבה הזו. אבל זו הייתה טעות לחשוב שאוכל לוותר על אורח חיי מבלי לסבול מן ההשלכות.
הייתי חייב למצוא דרך לרפא את עצמי. הייתי חייב להפסיק את זה לפני שטס תצליח לגרור אותי למעשים שעליהם אתחרט.
טס רטנה משהו והורידה את רגליה מהמיטה. על הישבן שלה היו צלליות סגלגלות שנגרמו על ידי חגורתי. כמה הצלפות הצלפתי בה באותו לילה? ספרתי שלושים, אבל זה היה בסבב השני. ליבי התכווץ מהמחשבה על כמה קל היה לי לאבד את הראש לידה, אבל חלקיק שנייה לאחר מכן האפיל על כך הדחף העצום לייצר עוד חבלות זועמות וכואבות על עורה המושלם. רציתי אותה שרועה על ברכיי. רציתי שדמעות הקריסטל המושלמות שלה יותזו על ירכיי כשאכה אותה.
לכל הרוחות, היא אמרה שצלקתי את נשמתה...
האם היא תניח לי לצלק את עורה?
טס עמדה מולי, רגליה החטובות פשוקות וידיה על מותניה.
כל כך מלכותית וגאה בגוף שלה. לא יכולתי להסיר ממנה את מבטי. החיה שבתוכי התכוננה לציד וזינקה לעבר סורגי הכלוב במאמץ גדול להגיע אליה. לקרוע אותה לגזרים. לחרב אותה.
שבתי וכבלתי את המפלצת והתעשתי.
טס ירדה על ברכיה בין רגליי והצמידה את שפתיה לזין שלי, המכוסה בתחתוני בוקסר.
נדרכתי במקומי והשתנקתי. חום נשימתה, עדינות שפתיה, הטריפו אותי.
"אם לא תספר לי מה מטריד אותך, אתגרה בך עד שלא תוכל לעמוד בזה. יש לך אותי. אני השפחה שלך בזמן שאנחנו בחדר המיטות ואני רוצה שתנצל אותי. אני כמהה לזה. למה אתה לא מבין?"
היא רוצה להתגרות בי? בסדר. התפרצתי ומשכתי בכוח את תלתליה הבלונדיניים היפים והפרועים. רכנתי אליה עד שהבטתי ישירות בעיניה, אל עומק ישותה, והרשיתי לה לראות את הסערה שבתוכי. את הצורך, את הייסורים, את הגבול הרך שבין שנאה ואהבה כלפיה, על שהכריחה אותי לקבל את החלק הזה בתוכי.
טס עצרה את נשימתה לרגע והתכווצה תחת כובד מבטי. טלטלתי אותה, אהבתי את הבזק הכאב הזעיר בעיניה. שיט, האם אי פעם אחוש גועל כשאני מכאיב לה, במקום להתגרות?
"אני מבין שאת רוצה שאראה לך מהן הפנטזיות שלי, אבל את חייבת לתת לי זמן, אסקלאב." לשמע המילה, פעימות ליבי הואצו. במשך ארבעה ימים סירבתי לקרוא לה אלא בשם טס. היא לא הייתה השפחה שלי. היא לא הייתה הרכוש שלי. לא בעבר, ולעולם לא בעתיד. שנאתי את העובדה שאף שידעתי שהיא שם מרצונה החופשי, עדיין רציתי את הבעלות האולטימטיבית.
רציתי אותה כבולה ותלויה בי לגמרי. רציתי להאכיל אותה ולרחוץ אותה. רציתי להיות הסיבה לעצם קיומה.
פאק, אני צריך לקחת לי חיית מחמד.
טס אינה חיית מחמד, מנוול אחד. היא שוות ערך לך. היא טס. אֶל אֶה אָה טוּאה. היא שלך.
עפעפיה נעצמו במהירות והיא רכנה לעברי בשפתיים פעורות. "תגיד את זה שוב, מֶטרֵה. תזכיר לי שוב את מקומי."
שיט, פאקינג האישה הזו. היא לא מרפאה אותי, היא מחמירה את מצבי. איך אוכל לקוות להימנע מהסיוטים האלה, כשהיא מכריחה אותי לצעוד בדרך הזו?
משהו נפתח בתוכי, איזו אפלה זקפה את ראשה והסתירה את האור שנאבקתי כל כך לשמור על זוהרו.
