פרולוג
שש שנים קודם לכן
"אתה יכול לראות את זה, מתיאו?"
העיתונים אהבו לומר כי למתיאו וין סנטו לא היה לב, אך הם טעו.
כשהתבונן בסבו, שוכב חלש וחיוור מעל סדיני בית החולים, כל איבר בגופו התהדק והתכווץ בכאב. הוודאות, שלאיש נותרו רק שעות ספורות, קרעה את ליבו לגמרי.
"לראות מה, נונו?"
"נונו?" אלפונסו וין סנטו חייך, אך שפתיו היו סדוקות והכאב הפך את המחווה האינסטינקטיבית לעווית. "לא קראת לי כך כבר זמן רב."
מתיאו לא הגיב. עיניו ירדו לידיו של סבו, ידיים שעיצבו אימפריה תאגידית. הוא הסב את מבטו, מתמקד בנוף נטול ההשראה של פאתי פירנצה.
"רואה את המים? תמיד אהבת את הדרך שבה השמש קפצה מהם, לא?"
עיניו של מתיאו נעצמו. אף על פי שהם היו בחדר בית חולים מרוצף לינוליאום, הוא דמיין במדויק מה סבו ראה. הנוף הנשקף מהמרפסת של איל גרנדה פורטונה, המלון הרומאי שהיה פעם בבעלותם, משקיף על הטיבר בכיוון אחד ועל הוותיקן בכיוון השני.
כעס – תגובה מוכרת, כשחשב על המלון – תסס בבטנו. זה היה עז באותו רגע, כל כך עז שכמעט עצר את נשמתו.
"כן. זה יפהפה."
"זה יותר מיפהפה. זה מושלם." אלפונסו נאנח ואז רוח רפאים הבהבה על פניו. רגע של בהירות שהביא איתו כאב. "זו הייתה אשמתי."
"לא, נונו." מתיאו לא הזכיר את שמו של ג'ונסון המנוול הזה. לא היה צורך לפגוע עוד בסבו, בסוף חייו. אבל הוא היה האשם. הוא היה הגורם לעצב של אלפונסו עכשיו – הוא, וסירובו העיקש למכור להם את המלון בחזרה. סירוב שלקח עימו לקבר.
אך מתיאו יכול לתקן את זה.
הוא יתקן את זה.
"אני אחזיר לך אותו," הוא אמר, והמילים נאמרו בנחישות כה חרישית, שלא היה ברור אם אלפונסו שמע. אך זה לא היה חשוב.
ההבטחה הייתה למתיאו עצמו, כמו שהייתה לאיש הזקן.
לא משנה מה, ולא משנה איך, הוא יחזיר את המלון למשפחתו.
בכל מחיר.
1
"יש לך פגישה?"
פגישה? עם בעלה? סקיי לפתה בחוזקה את תיק היד שלה, וחשבה על מסמכי הגירושין שהיו בתוך תיק העור הרך. רמז של זיעה חלף בין שדיה והיא נעה באי נוחות. על אף שהמבואה המפוארת הייתה ממוזגת היטב, סבלה סקיי מחום רב, מאז שהגיעה מוקדם יותר באותו היום לשדה-התעופה מרקו פולו. עייפות הנסיעה, והתשישות שפשתה בה מאז שעזבה את נישואיה למתיאו, השתלבו לתחושת ייאוש מוחצת למול המשימה שלפניה.
"אחר הצוהריים של סניור וין סנטו מלא. אני מצטערת," מלמלה פקידת הקבלה, הבעת פניה לא מבטאת כל התנצלות. אם בכלל, זו הייתה שביעות רצון מטופחת.
קולה של סקיי היה חרישי כשדיברה, נחלש מהקושי מהצפוי לפניה. הגירושין היו חיוניים – והיו מוכרחים להיעשות כעת. היא תעשה כמעט הכול, כדי שמתיאו יסכים בקלות. היא זקוקה לחתימתו על המסמכים האלה, כדי שתוכל לצאת מאיטליה. לפני שהוא יגלה את האמת. "אם תגידי למתיאו שאני פה, אני בטוחה שהוא יבטל את כל מה שיש לו."
