1
"אז..." ליאו מורגן-ווייט הושיט לאביו כוס יין אדום והתיישב מולו.
הרולד נסע את כל הדרך מדבון והגיע רק לפני מחצית השעה. זה היה ביקור פתע שעליו הודיע בערב הקודם אביו המוטרד ושלדברי אביו, אי אפשר היה לדחותו.
הם עדיין לא דיברו על עסקים. על אף שליאו ידע במה מדובר, הוא עדיין תמה מדוע זה לא היה יכול לחכות לסוף השבוע כשהוא היה מגיע לדבון בשמחה.
אך אביו היה רגשני ואימפולסיבי, ועל כן זה היה כמעט בלתי אפשרי לאמוד כמה חשובות באמת היו חדשותיו. ליאו לא היה יכול לחשוב שזה יהיה חשוב לו מספיק למהר להגיע ללונדון, עיר שניסה להתחמק ממנה בכל מחיר.
"רועשת מדי," הוא אהב להתלונן. "צפופה מדי. מלוכלכת מדי. יותר מדי חנויות שמוכרות שטויות. גבר לא יכול לשמוע את עצמו חושב שם! אתה יודע מה אני אומר, ליאו – אם אתה לא יכול לשמוע את הדשא גדל, אתה במקום הלא נכון!"
"מה קורה?" שאל כעת ליאו, נשען אחורנית ומותח את רגליו הארוכות. הוא הניח בזהירות את כוסו על השולחן לצידו ושילב את אצבעותיו על בטנו.
עיניו של אביו נצצו והוא נראה על סף דמעות. סנטרו רעד ונשימתו הייתה לא יציבה באופן מחשיד. ליאו ידע מניסיון שתמיד עדיף להתעלם מהסימנים האלה של התמוטטות קרבה ולהתמקד במה שיש לדון בו. אביו היה זקוק למעט עידוד כשזה הגיע לדמעות.
זו הייתה תכונה שליאו לא ירש ממנו, תודה לאל. ללא ספק ניתן היה לסלוח לכל אחד שחושב שהם לא קרובים כלל, מפני ששניהם לא היו יכולים להיות שונים יותר באופי ובמראה.
בעוד שליאו היה גבר נאה, גבוה, כהה ובעל מבנה גוף צר, מורשת אימו הספרדייה, אביו היה בגובה ממוצע ועגלגל.
ובעוד שליאו היה רגוע, שלֵו וחסר רחמים, אביו היה רגשני ונוטה להתפרצויות דרמטיות. אימו של ליאו מתה לפני עשור, כשליאו היה בן עשרים-ושתיים, והוא זכר אישה גבוהה ויפת-תואר. היא הייתה חכמה וממולחת מאוד והיה לה כישרון טבעי לניהול העסק המשפחתי שאותו ירשה בגיל תשע-עשרה. על הנייר לא היה אמור להיות לה ולאביו דבר במשותף, ועם זאת הם היו זיווג משמיים.
בעידן שבו גברים יצאו לעבודה ונשים התעסקו בענייני הבית, החיים בביתו היו הפוכים. אימו ניהלה את העסק המשפחתי שהביאה עימה מספרד, בעוד שאביו, סופר מצליח מאוד, נשאר בבית וכתב.
באופן מוזר ונפלא נמשכו ההיפוכים זה לזה.
ליאו אהב מאוד את אביו, ועתה הצטמצמו עיניו כשהרולד לקח דף נייר ודחף אותו על השולחן לכיוון בנו.
הוא הניף את ידו והסיט מבטו לפני שאמר בקול רועד, "האישה הזאת שלחה לי במייל את ה..."
עיניו של ליאו הביטו בדף אך הוא לא הרים אותו. "אמרתי לך שאתה צריך להפסיק להתעסק בזה, אבא. יש לי עורכי-דין שעובדים על זה. אתה רק צריך להיות סבלני. היא יכולה להיאבק כמה שתרצה, אך היא לא תגיע לשום מקום."
"פשוט תקרא מה יש לה לומר, ליאו. אני... אני לא יכול לקרוא את זה בקול."