טס שמה לב. גופה נדרך ואצבעותיה ננעצו בירכיי.
רכנתי אליה עוד יותר ונעצתי בה מבט כועס. ליבי הלם בכוח כשההתרגשות האפלה הלכה ומילאה אותי. "את ממרה את פי, אסקלאב. אני חושב שיהיה עליי להעניש אותך. המילה להעניש גרמה לשריריי להימתח עד הקצה ואחזתי בה בכוח רב יותר.
היא נרעדה תחת מגעי. עיניה נפערו והופיע בהן ניצוץ סקסי. אותו ניצוץ שאמר לי שהיא עומדת להתמרד ולגרום לי להתפרץ. לא היה לי כוח לעצור את עצמי שוב. לא נותרה בי אנרגיה. השערים נפרצו והמפלצת היא שהייתה עכשיו בשליטה מלאה.
טס ליטפה את ירכיי. "אסור לך להעניש אותי. אני אברח. אעזוב אותך."
ידיי נקפצו לאגרופים וננעצו אל תוך בשרה.
האיום שלה היה קרוב מדי לפחדים האמיתיים שלי ורעדתי מזעם. אף על פי שידעתי שהיא עשתה את זה בכוונה, זה הרתיח אותי. "את פאקינג לא תעזי. חזרת אליי. זו לא חופשה, אסקלאב. את לא רשאית לבוא וללכת כרצונך.
את שייכת לי ואני יכול לעשות לך כל מה שאני רוצה."
פיה נפער והיא שאפה שאיפה נרעדת, אבל עיניה בערו באש אפורה. "שלא תעז לגעת בי. אני אהרוס אותך."
הו, שיט. זה גמר אותי. הלכתי והתאהבתי באישה הזו ברמות שהרסו לי את המוח.
החנקתי את התשוקה הסמיכה שחשתי ומלמלתי, "מאוחר מדי, אסקלאב. אני הרוס ואין לי תקנה." ברגע אחרון של עדינות הצמדתי את מצחי למצחה ונשמתי עמוקות. "אני אבוד." לאחר מכן העדינות נעלמה, נטשה אותי לטובת הצורך הברור להכאיב.
משכתי אותה בבת אחת לעמידה. ידיה נשלחו במהירות אל ידיי האוחזות בכוח בתלתליה המשייים. מבטה ניצת והעלה עשן, ושפתיה הוורודות המושלמות רטטו.
"את באמת לא צריכה ללחוץ עליי. ביקשתי עוד זמן." טלטלתי אותה בכוח, בזעם על כך שהיא גורמת לי לאבד שליטה. שליטה הייתה אחת החולשות שלי, קחו אותה ממני וההשלכות יהיו הרות אסון. "נמאס לי להילחם. את מרוצה?"
החזה שלה התרומם בחדות כששאפה שוב, שאיפת אוויר נרעדת. הבהוב מהוסס מילא את עיניה לפני שנעלם מאחורי תאווה כבדה ורותחת. "כן. מאוד. הנה הגבר שאליו חזרתי. זה שאני רוצה שיזיין אותי."
הזין שלי זינק קדימה בכלא תחתוני הבוקסר שלו וכאב מרוב רצון לצלול עמוק לתוכה. משכתי אותה קדימה וליקקתי את שפתיי. אבעל אותה בכוח. לא רציתי רגיעה, רציתי פראות.
עיניי נעצמו כשהצמדתי את פי לפיה בכוח רב.
היא נאנחה כשליקקתי את שפתה התחתונה בלשון זועמת. גופה התמסר למגעי כשהיא ויתרה על התנגדותה המעושה והראתה לי עד כמה היא זקוקה לזה — לאלימות הזו.
נסוגתי והרפיתי משערה כדי לאחוז במפרק ידה. אותה היד שקועקעה בפסי ברקוד ובדרור מעופף, לעג לניסיון להפוך אותה לשפחה וקמע המסמל את חירותה.
"את כבר אמורה לדעת שאני לא עושה את מה שאת רוצה שאעשה, אסקלאב. הרשות שלך היא לא זו שמגרה אותי."
היא העוותה את פניה כשגררתי אותה על פני השטיח הלבן העבה והכרחתי אותה לכרוע ברך מול שידת המראה. התנשמתי בכבדות, ניגשתי אל המקום שבו השארתי את מכנסיי על הרצפה אתמול בלילה והוצאתי מהכיס את המפתח.