הבוז של פקידת הקבלה היה בקושי מוסתר.
"סניורינה...?"
חיוכה של סקיי שיקף את רגשותיה של האישה השנייה. זו הייתה טעות נפוצה. סקיי הייתה רק בת עשרים-ושתיים ולעיתים קרובות, אמרו לה שהיא נראית צעירה יותר. האיפור שעטתה בקפדנות באותו בוקר נמחה מפניה, והיא עמדה במשרד הזוהר, מרגישה שלא במקומה כפי שהייתה בנישואיהם. אף על פי כן, הייתה לה הזכות להיות שם. סיבה. היא הטתה את סנטרה והביטה מטה אל פקידת הקבלה, כאילו לא היה זה שיאו של כל סיוטיה.
"סניורה," תיקנה סקיי בהדגשה. "סניורה סקיי וין סנטו."
סקיי הייתה מרוצה לראות את פיה של האישה יוצר עיגול אדום ומושלם, אך היא התאוששה במהירות, הושיטה ידה אל הטלפון והרימה אותו לאוזנה. עיניה צנחו אל אצבעה של סקיי, וסקיי שמחה שהיא החליקה חזרה את טבעת יהלום הסוליטר בן העשרה קארט למקומה היום. "מי דיספיצ'ה! אני כל כך מצטערת, גברת וין סנטו," אמרה פקידת הקבלה, לוחצת על כפתור וממתינה שהטלפון יתחבר. "לא היה לי מושג שסניור וין סנטו נשוי."
הנהונה של סקיי היה מבטל, אך המילים חתכו בה עמוקות. מדוע האישה הזאת צריכה לדעת על מצב הנישואין של הבוס שלה? זה לא שהם היו נשואים זמן רב. סקיי עזבה אותו רק לאחר חודש. חודש אחד מאוחר מדי.
איך יכלה ללכת כך שולל אחריו, אפילו במשך אותה תקופה? לעזאזל, מדוע בכלל נישאה לו? זה היה קל. משום מקום, דימוי של מתיאו צף בעיני רוחה, והזכיר לה איך הוא היה בערב שבו נפגשו. בחליפת קוקטייל, נאה ומקסים, כה נחוש לפתות אותה. היא הייתה כל כך קלה לפיתוי, והוא היה עיקש. גורל, אמרה לעצמה אז. שקרים, היא גילתה אחר כך. הכול היה שקרים.
היא שמעה את השיחה האיטלקית המהירה מבלי להבין. עיניה היו מקובעות על הנוף של ונציה, עיר שפעם העריצה בכל הווייתה. עיר שחשבה שתבלה בה את שארית חייה. היא הקשיחה את ליבה כעת אל קסמיה, מתעלמת מהדרך שבה חלפו הגונדולות על המים, מלאות חן וגאווה. מהאופן שבו יצרו המים אדוות קטנות ונוצצות. היא התעלמה מהדרך שבה הצטופפו המבנים העתיקים, שרים את סודות נשמתם, מהדרך שבה הגשרים נדמו משקפים חוכמה וכוח. היא התעלמה מצבע השמים המסנוור ומהציפורים שיכלה לראות אך לא לשמוע – היא לא הייתה צריכה לשמוע אותן, כדי לזכור איך נשמעו. נפנוף כנפיהן היה קולות נשימתה של ונציה.
העיר הייתה יפהפייה, אך כבר לא הייתה בשבילה. סקיי סבה במקומה, שמחה להפנות את גבה אל הנוף, אף אם עליה לשוב וליטוש עיניים בפקידת הקבלה המזלזלת. האישה עמדה – היא הייתה גבוהה מכפי שסקיי העריכה – ועשתה את דרכה לעמוד מול סקיי.
"סניור וין סנטו יראה אותך כעת. האם יש משהו שאת רוצה? מים? סודה?"
וודקה, חשבה סקיי בחיוך עקמומי. "מים מינרלים יהיו טובים. תודה לך," היא הוסיפה באיחור. היא לא התכוונה להישמע גסת רוח, אך כל מחשבותיה התמקדו כעת במשימה שלפניה. בהופעה החשובה ביותר בחייה. לגרום למתיאו לחתום על המסמכים הארורים, כדי שתוכל סוף סוף להמשיך הלאה – הרחק, הרחק ממנו.