ליאו נאנח. "איך מתקדם הספר?"
"אל תנסה להסיח את דעתי," הגיב אביו בעגמומיות. "אני לא מסוגל לכתוב מילה. אני דואג לגבי זה יותר מדי מכדי להשקיע מחשבה בדרך שבה המפקח טרייסי יפתור את המקרה. למעשה לא אכפת לי. בקצב הזה אני עלול לא להחזיק עט לעולם. כל זה מתאים מאוד לאנשי עסקים כמוך... לחבר מספרים ולשבת בחדרי ישיבות..."
ליאו החניק חיוך. הוא היה שווה מיליארדים ועשה הרבה יותר מאשר לחבר מספרים ולשבת בחדרי ישיבות.
"היא העלתה איומים," אמר הרולד, יונק אוויר ברעדה. "קרא את המייל, ליאו. האישה אומרת שתיאבק על משמורת ושהיא הולכת לנצח. היא אומרת שדיברה עם עורך-הדין שלה ועל אף ששון כתב בצוואתו שאדל תהיה איתך אם משהו יקרה לו, לואיז מעולם לא הסכימה וכעת שניהם מתו. הדבר היחיד שחשוב הוא שרווחתה של אדל בסכנה אם תישאר עם האישה הזאת."
"שמעתי את כל זה לפני כן," ליאו רוקן את כוס היין שלו ונעמד, מעסה את עורפו כשצעד לעבר הזכוכית הרחבה שהפרידה בינו לבין זמזום העשייה של לונדון, שלעולם לא פסק אפילו באזורים היוקרתיים ביותר.
דירתו הייתה שתי הקומות העליונות בבניין בסגנון המאה ה-18. הוא שכר את האדריכל היוקרתי ביותר בעיר, שהשתמש בחוכמה במרחב העצום כדי ליצור שילוב אלגנטי של ישן וחדש, משאיר את הקמינים ואת התקרות שלמים בעוד ששינה כמעט כל דבר אחר. התוצאה הייתה עדות מאווררת בת ארבעה חדרי שינה למה שיכול להיעשות כשכסף לא מהווה בעיה.
הקירות היו עטויים ביצירות אומנות. העיצוב היה עמום – בגוונים של אפור וקרם. פיותיהם של אנשים נפערו ברגע שעברו את סף הדלת. אך ליאו היה בקושי מודע לסביבתו. הם לא הטרידו וזה היה הדבר העיקרי.
"זה שונה, ליאו."
"אבא," אמר בסבלנות, "זה לא. גייל ג'יימסון נאחזת בנכדתה בחירוף נפש משום שהיא חושבת שזה צינור לכסף שלי. אבל היא חסרת יכולת להשגיח על ילדה בת חמש, במיוחד כאשר הכסף שלי יפסיק להגיע והיא תצטרך לדאוג לעצמה. העובדה היא... זה תיק שאני אנצח בו. אני לא רוצה לשפוך כסף על האישה, אך אם אצטרך, אעשה זאת. היא תיקח את הכסף ותנוס על נפשה, משום שכמו בתה לפניה, גייל היא רודפת בצע שלא תבחל בתמרון המצב לתועלתה. האם אני צריך להזכיר לך את שרשרת האירועים שהובילה את שון לאוסטרליה?"
אביו נאנק וליאו לא לחץ עליו. שניהם ידעו מי היה שון.
צעיר מליאו בשבע שנים הופיע שון על דלת מפתנם בגיל שש-עשרה, ביחד עם אימו, ג'ורג'יה ריידר, שבה אביו התאהב מעל לראש פחות משנה לאחר מות אימו של ליאו.
מההתחלה היה שון בחור יפה תואר, בעל שיער בלונדיני ארוך מדי ועיניים כחולות בהירות, עצלן ומפונק. ברגע שלאימו הייתה טבעת על אצבעה וגישה חופשית למיליונים של מורגן-ווייט, הוא נעשה תובעני ורגזן אפילו יותר. הוא נטש את לימודיו, ומפונק על ידי אימו, בזבז את זמנו והסתובב עם חבורת נערים דומים שנמשכו אליו כמו זבובים. לא עבר זמן רב עד שסמים התווספו לתמונה.
