1


דארן


"תעופו ממני, לעזאזל!"


עיניו של פולי נפקחו בבת־אחת לפני כמה שניות הודות לזריקת הנרקאן ולמסכת החמצן שהוא הדף מעליו. זכינו לשטף קללות עסיסיות ולכמה חבטות אלימות כגמול על שהחזרנו אותו להכרה בפתאומיות רבה מדי. דפקנו לו את הסוטול, והוא לא היה מרוצה.


"ברידג', תחזיק אותו במקום."


לפני שהספקתי לתפוס בידיו של פולי, שהתנופפו בכעס לכל עבר, הוא חבט בפניו של איאן. איאן הצמיד אותו למדרכה חזק יותר מהדרוש. היינו בשעה העשרים ושלוש למשמרת כפולה, וגם הסבלנות שלי הייתה קרובה לקיצה. אפשר להגיד שפולי היה נוסע מתמיד, וכל עוד הוא היה בהכרה ובמצב רוח סביר, בדרך כלל הובילו אותו הפרמדיקים לבית החולים ושם השגיחו על הסימנים החיוניים שלו עד שיצא מזה. היום לא היה לנו מזל כזה.


"אם תנסה את זה שוב, פולי, בפעם הבאה תקבל נרקאן גם אם תרגיש טוב," סינן איאן.


האיום היה ריק מתוכן, אבל בנסיבות הנוכחיות ודאי נדמה ממשי מאוד לפולי. הוא צמצם את עיניו והסב את מבטו המטושטש אליי.


נענעתי בראשי והמשכתי לאחוז היטב בזרועותיו, שהיו חזקות להפתיע בהתחשב בכך שנעשה רזה כל כך לאחרונה. "אל תחפש אהדה אצלי, בנאדם. אתה לא יכול להרביץ לנו כשאנחנו מנסים לעזור לך. תירגע עכשיו?"


פולי היה נרקומן, אחד מבין אלפים בעיר. אנחנו היינו שניים מתוך כמה עשרות בחורים בארגון מכבי האש שהקפידו לוודא מדי פעם שהוא עדיין נושם אחרי שמישהו מצא אותו שוב זרוק מחוסר הכרה ברחובות.


לפעמים נראה כאילו לנו אכפת יותר מאשר לפולי אם הוא יישאר בחיים או לא.


האמת המצמררת הזאת הייתה שוחקת כל אחד אחר, אבל לא יכולתי להניח לסיפור שלו או למאות הסיפורים האחרים שראיתי את השתלשלותם במהלך השנים להשפיע עליי. לא במקצוע שלי. רציתי רק לחזור לתחנה. עבדנו קשה כל הלילה. בכל פעם שהספקנו להירדם, הוקפצנו מהשינה בפתאומיות. מבחינתי כמה שעות שבהן מובטחת לי מנוחה ללא הפרעה היו הדבר הכי חשוב בעולם כרגע. ברגע שפולי ואני נגיע להבנה, אוכל להגיע לחילופי המשמרת ולצאת הביתה.


כעבור רגע נראה שהוא ויתר, ושריריו רפו.


"כל הכבוד." פלטתי אנחה שהקלה ותשישות נמהלו בה במידה שווה. החוויתי בראשי אל הפרמדיקים שבדיוק הגיעו עם אלונקה. "הבחורים האלה יטפלו בך עכשיו. תתנהג יפה איתם?"


"כן." הוא עצם עיניים ועיווה את פרצופו.


עד הפעם הבאה, פולי.


כעבור כמה שעות עברתי בדלתות הזכוכית בכניסה לברידג' פיטנס. מכון הכושר שהיה בבעלות אחי ואני עזרתי בניהולו הפך לבית שני בשבילי. קמרון קרע את התחת בעבודה כבר שבועות, כהכנה לחופשה שהתכוון לקחת לקראת החתונה שלו. הגעתי למשמרות בכל הזדמנות אפשרית כדי להקל עליו את העומס, אבל הייתי אסיר תודה על שהיום לא הייתה לי משמרת. הייתי צריך לשרוף מספיק אנרגיה כדי שאקרוס כשאגיע לדירה שלי.


נכנסתי לחלל המרכזי של המכון וראיתי את ארוסתו של קמרון, מאיה ג'ייקובס, על ההליכון עם אוזניות, כלל לא מודעת לנוכחותי. הבלונדינית היפה סובבה לאחי את הראש במשך שנים, ועד כמה ששנאתי לראות אותו עובר את זה, עכשיו הם חזרו זה לזה ונראה שהוא שמח יותר מאי־פעם. נופפתי לה כשחלפתי על פניה בדרכי למשרד האחורי, ידעתי שוודאי אמצא שם את קמרון.