"בהחלט, מאדאם. מכאן." פקידת הקבלה התקדמה מעט לפני סקיי, ירכיה מרשרשות, וסקיי הרגישה לרגע דקירת קנאה על קימוריה של האישה. סקיי הייתה תמיד רזה, אך כשהייתה צעירה יותר, רצתה נואשות שדיים וירכיים גדולים. היא בילתה את רוב שנות העשרה שלה, כשהיא תוחבת ניירות טישו בחזיות שלה.
"הנה, הגענו," חייכה פקידת הקבלה, חמימה הרבה יותר כעת משידעה למי היא מדברת, ופסעה הצידה. "הוא ממתין לך."
מדוע אמירה זאת העלתה בדמיונה תמונה חזקה של זאב?
כיוון שמתיאו היו כולו טורף. טורף חזק, אכזרי וחסר לב.
והיא הייתה הטרף שלו.
טוב, זה כבר לא היה כך.
סקיי יישרה את כתפיה בהתרסה, מחזקת את עצמה ומיישרת את עמוד שדרתה, לוקחת נשימה עמוקה שקיוותה שתביא לה אומץ.
אך שום דבר לא היה יכול להכין אותה לרגע הזה. הרגע שבו נפתחה הדלת ומתיאו עמד מעבר לה.
שום דבר.
האוויר חדל להתקיים. הוא נשאב והיא עמדה בוואקום. חלל נטול חמצן, כוח משיכה, הגיון ותבונה. היו רק היא ומתיאו, בעלה. בעלה היפהפה, הגברי, הנאה, השקרן.
גרונה היה יבש, עצביה מרוטים.
לעזאזל הקשיחות.
היא רצתה לרוץ אליו. אבל כדי לנשק אותו? או כדי לעקור את עיניו? מן הסתם הראשון, היא הבינה בלב שוקע. היא רצתה לכרוך את זרועותיה סביב צווארו ולמשוך את ראשו, למשוך את פיו אל פניה, לקבל את פניו כאילו שעדיין האמינה באהבה ובחיים 'בעושר ואושר'.
הוא נראה טוב דיו לאכול אותו. זה היה צירוף מקרים טהור, שהוא לבש את החליפה שתמיד אהבה – בצבע כחול צי, שמשך את תשומת הלב לכתפיו הרחבות ולשיזוף הכהה. עיניה התרוממו אל פניו; ללסת המרובעת שלו עם הזיפים, שלא היה להם שום קשר לאופנה, אלא רק לחוסר הסבלנות שלו למשהו משעמם כמו גילוח; גבוה יותר, לשפתיו הנדיבות ולאפו האצילי; לעצמות לחייו שהיו תקיפות וגבוהות, שחתכו את פניו כסימן לנחישותו; לעיניים כה כהות עד שהיו כמעט שחורות, אך עם פיסת זהב שהבהיקה במעמקיהן.
עיניים שהביטו בה כעת, מבצעות את הבדיקה שלהן, רצות על גופה בתשוקה וברכושנות, שפעם חשבה שהן מהפנטות וממכרות. עיניים שלא החמיצו דבר, שהחליקו על רגליה העטויות נעלי עקב סטילטו, גבוה יותר אל רגליה הדקיקות, החשופות, ואל השמלה המתנפנפת שלבשה, שנפלה ממש מעל ברכיה וכיסתה אותה בענן מסתורי של בד צהוב חיוור. זרועותיה היו חשופות. הוא הבחין בחטף בטבעת הנישואין ועיווה את פניו.
יופי.
תני לו להרגיש את המבוכה שברגע הזה.
עיניו התרוממו גבוה לפניה, משוטטות בחופשיות... מחפשות שינויים?
לא היו רבים. למעשה, סקיי הייתה אומרת שהיא נראית כמעט בדיוק כפי שנראתה חמישה שבועות קודם לכן, כשעזבה את הבית, את הנישואין שלהם, את חייהם. כל השינויים שבה היו פנימיים, פרט לפוני הסמיך החדש בשיערה, שעשתה לאחר שהחליטה באופן ספונטני שהיא זקוקה לשינוי. לאיזה סימן חיצוני שהיא כבר לא אותה אישה, שנלכדה במופע של מתיאו וין סנטו.