אביו של ליאו, שהדיו על תעודת נישואיו עדיין לא יבש, התעורר מהלם אבלו וקלט את גודל טעותו. הוא לא רצה פצצה בלונדינית צעירה ממנו בעשרים שנה שהעמידה פנים שהיא אוהבת אותו כשהדבר היחיד שאהבה היה את כספו. הוא רצה להתאבל על האישה שאהב. הוא רצה להיות אומלל ללא הפרעה.
ליאו לקח את שון לצד אחד ונתן לו נאום תוכחה רציני, שלא עזר כלל. תוך שנתיים עזב שון את בית הספר. תוך ארבע שנים נעשה מעורב עם לואיז ג'יימסון, חברה נלהבת של מועדון המפסידנים ששון השתייך אליו. ועוד לפני שאימו, לאחר סדרה של רומנים חסרי בושה עם גברים בגילה, עזבה את נישואיה להרולד והתחילה במאבקה למזונות הכי גבוהים שיכלה להשיג, עזב שון לאוסטרליה עם אישה הרה.
עד אז התייאש כבר אביו לגמרי. כתיבתו נעצרה לחלוטין והתקשרויותיו הקדחתניות של העורך שלו נשארו ללא מענה. הוא נעשה מתבודד וירטואלי וליאו נשאר לאסוף את השברים.
ג'ורג'יה, הלא מרוסנת, בזבזה סכומים עצומים של כסף על כל דבר אפשרי. מיהלומים ועד לסוסים, ממכוניות וחופשות אקזוטיות בחו"ל, כשעדיין הייתה לה גישה לחשבונות הבנק של בעלה-לשעבר-לעתיד, ועד לפיזור כסף על בנה. ליאו, שבנה באותו זמן את הקריירה שלו, לא השגיח על הנעשה כדי לעצור את זה.
עד אשר הגירושים המלוכלכים התקבלו, נשאר אביו עם חשבון בנק שהיה פגום קשות. העובדה שלא כתב דבר שנים לא עזרה.
ואז ג'ורג'יה מצאה את מותה בכביש מפותל כשנפשה באיטליה עם הכסף שסחטה מהרולד. לוּ היה נשאר לקבל את ההחלטות, היה ליאו זורק את שון לזאבים, אך אביו, רך הרבה יותר ועם מצפון גדול מדי, המשיך לשלוח כסף לבנו החורג. הוא דאג לוודא שלבתו של שון יהיה כל אשר הוא היה נותן לה לוּ הייתה חיה באותה מדינה. הוא התחנן לתמונות והיה מאושר עם התמונות הרבות ששלח שון.
הוא ניסה לתכנן לבוא לביקור אך לשון היו תמיד תירוצים.
ג'ורג'יה הייתה אסון ובנה היה לא פחות ממנה, ושלא כמו אביו הסנטימנטלי, ליאו לא יאפשר לרגשות להשפיע על תוצאות מאבק המשמורת ההזוי הזה.
הוא ינצח כי הוא תמיד ניצח. אימה של לואיז, שפגש פעם אחת כשהגיע לאוסטרליה, אישרה את כל חשדותיו שהדבר האחרון שדאגה לו היה רווחת נכדתה. היא הייתה אישה מחרידה, ואף אישה מחרידה לא תצליח להערים עליו.
"היא אומרת שזה לא משנה כמה כסף יש לך כדי להיאבק בזה, ליאו. היא הולכת לנצח משום שאתה לא מתאים להיות אב לאדל."
ליאו קפא. עיניו של אביו מלאו דמעות. בחוסר רצון הרים את הדף משולחנו וקרא בזהירות את המייל שנשלח על ידי מיס ג'יימסון.
"עכשיו אתה רואה למה אני מתכוון, ליאו," קולו של אביו רעד, "ויש משהו בדבריה. אתה חייב לראות את זה."
"אני לא רואה שום דבר כזה."