"תפתחי." הגשתי לה את המפתח ביד בוטחת, אבל ליבי הלם בפראות.
היא נעצה בי מבט והיססה לרגע. שפת הגוף שלה גילתה לי שהיא נדרכה למשמע הפקודה. חשבתי שהיא שוב תמרה את פי, אבל היא הנהנה והכניסה בצייתנות את המפתח אל המנעול.
גבי נמתח וכל שריר שבי נדרך עד הקצה. טס חשבה שיש לי נפש, לב. מה שבאמת שכן בחזי יוכיח שכל הפנטזיות הטיפשיות המתוקות שלה היו שגויות.
לא היה ספק שאני רוצה את טס. ברור היה שהיא גורמת לי להרגיש משהו שמעולם קודם לא חשתי... אבל גם לא היה ספק שזה לא מספיק. הייתי פגום מדי, מגיל צעיר מדי. לא אוכל להשתנות.
טס שאפה עמוקות ופתחה את המכסה. ציפיתי לשמוע צווחה, השתנקות... משהו שיעיד על כך שהיא מבינה במה היא התגרתה, אבל דממת מוות מילאה את החדר.
חשקתי שיניים והבטתי אל מעבר לכתפה. אוסף האביזרים הראשון היה מתון, כל חנות סקס או זוג הרפתקני היו מצוידים בכאלה.
שלושה שוטים, ארבעה פלוגרים מעור בדרגות עובי שונות, שני מחבטים, שלושה זוגות מצבטי פטמות, פוקקי־ישבנים ואזיקים מסוגים שונים.
למעשה, אלה היו צעצועים מתונים כל כך, שהמחשבה להשתמש בהם על טס כיבתה את תשוקתי.
טס ליטפה באצבעותיה העדינות את הפריטים והעוותה קלות את פניה. למה לכל הרוחות היא מעווה את פניה?
"תדברי איתי. את מאוכזבת? ציפית למצוא כאן ערכת אונס? אולי את חפירה שתשמש אותי להיפטר מגופתך?"
היא נרתעה למשמע המילה אונס וקיללתי את עצמי על כך שהשתמשתי בה. שוב עלו בי הכעס והשנאה כלפי לפברה. רציתי לקצוץ את גופתו ולהפוך אותה למזון לתולעים. פאקינג מנוול שפגע בה בזמן שאני הייתי אמור להגן עליה.
טס נשאה את עיניה ומתחה לאחור את צווארה הלבן הברבורי. "פשוט... ציפיתי..." היא בלעה את הרוק ולא המשיכה, רק טלטלה קלות את ראשה וחזרה אל השידה.
היא לקחה בידה דילדו שחור מגומי ומלמלה, "אני לא רוצה להשתמש בדילדו כשאני יכולה לקבל את הזין שלך. ידעתי שיש לך פלוגרים ושוטים, אבל אני לא יודעת..." קולה הלך ונחלש, ולכל הרוחות, היא גרמה לי להרגיש פגום. כאילו אני לא מספיק הארד־קור בעיניה.
אהיה מסופק באמת רק כשהיא תהיה אדומה מדם ותתייפח בזרועותיי. כזה מין מנוול חולני אני. העובדה שטס חשבה שאני מאופק, שיט, זה גרם לי לרצות להוכיח לאיזו אפלה אני משתוקק. עד כמה סוטות המחשבות שממלאות את מוחי.
העברתי את ידי בשערי וקיללתי אותה בליבי. אתה מתחרה עם עצמך. אתה מבין כמה זה דפוק? מֶרְד. "זה מדף. תמשיכי לחפש." קולי לא נשמע יציב. אפל מדי, צרוד מדי.
עיניה ננעצו במהירות בעיניי ומשהו הבזיק בינינו. הכימיה והצורך שתמיד בעבעו הפכו בשאגה גדולה לאש חסרת שליטה.
ליבי פעם במהירות והזין שלי, שכבר היה קשה כאבן, כאב מהשתוקקות. יכולתי לחשוב רק על טעמה של טס על לשוני, וזיכרון ההצלפות שלה מילא את מחשבותיי.
טס התרוממה מעט על ברכיה כשמצאה סוגר קטן ומשכה אותו.
"הו," היא לחשה.