היא גדלה – הרבה – בתקופה הקצרה הזו. היא בקושי זיהתה את האישה שהייתה. כה נאיבית, טיפשה ובוטחת!
"תודה שהסכמת לפגוש אותי," היא אמרה, ושברה את השתיקה בנימה עניינית, מרוצה מקולה היציב. "אני לא אגזול הרבה מזמנך."
אה, כמה טוב היא הכירה אותו! היא ראתה את ניצוץ הלעג הציני בעיניו וכעסה עליו בשל כך. היכולת שלו לגרום לה להרגיש מטופשת ולא בוגרת אפילו כעת, בנסיבות הבוגרות ביותר.
אך הוא לא אמר דבר, רק נכנס לעומק החדר, מפנה לה מקום להיכנס למשרדו. היא עשתה זאת ללא תענוג כלל. היא הייתה בחדר זה בעבר, ועיניה ירדו לשולחן, רואה את המקום המדויק שבו ישבה והחלה לחתום על המסמכים. המסמכים שהיו תחילת הסוף.
"אתה לא אוהב אותי, נכון?" היא בהתה במסמכים ואז בבעלה, כשכל פיסות המידע התחברו. "שאלתי את עורך-הדין שלי על זה. הוא סיפר לי הכול עליך. על אבי. את כל הסיפור המלוכלך. זו הסיבה שנישאת לי!"
הפתעתו הברורה הרגיזה את סקיי.
"באמת חשבת שלא אגלה? שלא אשאל על זה?" היא נופפה בחוזה באוויר. "הכול היה בגלל המלון הארור הזה, לא? המלון שאבי קנה מסבא שלך. מלון שניסית לקנות בחזרה, במשך חמש-עשרה שנים. אלוהים! זו הייתה הסיבה לנישואינו!"
דממה נמתחה ביניהם. דממה שמשכה ומשכה את קצות עצביה, עד שהתפקעו.
"כדאי שנדבר על זה מאוחר יותר," הוא אמר ברצינות. "רק תחתמי על המסמכים ונלך לארוחת ערב הלילה."
"לא." היא חבטה בכף ידה על השולחן. "אל תעז להתייחס אלי כאל ילדה! מגיע לי לדעת את האמת. אני רוצה לשמוע זאת מפיך. המלון הזה הוא הסיבה שבאת ללונדון. הסיבה שפגשת אותי. נכון?"
עיניו הצטמצמו, ולרגע תהתה אם יגיד משהו שישפר את המצב, שישכך את הכאב שסדק את נשמתה.
"כן."
ליבה של סקיי רעד בחזהּ. היא לפתה את הכיסא לתמיכה. "ומדוע נישאת לי?"
הוא שתק רגע ארוך. הייתה זו שתיקה שקרעה אותה לגזרים. ואז הוא הנהן בראשו בפשטות, בהחלטיות, שהרגה את כל התקוות השבריריות שהיו עמוק בתוכה.
הזיכרונות הסתחררו בתוכה, מאיימים לשאוב אותה חזרה בזמן, אך הדלת שנטרקה ניערה אותה חזרה להווה.
הם היו לבדם.
"טוב, סקיי, זה... בלתי צפוי."
ליבה הלם בכאב בחזהּ, נחבט בכלוב צלעותיה. אלוהים, המבטא שלו. איך שכחה את הקסם החושני של קולו הצרוד, העמוק, עם המבטא האיטלקי?
היי חזקה. זה יסתיים בקרוב.
"ודאי ידעת שאחזור בשלב מסוים," היא אמרה במשיכת כתפיה הדקות, מרוצה ממידת הביטחון של דבריה, אפילו כשאצבעותיה רעדו מעט.
"לא ידעתי דבר כזה," הוא השיב. המבטא שלו היה בולט יותר – סימן לזעמו, היא ידעה. רק ברגעי מצוקה רגשית עמוקה זה קרה. "את נעלמת, לאחר שעזבת את המשרד שלי, בלי הנימוס להגיד שלום."