"אין לך חיים עם אחריות," קולו של הרולד התייצב. "לא ביחס לגידול ילד. אתה מבלה מחצית מחייך מחוץ למדינה..."
"איך עוד אני יכול לנהל את החברות שלי?" השיב ליאו, כועס שאישה שנראה שיש לה מוסר של עכברוש ביבים תעז לבקר אותו. "מהכורסה בבית?"
"זאת לא הנקודה. הנקודה היא שאתה כן מבלה חלק גדול מהשנה מחוץ למדינה. איך זה אמור להיות טוב לרווחתה של ילדה בת חמש? יתרה מזאת, היא לא טועה כשהיא אומרת שאתה..." ידיו רפרפו במחווה של השלמה ואכזבה.
פיו של ליאו נעשה צר. הוא ידע שהבחירות שעשה בנוגע לנשים לא מילאו את אביו בשמחה. הוא ידע שהרולד היה עושה הכול לראות אותו מתיישב באושר עם נערה נחמדה ומכובדת ש'תשמור את האש בוערת בבית עבורו עד שהוא יחזור הביתה לאחר שיעמול בשדות'.
זה לא הולך לקרות. ליאו ראה מקרוב כיצד חיים יכולים להתערער כשרגשות נעשים מעורבים בהיגיון ובכושר השיפוט. לא משנה שאביו העריץ את אימו – כשמריאלה מורגן-ווייט מתה, הוא נשאר אדם שבור. כן, יש אידיוטים שיאמינו לסיפור הזה שעדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב כלל לעולם, אך ליאו מעולם לא הסכים לזה.
אביו עשוי לא להסכים עם הבחירות של ליאו, אך הוא הפסיק לנסות להוכיח אותו לגביהן, וזו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שהשמיע את אכזבתו.
"הפנים שלך נמצאות תמיד בעיתונים," הטיף הרולד, טופח על עיניו ואז מביט בחומרה על בנו. "תמיד ישנה... איזו מישהי מטופשת וקטנה על זרועך, מרפרפת בריסיה אליך."
ליאו סמק ברוגז, "כבר כיסינו את זה."
"ונדבר על זה שוב, בן." הרולד משך באפו, וליאו חש באותו רגע כאילו האנרגיה וכוח החיים נשאבו ממנו, משאירים מאחוריהם קליפה. הוא היה איש מבוגר ונראה כאילו איבד לפתע את הרצון לחיות.
"אתה בוחר לעשות מה שאתה רוצה כשזה נוגע ל... נשים," אמר אביו בשקט. "ואני יודע עכשיו שלא כדאי לנסות לכוון אותך לכיוון הנכון. אך זה לא נוגע רק לגביך. האישה טוענת שאתה לא מתאים מבחינה מוסרית להיות האפוטרופוס של הילדה."
ליאו דחף את ידיו בשערו והניד את ראשו, "אני אטפל בזה," אמר בקדרות.
באופן תיאורטי הוא ואביו יכולים פשוט להגיע להסכמה שיפסיקו לשלוח כסף. שון, אחרי הכול, לא היה בן משפחה של אף אחד מהם, אך ליאו ידע ואף הסכים שאין לתת לילדה לסבול בגלל הטעויות של הוריה. בין אם יאהב את זה ובין אם לא, היא הייתה אחריות מוסרית.
"זה התרחיש הגרוע ביותר," אביו הניד בראשו ולחץ את אצבעותיו על עיניו.
"אתה מייסר את עצמך, אבא."
"אתה לא היית אם היית בנעליי?" הוא הביט למעלה, "אדל חשובה לי ואני לא יכול להפסיד."
"אם החוק מסרב להיכנע – " ליאו פרש את ידיו במחווה של תסכול, "אז אין הרבה שאוכל לעשות. איני יכול לחטוף את הילדה ולהחביא אותה עד שתגיע לגיל שמונה-עשרה."
"לא, אך יש משהו שאתה כן יכול לעשות..."
"אני מתקשה לחשוב על מה."