כן, הו. החולניות והאפלה שלי היו פרושים שם לנגד עיניה. לא השתמשתי אף פעם בצעצועים האלו — לא שניתן לקרוא להם צעצועים — הם היו למעשה ציוד לעינויים. לא ידעתי למה יש לי אותם. לא תכננתי להשתמש בהם אי פעם. עד לרגע זה.
טס הרימה את חבל המשי היפני. אומרים שניתן לקשור אותו כה חזק, שאפילו להב או שיניים לא יוכלו לפרום אותו. הוא צורב את העור כשהאדם הכפות בו מתפתל והארגמן הבוהק של החוטים מהם הוא עשוי דמה כל כך לדם, שפי נמלא ריר.
טס ליטפה את חבל המשי, כרכה אותו סביב ירכיה העירומות והושיטה את ידה לעבר הפריט הבא. לא רציתי להתיק את עיניי מן החבל שעל עורה, אבל בטני התכווצה למראה האביזר שאחזה בידה.
רתמה.
כמו זו שאבי החולני והסוטה השתמש בה כדי לרתום נשים כשראשיהן בין הרגליים והן תלויות מן התקרה. זרועות כבולות, רגליים כבולות, ראש כפות... טס לא תוכל לברוח לשום מקום. לא יהיה בה חלק אחד שבו לא אוכל לגעת.
גל של השתוקקות מעך את אשכיי. נרעדתי. המחשבה על טס כפותה וחסרת אונים מילאה אותי בדחפים בוערים. התקדמתי, מלא ביצר עז לזנק עליה ולקשור אותה, לגרום לה לצרוח, להזדקק לזין שלי.
התקדמתי צעד נוסף והיא נשאה אליי במהירות את עיניה.
היא דחפה קלות את כף רגלי בברכה והביטה בי מבעד לריסים עבים, כשבעיניה מערבולות מורכבות שלא יכולתי לפענח.
החזה שלה הזדקר ואומץ — עז אך שברירי — ניכר בפניה.
"מוצאת חן בעינייך המחשבה שלא יהיה לך לאן להימלט? שום מקום להסתתר בו, אסקלאב?"
אט־אט, היא הניחה את הרתמה בצד.
הפטמות שלה הזדקרו מתחת לטי־שירט הלבנה שלי, שלבשה לשינה. "אני יודעת שאני לא יכולה לברוח ממך, קיו. ואני לא רוצה. לא באמת."
קולה היה קליל, אך מתוח. ובמקום להעצים את תשוקתי הוא צמצם אותה. קפאתי כשהושיטה את ידה לעבר פריט נוסף. למה בדיוק הרשיתי לה לראות את אלה? השתוקקתי לשלוח את ידי, לטרוק את המכסה ולמנוע ממנה מלהביט שם שוב לעולם.
טס הוציאה חסם־פה אדום בוהק, חליפה צמודה עשויה ויניל שהיו בה רק חרך לפה ופתח בין הרגליים, ומוט עם אזיקים שנועדו למפרקי הידיים והקרסוליים.
בכל פעם שטס הניחה פריט נוסף על הרצפה נמלאתי בדחייה הולכת וגוברת. לרגליי היו מונחות הראיות לחולי האמיתי שלי. הצרכים שלי חרגו מן הקינקיות שאהבו אנשים ממוצעים ואיימו לחצות את גבול הסכנה לחיים. לא רציתי פחד או דמעות מזויפים. לא. רציתי את האמת במלואה. רציתי להשתלט, להתמכר באובססיה, לכלות. רציתי להיות האוויר שטס נושמת. רציתי להיות המים שהיא שותה. לשמור על חייה בעודי רוצה להרוג אותה.
מעולם קודם לא אמרתי לטס מילים אמיתיות מאלה. הייתי תשוש לחלוטין.
טס השמיעה קול ושלפה אותי מתוך הרהוריי. התכווצתי למראה הפריט הבא שבו אחזה: תיק עור אדום. זינקתי לעברו, בדיוק כשטס פתחה את הרוכסן.
היא נעה במהירות ומשכה את התיק הרחק מידי. "תן לי לראות." היו בקולה כעס ותחינה גם יחד. תערובת צלילים מתוקה כל כך.
הנהנתי והתרחקתי מן הפריטים שבתוך התיק. פריטים שבאמת, באמת רציתי להשתמש בהם כרגע.
טס שלפה זוג מספריים כסופים, סכין קטנה ושלושה גביעי קריסטל. היא לא טרחה להוציא את המזרק שידעתי שישנו שם, שנועד לשאוב דם.