כצפוי, הוא ישב ליד שולחן העבודה שלו, אבל הוא לא היה לבדו. ריינה, מדריכת היוגה הקבועה שלנו, השעינה את האגן שלה על השולחן. מבטה שטוף הזימה עבר מהבעת אי־הנוחות על פניו אל גופו, ואז היא רכנה קרוב יותר אליו. לעזאזל, האישה כמעט התכרבלה בחיקו. קמרון הסב את מבטו כשהיא ליקקה את שפתיה בפתיינות.


"היי, אנשים," אמרתי בקול.


ריינה הזדקפה והתרחקה מהשולחן. "היי, דארן."


"מה נשמע?"


היא משכה בכתפיה והבליטה קמעה את החזה כשחלפה על פניי.


"לא הרבה. בדיוק התכוונתי ללכת."


"להתראות," אמרתי, ושטפתי את עיניי במראה התחת שלה, שהתנדנד מצד לצד כשיצאה מהחדר.


קמרון קימט את מצחו והסתובב בחזרה לניירת שלפניו. נשענתי על המשקוף וניסיתי להעריך את מצב רוחו.


"מה עובר על ריינה? היא לא קלטה את הרמז כשהצעת נישואים למאיה?"


הוא גירד את לסתו עם העט. "נראה לי שהיא פשוט כזאת. אני משתדל לא לחפש משמעויות נסתרות מעבר לזה."


צחקתי. "נו, באמת, הרי המקצוע השני שלי הוא לקלוט את הסימנים שהן משדרות ולנצל אותם לטובתי. היא מתחילה איתך, חבוב. יום אחד מאיה תתפוס אותה מתחילה איתך, ואני מנחש שזה לא ייגמר יפה. עדיף שאתה תעצור אותה לפני שמאיה תעשה את זה."


הוא נאנח ונשען לאחור בכיסא המשרדי שחרק בכל פעם שנטה, והסיט את שערו הכהה ממצחו. "כן, אתה כנראה צודק. כאילו חסר לי עוד חרא להתמודד איתו עכשיו. אנחנו נוסעים לגראנד קיימן בעוד יומיים ואני שקוע עד הצוואר בהכנת ההצעה למשקיעים."


הנהנתי, ועיניי שוטטו על הניירת שנדמה שנערמה תמיד על שולחנו, בעיקר עכשיו, כשניסה להרחיב את האימפריה ולפתוח מכון כושר חדש. "מה דעתך שאני אדבר איתה?"


קאם שלח אליי מבט חשדני. קראתי אותו כמו ספר פתוח. אני הייתי האח הבכור, אבל משום מה, קמרון רצה תמיד להתמודד בעצמו עם כל נטל שזימנו לו החיים.


"ברצינות, יהיה מביך פחות אם אני אעשה את זה," אמרתי. "אני אדבר בקלילות, אבל אדאג שהיא תבין את המסר."


כעבור כמה שניות נעלמו קמטי הדאגה ממצחו. "בסדר, אבל אל תעצבן אותה. אני צריך שהיא תישאר כאן כשנהיה בחופשה. אני לא יכול להרשות לעצמי מחסור בעובדים עכשיו."


"אני מבין." הלכתי לארונית שבה אחסנתי את התיק ואת הז'קט שלי. כשהייתי בדרכי הביתה מהעבודה נתקפתי בפרץ האנרגיה השלישי או הרביעי שלי. השינה כבר לא תהיה חלק מהתוכניות לשעות הקרובות. לפחות לא אצטרך להתמודד עם עוד בחורים כמו פולי או לרוץ לתוך בניינים בוערים בזמן הקרוב.


השארתי את קמרון להמשיך בעבודה והלכתי במסדרון לכיוון הסטודיו ליוגה. ציפיתי למצוא שם את ריינה. השיעורים שלה יתחילו רק מאוחר יותר הבוקר.


הסטודיו הגדול היה קריר וריק. ריינה יישרה ערימה של מזרני יוגה מגולגלים במרחק כמטר ממני. היא הרימה את מבטה כשהדלת נטרקה מאחוריי.


חייכתי אליה. "מה המצב?"


"טוב. איך אצלך?"


"גמור מהעבודה. משמרת ארוכה. קפצתי לשחרר קצת מתח לפני שאקרוס למיטה."


היא גיחכה ושבה להסתכל על המזרנים. "שיעור יוגה פרטי?"


הפעם החיוך שעטיתי לא היה מאולץ. כשמבטינו נפגשו שוב היו עפעפיה עצומים מעט.


פלטתי צחקוק שקט. "הממ... נשמע מרגיע. אבל אם אני אגיע לרצפה, יכול להיות שכבר לא אצליח לקום ממנה."