"אתה יכול להתארס. אני לא אומר להינשא, אך להתארס. אתה יכול להציג לבית המשפט תדמית אחראית שעשויה לשכנע אותם לחשוב שאתה הימור טוב כדמות אב לאדל."
ליאו בהה באביו בשתיקה. הוא תהה האם האירועים בשבועות האחרונים דחפו אותו מעבר לקצה, או שהוא שמע לא נכון כל מילה ומילה בהצהרה הגורפת והלא תיאמן.
"אני יכול להתארס...?" ליאו הניד בראשו בספקנות רבה. "האם אתה מציע שארכוש מועמדת מתאימה באינטרנט?"
"אל תהיה טיפש, בן!"
"אם כך, אני לא עוקב."
"אם אתה צריך להציג תדמית של אדם יציב, מהימן ונורמלי עם אישה רצינית ומתאימה לצידך, אז אני לא רואה סיבה שלא תעשה את זה. בשבילי. בשביל אדל."
"אישה רצינית ומתאימה?" התיז ליאו. הוא לא התעסק עם נשים רציניות או מתאימות, יותר עם קלות דעת ולא מתאימות, ואהב את זה כך. בלי מעורבות וקל לסיום. אם הן נהנות מכספו זה בסדר כיוון שהוא לא מתכוון להתחתן עם אף אחת מהן. בכל מה שנוגע לנשים, הדלת המסתובבת שהביאה אותם זה לזה והפרידה אותם זה מזה הייתה יעילה ועבדה עבורו.
"סמנתה," אביו זרק את השם באלגנטיות כפי שקוסם מושך שפן מהכובע.
"סמנתה..." חזר ליאו לאיטו.
"סאמי ווילסון הקטנה," פירט הרולד, "אתה יודע על מי אני מדבר. היא תהיה מושלמת לתפקיד!"
"אתה רוצה שאני אערב את סמנתה ווילסון בהעמדת הפנים המופרכת הזו כדי לזכות במשמורת על אדל?"
"זה הגיוני לגמרי."
"באיזה עולם?"
"אל תהיה גס רוח, בן!" נזף הרולד בסמכותיות לא אופיינית.
"האם היא יודעת על כך? האם שניכם תכננתם את המזימה המטורפת הזו מאחורי גבי?" ליאו היה מזועזע. אביו בבירור נטש את הגיונו.
"לא הזכרתי בפניה מילה מזה," הודה הרולד. "טוב, אתה יודע שהיא מצליחה להגיע לסלקומב רק בסופי שבוע..."
"לא, לא ידעתי. למה שאדע?"
"תהיה חייב להעלות את הנושא. אתה יכול להיות משכנע מאוד, ואני לא רואה סיבה שלא תשתמש בכישורים הניכרים האלה בזה. זה לא שאני מרבה לבקש ממך טובות, אני חושב שזה המעט שאתה יכול לעשות, בן. אשמח מאוד לדעת שאדל בטוחה ומוגנת ושנינו יודעים שגייל היא סבתא גרועה כפי שבתה הייתה אם גרועה. אני אבלה את שארית ימיי בפחד ממה שעלול לקרות לילדה..."
"גייל עשויה להיות דברים רבים," החזיר ליאו ביובש, "אך האם אתה לא מגזים קצת?"
אביו הדף את ההפרעה בקלות. "ואתה תידון ילדה לעתיד עם אישה ברמה כזו? שנינו מכירים את השמועות עליה..." עיניו, שפגשו בעיניו של ליאו, היו מלאות בעצב. "איני יכול לאלץ אותך אך אני פוחד מאוד שאני... טוב, מה יהיה הטעם לחיי...?"
סמנתה לא הייתה בדירתה השכורה הזעירה יותר ממחצית השעה לפני ששמעה את הצלצול העקשני של פעמון דלתה. היא עיוותה את פניה ברוגז.
היה לה יותר מדי לעשות מכדי לבזבז את זמנה על סוכן מכירות. או גרוע מזה, השכנה שלה מהדירה למעלה, שהיה לה הרגל להופיע באופן אקראי בשעה הזו, קצת אחרי שש בערב, כדי לשתות יין עם מישהי מנומסת מדי ובעלת לב רך מדי מכדי לסרב לה.