היא התנודדה קדימה ואחורה על עקביה ונעצה בי את מבטה האפור. "תמיד תהיתי למה הרסת לי בגדים רבים כל כך. יכולת לדרוש שאתפשט, אבל תמיד העדפת לחתוך או לשרוף או לקרוע אותם. זה משום שבמחשבותיך החשאיות אתה רוצה לעשות את זה לגופי? לקרוע אותי לגזרים? להצליף בי עד זוב דם? לראות את הדם זורם מתוכי כמו נהר?"
עצמתי את עיניי. לא יכולתי להתמודד עם הדימוי שציירה. התמונה שרציתי. פאקינג כל כך.
טס אחזה בקרסולי ומשכה את עצמה מעלה, עירומה כמעט לגמרי, עד שנעמדה מולי. חום גופה חלחל אל מתחת לעורי ותהיתי מה יקרה אם אושיט את ידי ואתן לה משהו פשוט כמו חיבוק. הפגנה של רכות, של רגש מתוק. האם אוכל לשרוד את זה או שאמחץ אותה, איצמד אליה בכוח ואחצה את הגבול כמו בכל פעם?
טס ענתה במקומי. היא הניחה את השוט בכף ידי. "אתה טועה אם אתה חושב שתיבת האימים שלך מפחידה אותי. היא לא."
עיניי, כבדות מחרטה ומתיעוב עצמי, נפקחו וטבעו בעיניה. היא הייתה קרובה כל כך, שמערבולות הכחול והאפור באישוניה נראו כמו ים סוער. ניסיתי לפענח את הפחד, את העיקשות והתאווה שבנשמתה.
קולה צנח לכדי לחישה. "אתה צריך לדבר איתי. אתה לא יכול לשמור סודות, מֶטרֵה. לא עוד. לא ארשה לך."
היא נסוגה לאחור, משכה את הטי־שירט שלי שלבשה אל מעל לראשה ועמדה מולי עירומה. אמיצה כמו לוחמת, היא צבטה את הבשר הלבן בבטנה התחתונה. "כאן. אני רוצה שתצלק אותי כאן. סמן אותי אם זה ישפר את הרגשתך. אני רוצה שתקבל את מה שאני נותנת לך. אני רוצה שתקדם את זה בברכה."
השלכתי מידי את השוט. היא לא הציעה לי את גופה, היא הציעה לי טירוף. לא הייתי גבר מספיק בעיניה, אך אין ספק שבתוכי הייתי חייתי מספיק. אבל הגבר היה פחדן. סירבתי להפיל את החומות ולהניח לעצמי להשתחרר באופן מוחלט, למרות ההבטחות שטס סחטה ממני. היא ביקשה שאצלק אותה? האם היא לא יודעת שלא אפסיק — שלא אוכל להפסיק — אחרי צלקת אחת?
נגעתי בבטנה המתוחה בקצה אצבעי. חלקה כל כך, משיית כל כך, כה נשית. טס התנשמה ברכות והשדיים שלה עלו וירדו, מתגרים בי, גורמים לי לאבד את עכבותיי. רק היא מסוגלת ללכוד אותי ברשת כזו. רק היא מסוגלת להפוך אותי לדפוק ומבולבל כל כך.
חפנתי את שדיה וצבטתי את פטמותיה בכוח רב. בלי משחק מקדים מעודן, רק צביטה רכושנית. ראשה צנח קדימה ונח על חזי. ניחוח הסחלבים שלה היה הקש האחרון מבחינתי.
נכנעתי.
התמסרתי.
רציתי, ולא הייתי מוכן להפסיק.
הלכתי סחור־סחור והנחתי למחשבותיי להסתבך עוד ועוד. כעת הייתי צלול ולהוט. להוט לקבל את תפקיד האדון המכאיב שאינו יודע שובע.
הנעתי את ידי באיטיות משדיה אל צווארה ואחזתי בגרונה. היא משכה את ראשה לאחור ועיניה הכחולות הסוערות פגשו את עיניי. זעם הציף אותי. "לא יכולת פשוט לתת לי זמן, נכון, אסקלאב? עכשיו שאני מעוצבן וכועס, אני לא יודע מהם גבולות השליטה העצמית שלי. נכנעתי ושום דבר כבר לא חשוב מלבד הצורך לזיין אותך." טלטלתי אותה והידקתי את אחיזתי בגרונה.