עיני הקרמל של סקיי נפערו. "נימוס? אתה רוצה לדבר על נימוס?"
עיניו הצטמצמו באזהרה. "אני רוצה לדבר על היכן לעזאזל היית."
"כאילו שאכפת לך," היא אמרה וגלגלה את עיניה.
"אשתי נעלמה, מבלי להשאיר שום דרך ליצור איתה קשר. את חושבת שלא אכפת לי?"
"זה הכול עניין של רכושנות ובעלות בשבילך, נכון? האישה שלך." היא טלטלה את ראשה בכעס, מבינה שהיא נאבקת בקרב אבוד. "הייתי באנגליה," היא אמרה באנחה.
"לא בבית שלך," אמר, ולרגע ליבה התכווץ. כי זו הייתה הוכחה שהוא חיפש אותה. הוכחה שניסה למצוא אותה.
"לא." דחייה של אותו רוך.
היא ידעה מדוע חיפש אותה, וזה לא היה קשור לנישואין שלהם. הוא בוודאי כעס לגלות שהיא ביטלה את הרכישה שלו. שהיא גילתה את הדברים שהוא תמרן כלאחר יד, בסתר, בנישואיהם הקצרים והרי האסון. האם חשב שיוכל להותיר אותה מעורפלת, שהיא לא תתעורר ותבין מה לעזאזל קורה? הוא כמעט צדק. הוא התקרב לקחת ממנה את המלון, מבלי שתבין.
"היכן היית?" הוא לחץ, ומילותיו התקשחו במשהו שידעה שהוא כעס. בגלל שמתיאו וין סנטו אהב לנצח. הוא אהב לנצח בכל מחיר, והיא גילתה זאת בדיוק בזמן.
"זה לא העסק הארור שלך." היא נעצה בו מבט זועם, מעטה הנימוס חומק. היא ניסתה להיאחז בו, אך נוכחותה כאן איתו, בחדר הזה, מוכרעת על ידי מראהו הנאה, שברה משהו בתוכה.
"את אשתי," הוא תיקן, והתקרב אליה עד שקלטה רמז לניחוח הגברי שלו. ברכיה כמעט קרסו. "יש לי כל זכות לדעת."
אך זה לא היה הדבר הנכון לומר. התעקשותו האגבית על זכויותיו, הבעירה כל רמז לכעס בגופה. "זה מקומם." עיניה החזיקו בכוח של פלדה, כשננעלו על עיניו. "אין לך זכויות. לא בנוגע אליי."
שריר פעם בבסיס לסתו. "את אשתי." כאילו שזה הסביר הכול!
"על זה אני כאן לשוחח איתך," טענה סקיי בתקיפות, בניסיון להשיב לעצמה את השליטה במצב, והושיטה יד לתיקה. באותו הרגע, נשמעה נקישה חדה על הדלת ופקידת הקבלה קטעה אותה.
היא הביאה לחדר בקבוק מים מינרליים וכוס עם קוביות קרח ופרוסות לימון, והניחה אותם על שולחן הישיבות.
"תודה," מלמלה סקיי בהקלה על הסחת הדעת. היא קיוותה שתוכל להרגיע את עצביה המשתוללים. היא סובבה את מכסה הבקבוק, מחכה שפקידת הקבלה תעזוב את החדר, לפני שמזגה מחצית מכמות המים לתוך כוס.
"על מה, בדיוק, את כאן כדי לשוחח?" הוא דחק, משלב את זרועותיו על חזהו. היא לא הייתה צריכה להביט בו כדי לדעת עד כמה רחב החזה הזה. היא הרימה את המים שלה והתקדמה לעבר החלון, בוהה אל ונציה מבלי לראות אותה.
"על הנישואין שלנו." המילים היו רוח רפאים. הן העלו זיכרונות שהיא רצתה לשכוח.
רומן האהבה ממבט ראשון. החתונה עצמה. איך נישואיהם היו מלאים בלילות של הפקרות חושנית מוחלטת. ימים ארוכים של המתנה עד שיחזור הביתה לא היו חשובים. היא הייתה כל כך מותשת עד שנמנמה ואכלה, מתכוננת לקראת שובו, ואז הייתה שפחת המין מלאת הנכונות שלו. סלידה עצמית מהטיפשות שלה כרסמה בבטנה.