סמנתה העבירה שעות רבות, מקשיבה לשיחותיה של שכנתה על החבר האחרון שלה או בוכה על לב שבור שלעולם לא יתאחה.
ברגע זה היה לה יותר מדי מה לעשות.
לבדוק שיעורי בית רבים מדי של תלמידיה בני השמונה. להכין שיעורים רבים. התעסקות בסחבת רבה מדי עם המשרד לתקנים בחינוך. שלא להזכיר את הבנק, שהזכיר לאימה בנימוס בשלושת החודשים האחרונים שהמשכנתא לא שולמה.
אך מי שהיה בדלת לא התכוון ללכת, לא לפי האצבע העקשנית על הפעמון.
היא הזיזה את ערימת הספרים מחיקה לשולחן שלצד כיסאה ותחבה את כפות רגליה לנעלי הבית החמות שלה בעודה חושבת על איזו תגובה שלילית. לא משנה מי היה בדלת, הערב שלה יישאר ללא הפרעה.
היא פתחה את הדלת ופיה נפער. מילולית. היא עמדה שם כמו דג, עיניה כצלחות גדולות, כיוון שהאדם האחרון שהייתה מצפה מעולם לראות עמד מולה.
או נכון יותר רבץ. גופו הארוך והשרירי נשען בתמימות על מסגרת הדלת, ידיו תחובות בכיסי מעיל הקשמיר שלו.
עברו כמה שבועות מאז שראתה את ליאו מורגן-ווייט.
הוא הנהן אליה מעבר לרוחב חדר האורחים העצום של אביו, שהיה גדוש בלפחות ארבעים אנשים מקומיים, חברים מהכפר שבו אביו ואימו חיו. הרולד היה חבר אהוד בקהילה, ומסיבות חג המולד השנתיות שלו היו אירוע מיוחד בלוח השנה המקומי.
היא אפילו לא דיברה עם ליאו בלילה ההוא. הוא היה שם עם ברונטית ארוכת-רגליים, שבאמצע החורף לבשה משהו בוהק מאוד וקצר מאוד, מושכת תשומת לב מכל גבר בחדר.
"האם באתי בזמן לא נוח?"
הוא נגס בפיתיון. אביו היה שועל זקן וערמומי, וליאו שוכנע לעשות את הדבר המטורף הזה בגלל איומו של אביו על מצבו הנפשי הירוד וחזרתו לדיכאון שרדף אותו במשך שנים, דיכאון שממנו יצא רק לאחרונה.
כמובן הרולד באמת רצה את אדל קרוב אליו ושתהיה בטוחה, ומובן שהוא באמת האמין, וככל הנראה צדק, שגייל תהיה השפעה נוראית על נכדתה בת החמש. אך כששלף את הטענה 'מה הטעם להמשיך'? הודה ליאו שהאיום עובד.
על כן, הנה הוא כאן, כעבור יומיים, עם מושא תשוקתו בקרוב-מאוד עומדת לפניו בתלבושת אפורה ועם נעלי בית מגוחכות וצבעוניות.
"ליאו?" סאמי מצמצה ותהתה האם ייתכן שלחץ מביא להזיות כה ריאליסטיות. "מה אתה רוצה? איך גילית היכן אני גרה? מה בשם אלוהים אתה עושה כאן?"
"הרבה שאלות, ואענה עליהן ברגע שתזמיני אותי להיכנס."
המומה ממחשבה פתאומית, סאמי החווירה ובהתה בו. "האם קרה משהו? האם אביך בסדר?" היא גילתה שקשה לה מאוד לחשוב, אך לגבר הבזוי הזה הייתה תמיד השפעה כזו עליה. משהו לגבי מראהו ההורס. הוא היה פשוט... גדול מהחיים.
גבוה יותר, מהמם יותר, עם סקסיות עליזה ושחומה של פיראט. לידו נראתה שאר אוכלוסיית הגברים תמיד חיוורת בהשוואה, ובהתחשב בשורה הארוכה של הנשים שעברו דרכו במהלך השנים, היא לא הייתה היחידה שחשבה כך.