היא משכה בכתפיה כשהמשיכה בענייניה והניחה להזמנה לרחף בחלל האוויר בינינו. קמרון לא ידע, אבל לפני כמה שבועות היא העניקה לי "שיעור יוגה פרטי" אחרי העבודה. היה לי רגע של חולשה.


הגבר שבי, שסירב להצעה מפתה לעיתים נדירות, הניח לשלל האפשרויות להתגלגל מעט במוחי העייף. לא, הגעתי לכאן מסיבה מסוימת, זאת לא הסיבה.


כחכחתי בגרוני והתכוננתי לגשת לעניין. "אז מה קורה איתך ועם קאם?"


ריינה קפאה, וכעת הייתה הבעתה דרוכה יותר. "מה זאת אומרת?"


"זאת אומרת... את דלוקה עליו, נכון?"


היא חדלה ממעשיה, וגופה נעשה נוקשה ומתוח. ארשת מתגוננת החליפה עד מהרה את סבר פניה הנעים. "מה אתה רומז?"


"תקשיבי, ראיתי אותך במשרד שלו מוקדם יותר. שפת הגוף שלך... כאילו, אולי תגידי שאני משוגע, אבל נראה שאת נמשכת גם אליו."


פיה נפער, אבל שום מילה לא יצאה. היא הייתה מבולבלת.


התקרבתי אליה בצעדים איטיים ובחנתי אותה מלמעלה עד למטה.


אין ספק שהיה לה גוף יפה. היא הייתה רזה וחטובה, ללא גרם של שומן. היה קל להבחין בכך כשהיא לבשה רק גופיית ספורט וטייטס צמודים. אמנם אני עצמי השקעתי הרבה עבודה בעיצוב גופי, אבל היא פשוט לא הייתה הטיפוס שלי. רציתי את הבנות שהגיעו למכון כדי לחטב את גופן אבל השאירו קצת בשר על העצמות.


עצרתי כשהייתי במרחק של פחות ממטר ממנה. "את רוצה להגיד לי שלא היית שוכבת עם קמרון בהזדמנות הראשונה שהיית מקבלת? תגידי לי את האמת."


"אני לא נמשכת לאחיך אפילו טיפה," ענתה בתקיפות.


"אה, כן?" הטיתי את ראשי בהתרסה. קלטתי את כל האותות המרומזים שגופה שידר — הנשימות הרדודות, הסומק הוורוד על חזה — הם גילו לי שאני עשוי לנצח בסיבוב הזה.


"כן." היא פלטה את המילה באנחה. הכעס בקולה התפוגג.


כשגופה נטה לעברי, מוחי העייף התאמץ להדביק את הפער ולהבין לאן זה מוביל.


"תוכיחי." קולי היה עבה, מהול בנימת אתגר. צעדתי עוד צעד לפנים, עד שהיינו במרחק נשימה זה מזה.


מבטה הבזיק לכיוון הדלת ובחזרה אליי. הכרתי את המבט הזה. היא הייתה צריכה לקבל החלטה, אבל זה לא משנה, כי אצליח לשנות את דעתה בלי קשר למה שתחליט. קמרון היה בחור טוב. לכן היא רצתה אותו. אני לא הייתי כזה, ולכן, ברגע המסוים הזה, היא רצתה אותי.


היא הוכיחה את זה כשכרכה את ידה על העורף שלי, התרוממה על קצות אצבעותיה וקירבה את שפתיה לשפתיי. היא לא היססה ולא התביישה. היא צללה פנימה, ואני נישקתי אותה בחזרה. לא כי עניין אותי מה הטעם שלה, אלא כי ידעתי שזה מה שהיא רוצה. מעולם לא הייתי חסיד גדול של העמדות פנים.


היא דחקה את גופה לעברי והצמידה את כולו לגופי. הזין שלי התעורר לחיים. כן, זיון לגמרי עומד על הפרק.


קטעתי את הנשיקה הלא־רצויה, סובבתי את גבה אליי והצמדתי אותה לקיר. היא לא לבשה כלום מתחת לטייטס, שאותם משכתי במורד ירכיה מספיק כדי להשיג גישה למה שרציתי באמת.


אל תעשה את זה. העברתי את כפות ידיי על האגן שלה והרהרתי במה שאני עומד לעשות. "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" כאילו התשובה שלה תעניק לי אישור.


"כן," היא גנחה והטתה את התחת שלה אליי כשהיא מתגרה בזין שלי עוד יותר.