היא סובבה את היהלום הענקי סביב אצבעה, לפני שהחליקה אותו בפעם האחרונה. "ואיך אנחנו נסיים אותם." היא פנתה לאחור, גבה אל הנוף, עיניה נוחתות על פניו, ננעלות עליהן. היא החזיקה באומץ את מבטו, כשהניחה את הטבעת על שולחן הישיבות, ואז מיהרה להתרחק ממנה כאילו שהיא עלולה לשרוף אותה.
הבעתו הייתה קודרת, אך הוא לא אמר דבר, בהתחלה. לא היה שום הלם. שום זעם. בלי ניסיון להתווכח. לזכות בה בחזרה.
כי זה מעולם לא באמת היה קשור אליה.
זה היה קשור אליו, לסבו, לאביה ולאיזה מלון מטופש שמעולם לא שמעה עליו. נקמה שהיא לא ידעה עליה דבר, שנראה ששלטה בחייהם של כל אלו שהיא אהבה. אביה, בעלה...
סקיי יישרה את גבה, גאווה פצועה יצרה את המגן שהיא נזקקה לו.
"יש לי כאן את מסמכי הגירושין," היא אמרה חרש. "אתה רק צריך לחתום עליהם ואני אדאג לכל השאר."
הוא נשף אוויר. הבעת פניו הסגירה מעט מאוד. "הראי לי."
סקיי בקושי האמינה כמה טוב זה הולך! היא חששה לפגוש שוב את מתיאו, אך הוא היה כל כך הגיוני... היא אמרה לעצמה שהיא חשה הקלה.
"הנה." היא שלפה את המסמך מתיקה. אורכו היה רק חמישה עמודים. היא העבירה אותו אליו, נזהרת שלא להתקרב יותר מדי, נזהרת שלא לתת לאצבעותיהם לגעת.
עיניו, כשפגשו בעיניה, היו נוקבות. הוא ידע. הוא ידע שהיא מתחמקת ממנו.
הוא רפרף על כל גיליון נייר, קורא את המילים במהירות, ואז הניח אותם על קצה שולחנו.
"ואם אני לא רוצה להתגרש ממך?"
סקיי קפאה, ההצלחה שהיא כבר חגגה בתוכה מתנפצת. פניה התרוקנו מכל צבע. "אל תהיה אבסורדי." המילים יצאו בלחישה, לפני שזכרה שהיא צריכה להיות חזקה. בטוחה בעצמה. מתיאו ארב לחולשה.
"מה אבסורדי, ברצון שלי להישאר נשוי לך?"
והוא חצה את החדר, סוגר את המרחק ביניהם, עיניו נעולות על עיניה, עד שהיא רעדה במקומה. כוחה, כפי הנראה, נטש אותה ברגע הצורך.
"אלו לא היו נישואין אמיתיים," מלמלה, עומדת במקומה במאמץ. "שנינו יודעים זאת."
שפתיו רפרפו במה שראתה כהסכמה דוממת.
"זה הרגיש מספיק אמיתי עבורי." המילים היו משיות בצורה מסוכנת. ידו התפתלה סביב מותניה והפתיעה אותה לגמרי. הוא משך אותה אליו, רכותה פוגשת את כוחו החזק באופן מוכר. התשוקה הציפה אותה. חום חרך את נשמתה וגניחה רכה נמלטה משפתיה ללא רשות. זה היה טיפשי, להישאר כל כך קרובה אליו, אך היא נשארה כך. היא שללה מעצמה את הקשר הזה במשך שבועות ארוכים ואומללים, ועתה רצתה ליהנות ממנו. רק לרגע. פעם אחת אחרונה.
"הם לא היו," היא אמרה בקול צרוד. "אני יודעת את זה עכשיו."
"מה את יודעת?" השאלה נשמעה בשקט. כמעט בעדינות.