אך שלא כמו אותה שורה ארוכה של נשים, היא הייתה חכמה מספיק כדי לדעת שלא ליפול לסקסיות הזו.
היא עדיין התכווצה מבושה כשנזכרה באירוע הנורא ההוא מלפני שנים. היא הלכה לבדה למסיבה בבית הגדול, כפי שכולם בכפר קראו לאחוזת מורגן-ווייט במעלה הגבעה.
המקום שקק אנשים. זו הייתה מסיבת יום-הולדת לליאו ונראה שמחצית מהעולם הייתה שם. אלוהים יודע מדוע הוזמנה, אך היא חשבה שזו הייתה הזמנת רחמים. בעוד שנרתעה מהמחשבה ללכת, העובדה שחלק מהמקומיים יהיו שם עודדה אותה, כך שהיא לא תהיה לגמרי כדג מחוץ למים. לקח לה שעות לבחור את השמלה הנכונה. היא ראתה אותו ממרחק מאוחר יותר, כשעמדה בגינה, ובנס הוא הופיע לצידה והם פטפטו לזמן שנראה כמו נצח. הוא התרחק מהקהל המכובד שלו וסאמי הייתה על ענן עד אשר, מאוחר בערב, נערה גבוהה ובלונדינית מאוד השתחררה מהקבוצה והתעמתה איתה מחוץ לאוהל שהוקם בגינה.
"את עושה מעצמך טיפשה," שרקה, המילים נבלעות משמפניה רבה מדי. "אינך יכולה לראות שליאו, לעולם לא, ואני מתכוונת לעולם לא, יבזבז עלייך זמן? את אולי גדלת לידו, אבל את ענייה, את שמנה ואת משעממת. את עושה מעצמך צחוק."
ההידלקות שלה כבתה מהר. ומאז, מביטה מהצד, היא ראתה כמה דוחה הייתה הגישה שלו לנשים. הוא בחר אותן, ואז, כשקיבל מה שרצה והשעמום הגיע, זרק אותן מבלי להניד עפעף, והמשיך הלאה.
רומנטית בנפשה, עם גרעין מחוזק של ערכי משפחה, התפלאה סאמי שהייתה יכולה אי פעם להתעניין במישהו כמו ליאו. אך אז היא היייתה צעירה והוא היה יפה-תואר.
"היו לו ימים טובים יותר. האם את הולכת להזמין אותי פנימה או שנדבר פה?"
"אני מניחה שאתה יכול להיכנס."
התחלה נהדרת, חשב ליאו ביובש. ממש התחלה מבשרת טובות למה שהתעתד להיות מערכת יחסים של חיים שלמים.
הוא לא חשב איך היא תגיב להצעתו אך לא ציפה ליותר מדי מחאות. הוא הביא, אחרי הכל, הרבה כסף לסיפור, וכפי שכולם ידעו, כסף מדבר יותר ממילים.
אן ווילסון, אימה של סמנתה, הייתה חברה של אביו מאז שאימו של ליאו חלתה, ואן, אחות בבית החולים המקומי, עזרה מעבר לתחושת החובה. הקשר ביניהם התחזק במשך השנים והוכיח עצמו כסלע יציב שעליו נשען אביו לעיתים קרובות, במיוחד לאחר גירושיו המרים מג'ורג'יה.
זו לא הייתה הפתעה שאן שיתפה את הרולד במצבה הבריאותי הרופף ובבעיות הכספיות שהיו לה עם הבנק כיוון שנאלצה לעזוב את עבודתה. הרולד הציע לתת לה את הכסף, וכאשר זה לא עבד, להלוות לה אותו. היא סירבה.
"אז..." סאמי שילבה את זרועותיה והביטה בו כמעט לפני שסגר את הדלת מאחוריו. "לשם מה באת לכאן?" הוא היה כה יפה-תואר שהיא בקושי יכלה להסתכל עליו מבלי להסמיק.