היא לא זזה. זרועותיה נותרו לצד גופה והיא הניחה לי לחנוק אותה.
בחנתי אותה, הידקתי את אצבעותיי עד שהשרירים הכנועים והשבריריים של צווארה גרמו לראשי להסתחרר בהזיות.
טס לא עשתה דבר.
הכרחתי את אצבעותיי להרפות וקימטתי את מצחי. "את בוטחת בי שלא אעבור את הגבול? את באמת טיפשה כל כך?"
היא שלחה את ידה במהירות וכיסתה את ידי, אבל לא משכה אותה ולא ניסתה לגרום לי להרפות ממנה. ידה האחרת נחה על זיפי לחיי ומילאה אותי בקבלה ללא תנאי, בצורך, ברצון ובכל דבר אחר שקיים בינינו.
שיט, איזה מזל יש לי. ואני כל כך לא ראוי לו.
"הבטחתי לך שלא אילחם בך. אני לא טיפשה מספיק כדי להתמסר לגמרי לשליטתך, קיו. אבל אני בטוחה שאני מכירה את הגבולות שלך טוב יותר משאתה מכיר אותם. אני בוטחת בך... כאן."
היא שמטה את ידה והניחה אותה על חזי. ליבי פעם במהירות ובעוצמה, כמו שד המתפרע תחת מגעה. "תרשה לעצמך להרגיש. תרשה לעצמך לקבל. אתה אנושי יותר משאתה רוצה להאמין."
הרכות בקולה הכעיסה אותי. לא הנחתי לעצמי להרהר במה שאמרה ולבחון את האמת. במקום זה, נישקתי אותה.
לכדתי את פיה כאילו היא האישה האחרונה עלי אדמות. האישה היחידה עבורי. לשוני ננעצה בין שפתיה הרכות והמתוקות, ולקחתי ממנה כל מה שיכולתי. גזלתי את טעמה, את הבל פיה, הכרחתי אותה לקבל כל מילימטר של צורך מלשוני אל לשונה.
היא גנחה, נצמדה אליי בכוח וסחטה ממני עוד, עד שכבר לא יכולתי לדעת איפה החלו שפתיה ותמו שפתיי.
אצבעותיי התהדקו על גרונה מעצמן וחיפשו את הכניעה המתוקה, את השליטה העליונה. נישקתי אותה ולא הפסקתי לחנוק אותה, עד שרגליה התנודדו ותפסתי את גופה כשקרסה לגמרי.
הידיעה שהיא הרשתה לי להביא אותה אל החולשה הזו הרחיבה את ליבי, עד שכבר לא היה לו מקום בין צלעותיי. לא חשבתי שאמצא משהו מספק כל כך כמו גרימת כאב, אבל הכניעה והאמון המוחלטים שלה בי היו מעוררי התאווה האולטימטיביים.
אספתי את גופה ונשאתי אותה לקצה החדר, אל מעבר לאח, הרחק מן השלשלאות שבתקרה שבהן קשרתי אותה בפעם הראשונה, בחזרה אל המגדל.
טס מצמצה והייתה מעורפלת מן המחסור בחמצן. "לאן אנחנו הולכים?"
נשמתי עמוקות. הייתי נתון לחסדיהם של הזין הלהוט שלי ותשוקתי הסמיכה, כשהזזתי את טס המכורבלת בזרועותיי כך שאוכל להסיט את וילון הקטיפה העבה שמשמאל לחלון הצריח הענק.
הבד הירוק הכהה החליק וצנח בערמה כמו יער שנמס.
טס השתנקה, התכרבלה צמוד יותר אליי והביטה בעיניים פעורות בצלב הגדול. העץ הכהה והמשומן היטב עם רצועות העור האדומות הבוהקות, נראו מבעיתים כאילו נלקחו מימי הביניים. מתקן כזה שימש כדי לבתר אנשים בעודם בחיים או כדי לתלוש מהם איבר אחר איבר. זה היה ברברי. זה היה מזוויע. זה היה מענג.
טס תהיה כפותה כולה. נתונה לחלוטין לחסדיי. לגמרי שלי.
היא גנחה ורעדה, ושיגרה גלים רוטטים של כמיהה לאיברי. קולי נמלא אפלה עמוקה.
"הגיע הזמן להתחיל את תהליך החניכה שלך אל תוך עולמי, אסקלאב."