"אני יודעת הכול." היא עצמה את עיניה. "אני יודעת על אביך ועל אבי. אני יודעת שהם התאהבו באותה אישה ואביך נשא אותה לאישה. אני יודעת שאבי כעס. אני יודעת שהוא יצא מגדרו כדי לפגוע במשפחה שלך." קולה נשבר, כשדיברה על חלקו של אביה. "אני יודעת שהוא הרגיש פגוע ודחוי, ושהוא הוציא את זה עליכם כלכלית."
צחוקו של מתיאו היה דחייה עגומה. "את גורמת לזה להישמע כל כך סטרילי. תאמיני לי, זה לא היה כך." הוא גחן לפנים, פניו מאיימות. "קארי ג'ונסון הוביל לפשיטת הרגל של אבי. אביך הרס את כל מה שסבי בנה כל חייו."
להטו שיתק אותה לרגע, אך באיחור היא מצאה את קולה. "ולכן רצית להעניש אותי?"
דממה נפלה סביבם, סמיכה וצורבת. היא ראתה אותו שוקל את דבריו, בוחר בקפידה מה לומר.
"מעולם לא ניסיתי להעניש אותך," אמר לבסוף.
"להעניש אותו, אם כך? להעניש את אבי?"
מה הוא יכול לומר על זה? האם לא הייתה זו האמת? האם הוא לא שמח על העלבון האחרון שגרם לג'ונסון קארי המנוול הזה? לגרום לסקיי לגנוח עבורו, מתיאו, במיטתו בכל לילה? כן. הוא רצה את נקמתו, לילה אחר לילה מתוק, וסקיי שיחקה לידיו.
"נישאת לי מפני שאהבת אותי." הוא חזר לנקודה המקורית שלהם בקלות נינוחה, השאלה נשאלת בקול משיי. "זוכרת?"
אלוהים, היא אהבה אותו. היא התאהבה בו, אך הכול היה משחק. היא הבחינה איך לא כלל את רגשותיו בסיכומו המסודר. רגשותיו היו לא רלוונטיים. לא, רגשותיו היו לא-קיימים. "אהבה ושנאה קרובים כל כך בספקטרום הרגשי, לא? זה מדהים אף אותי, כמה מהר הפכה האהבה למשהו אחר."
"את אומרת שאת שונאת אותי?" הוא שאל, ידו החופשית מתרוממת אל מותניה, אוחזת בה. היא חשה את התעוררות גירויו ואת נשימתה נתקעת בגרונה.
סקס.
זו הייתה האמת היחידה של נישואיהם. אפילו הוא לא היה שחקן כזה טוב. התשוקה הייתה אמיתית. והיא שלטה בו כמו ששלטה בה.
"כמובן שאני שונאת אותך," סיננה, יודעת שהיא צריכה להתרחק ממנו – שהיא תעשה זאת, בעוד רגע. "איך יכולתי להרגיש אליך משהו אחר?"
צחוקו היה ציני וחושני. "זהירות, קארה. את ואני יודעים כמה קל לי להוכיח שאת משקרת." הוא גלגל את ירכיו, מביא את עוררותו למגע אינטימי עם גופה, וסקיי הרגישה שגניחה נקרעת מתוכה. הצורך, ברור ובהול, גדל בתוכה.
"זה רק פיזי," סיננה, עיניה נעולות על הכפתור העליון של חולצתו הכחולה והחיוורת. "ואני בטוחה שהיה לך מספיק ניסיון, כדי לדעת שאין לזה שום משמעות."
"אבל לא לך," הוא הזכיר לה ללא רחמים, עיניו זוהרות בעוצמה. "את היית כולך שלי."
עוד זיכרונות. הפעם הראשונה שלהם ביחד – הפעם הראשונה שלה עם גבר. היא נשכה את שפתה, שונאת את האופן שבו עצביה נרתעו בתגובה. הוא לקח אותה באותו לילה, גוף ונפש. שחרר חלקים שהיו נעולים בתוכה, שאפילו לא הייתה מודעת אליהם, והכול היה חלק מהמשחק שלו. מתוכנית הנקמה שלו. כמה קל היה לה ליפול לנישואין האלה – למיטתו!
"ואני חושב שאת עדיין כך."