מראהו הנפלא של ליאו היה יותר ממבנה פניו. כן, הוא היה מושלם באורח מגונה, החל מהריסים הארוכים, הכהים והסמיכים שהצלו על עיניים כהות והאף הישר והיהיר ועד לעיקול החושני של פיו. כן, גופו השרירי והצר באורך של מטר ותשעים סנטימטר היה של אתלט וחן עצל של חיית ג'ונגל טורפנית, אך, למען האמת, היה בו גם הרושם של כוח מהפנט.
"האם את תמיד כה מסבירת פנים לאורחים?" אמר ליאו בקול עצל, מתעלם מעוינותה הזעופה כשהסיר את מעילו והשאירו על וו המעילים שבכניסה.
הבית נחלק לדירות, לכל אחת כניסה נפרדת, וממה שנראה, בצורה זולה. יותר מדי טריקת דלתות, וכל המבנה יתמוטט כמו בית קלפים.
"אני עסוקה מאוד כרגע," אמרה סאמי בקצרה. היא הובילה את הדרך לחדר ההסבה והחוותה על ערימת הספרים שעבדה עליה.
הוא התיישב בכיסא. לא היה לה מושג מה הייתה המטרה לביקורו, והיא רתחה על עצמה על החום המטופש שזלג לתוכה.
היא הייתה מוזרה מכפי שזכר. הוא מעולם לא דיבר איתה מבלי לקבל את התחושה שהייתה מעדיפה להיות במקום אחר. הוא מעולם לא הקדיש תשומת לב להופעתה בעבר, תמיד התרשם שהתלבשה לא כדי להרשים. אך כעת, כשהיא הולכת להיות אהבת חייו, הוא לא יכול היה שלא להבחין שהיא באמת שלטה באומנות של אי-מאמץ.
הוא היה רגיל לנשים שיצאו מגדרן להשוויץ בגופן המושלם, ושהקדישו זמן מטורף להופעתן, וכעת היה מוטרד באופן מוזר ממישהי שלא נראה היה שאכפת לה. הוא הביט בה בעיניים מוצרות, מכיר בכך שעל אף חוש הלבוש המזעזע ושערה הבלונדיני הסתור שהוערם על קצה ראשה, והיה אסוף בסרט גומי זוהר, היה משהו מושך בפניה דמויות הלב. נוסף לכך היו לה עיניים מדהימות. ענקיות, כחולות עם ריסים ארוכים.
"אני מבין שאת לא מעוניינת בשיחות נימוסים, אז שאני אדלג על השאלות מה שלומך ומה עשית לאחרונה?"
"האם אכפת לך מה שלומי ומה עשיתי לאחרונה?"
"כדאי שתשבי, סאמי. הסיבה שאני כאן היא כיוון שיש לי טובה מורכבת לבקש. אם את מתעקשת לשמוע אותי כשאת עומדת על רגלייך, רגלייך יכאבו עד שאסיים."
"טובה? על מה אתה מדבר? אני לא מבינה איך אוכל לעזור לך במשהו."
"שבי. לא, טוב יותר... למה שלא תציעי לי כוס יין? או כוס קפה?"
סאמי החניקה את זעפה. מטבעה היא הייתה אישה טובת-לב שלעולם לא תחלום להיות גסת רוח למישהו שהכירה, אך משהו בליאו עצבן אותה תמיד. מזמן היא תייגה אותו כעשיר מדי, יפה-תואר מדי ויהיר מדי, והאופן שבו התמקם בדירתה והמשיך לתת לה פקודות רק חיזק את גישתה.
היא הייתה שמחה לשלוח אותו לדרכו בנימוס.
כאילו שקרא את מחשבותיה, הרים ליאו את גבותיו והביט בה במבט ארוך ואומד שגרם לה להאדים.
"בסדר," הוא אמר בקול איטי, "אגיע לעיקר, טוב?" הוא נע במקומו, הושיט ידו לכיסו והוציא קופסה קטנה שהשליך על השולחן לפניו. "אני כאן כדי לבקש ממך להינשא לי."