קול חנוק נמלט מגרונה של סקיי. אך זה לא היה הכחשה. האם זה היה צליל של כניעה? כי הוא צדק. היא הייתה נואשת להרגיש שוב את גופו. להיות איתו פעם אחת אחרונה.
ככל הנראה יהיה לו תמיד הכוח הזה עליה, אך הכול תלוי ביכולתה להישאר חזקה. לזכור מדוע היא זקוקה לחתימתו על המסמכים ומדוע עליה להתרחק ממנו. לא היה כל עתיד עבורם. איך תוכל להישאר נשואה לגבר שאהבה בכל ליבה, לגדל איתו תינוק, בידיעה שהוא השתמש בה בצורה הצינית ביותר שקיימת?
תקוותה היחידה הייתה לא לראותו שוב. להתרחק למקום שבו לא יוכל למצוא אותה. וזאת הייתה התוכנית שלה. ברגע שיחתום על הניירת, היא תיעלם שוב. היא חשבה על הכרטיס שבארנקה, טיסה לאוסטרליה מאוחר יותר באותו לילה, שם תכננה למצוא את דרכה אל פינה מרוחקת של הארץ, מקום אי שם עם נוף של חוף, ולרפא את ליבה השבור.
"אתה טועה." היא התרחקה ממנו בנחישות, נעה חזרה אל החלון ומביטה החוצה לוונציה.
"באמת?"
"אוה, בסדר." היא משכה בכתפיה, לא מסתובבת חזרה. "נראה כי אני עדיין... חושקת בך. אז מה? אתה הייתה המאהב הראשון שלי. אני אעז לומר שגופי לעולם לא ישכח לגמרי את השיעורים שלימדת אותי." שברי הלילות שלהם חתכו את נחישותה. האופן שבו נישק אותה במשך שעות; האופן שבו גופה היה בבעלותו של פיו. איך הם שחו עירומים באוקיינוס לאור הירח, מול חופי סיציליה או בבריכת הגג בביתו הוונציאני. העיסויים החושניים שנתן לה. היא דחקה את המחשבות האלה הצידה. "אך לא הלב שלי."
"ומה לימדתי את הלב שלך, קארה?"
"לא לבטוח בזרים נאים," היא אמרה, הומור ההערה שלה נשאב לייאוש שבקולה. "תחתום על המסמכים, מתיאו. הנישואין האלה הסתיימו."
"ואם לא אחתום?" המילים היו מלאות ברגש. לשנייה, תקווה חרכה אותה. אך הייתה זו תקווה מטופשת, אותה אהבה עיוורת שהובילה אותה לנישואין.
"רצית נקמה. קיבלת אותה."
"רציתי את המלון," הוא אמר, רכות מסוכנת בקולו. "את היית... נקודת האור."
"נקודת האור?" היא חזרה בכעס. "בשם אלוהים, מתיאו. אני אהבתי אותך! האם אין לזה שום משמעות בעיניך?"
הוא הביט בה במבט ממושך וקשה. "זאת לא הייתה אהבה, מה שהרגשת. זו הייתה היקסמות. סקס."
היא בלעה את גוש המרירות בגרונה. הוא טעה. היא אהבה אותו בכל ליבה. היא לא תגיד לו את זה כעת, אך איכשהו הידיעה שהתינוק שלה נהרה עם טוב ליבה, לפחות, היה חשוב לה מאוד.
"אולי אתה צודק," היא אמרה, בניסיון להישמע נונשלנטית. "כל זה מיותר כעת. הנישואין שלנו הסתיימו. אין שום סיכוי שבעולם שאוכל לשכוח את מה שעשית. ואף לא לסלוח לך." היא נשמה נשימה עמוקה ונעצה בו מבט ממושך. "אתה יכול לקבל את המלון."
הוא דמם מיד, כל עצב בגופו קפא. "את אומרת שתמכרי לי את איל גרנדה פורטונה?"
"בתנאי אחד," היא אמרה בקול צונן, הרוסה למול ההוכחה הסופית, המרשיעה הזאת, שחלחלה לדמה והפכה אותו לקרח. "תחתום על המסמכים הארורים האלה ותישאר מחוץ לחיי."