בכל פעם שהיא השמיעה צליל, דמיינתי איך קאם נכנס ותופס אותנו על חם באמצע התועבה הזאת שמתרחשת במקום העבודה שחלקנו. לכל הרוחות, זה היה טיפשי. ולא בסדר. המראות שהקיפו אותנו משלושה כיוונים הזכירו לי את זה בכל פעם שהעזתי לפקוח את עיניי. זאת הייתה טעות לזיין אותה עוד בפעם הראשונה. אם אמשיך לשכב איתה ככה, אני עלול למצוא את עצמי בבעיה אמיתית.


חפנתי את זקפתי התופחת, שותפתי לפשע ובעלת הדעה המובילה את מי לזיין ומתי.


ואז קפאתי. "אין לי קונדום."


שתיקה מביכה השתררה בחדר.


"זה בסדר," היא אמרה בשקט.


לא, זה ממש לא בסדר. אף פעם לא הזדיינתי בלי. ריינה עשתה עיניים לחצי מהבחורים במכון, זה לא בדיוק השרה עליי תחושת ביטחון.


הרמתי במשיכה את הטייטס וסובבתי אותה בחזרה. "לא כאן. לא ככה." אולי אף פעם לא.


החזה שלה עלה וירד כשהתנשמה. היא הייתה להוטה ומתוחה, ויכולתי לכבוש אותה בן רגע, אבל לא בשביל זה באתי לכאן.


"ריינה. את צריכה לרדת מקמרון. אני ואת יכולים להזדיין מתי שבא לנו, אבל הוא עומד להתחתן עם מאיה."


לא יכולתי לרסן את המילים, והצטערתי על האגביות שבה הן יצאו מפי. הסומק הקל שלה הצטנן במידה ניכרת.


"אין בעיה, דארן. לא חשבתי שאתה הטיפוס הקנאי."


חשקתי שיניים. לא קינאתי, אבל אם המחשבה הזאת מספיקה כדי לגרום לה לסגת ממנו, אז שתמשיך לחשוב ככה מבחינתי.


היססתי לרגע נוסף וסקרתי אותה עוד פעם אחרונה. לפחות עכשיו היא תעזוב את קמרון בשקט. התקרבתי ונישקתי אותה שוב. באופן מכני, כאילו זאת מטלה שעליי לבצע. לא שאבתי מכך שום הנאה.


"נתראה בהמשך, ריינה."


ונסה


זמזמתי עם שיר הפופ שהתנגן ברמקולים שבתקרה ושרתי בקול נמוך מספיק כדי שלא ישמעו אותי בבית הקפה ההומה.


"ורוניקה!" צעק הבריסטה מצידו השני של בית הקפה.


קולו הקפיץ אותי בחזרה למציאות. פילסתי את דרכי לדלפק ולקחתי ממנו את המגש. "ונסה," תיקנתי.


הוא לא השתהה מספיק זמן כדי להכיר בטעותו, והסתלק כשהטלפון שלי צלצל בכיסי. שלפתי אותו וזיהיתי את המספר של אימי.


"היי, אימא." הצמדתי את הטלפון לאוזני ואיזנתי בלהטוטנות את מגש הכוסות המלאות כשיצאתי מבית הקפה.


"מה שלומך, מתוקה? הכול בסדר?" המתיקות המתנגנת של המבטא הדרומי הקל שלה נשמעה מתוחה מעט ומהולה בדאגה.


ככה התחלנו שיחות רבות כל כך, כאילו בכל פעם שאני עונה לטלפון היא תופסת אותי באמצע איזה אסון.


"הכול בסדר גמור."


הכול תמיד היה בסדר גמור. גם כשלא היה. אפילו כשקצת הרגשתי שהחיים הם אסון, לא רציתי לתת לה שום סיבה לחשוב שכל הדברים הנוראיים שדמיינה שיקרו במעבר הזה אכן נכונים. משב רוח התערבל ברחוב כשפילסתי דרך בין המוני האנשים ששוחחו בקול רם.


"איפה את?" קולה נשמע חלש וחסר חשיבות בתוך הרעש וההמולה הבלתי פוסקים סביבי.


"ניו יורק, אימא. רועש פה."


היא שתקה לרגע, וכבר יכולתי לדמיין את הבעת פניה כשנענעה בראשה. היא לא תבין לעולם למה אני גרה כאן. שהעיר הגדולה היא ההפך הגמור מהמקום שבאתי ממנו, וזאת בדיוק הסיבה שאני אוהבת אותה. היא בודדה אותי מהעולם בעיירת הולדתי במשך מספיק זמן, אבל לא היה לי עתיד בקאלוויי.


בעיירה הקטנה בפלורידה הייתי מישהי אחרת — הילדה החכמה שיש לה נמשים גדולים, בגדים מיד שנייה ואם יחידנית. אימא החזיקה במעמדה המיוחד בקהילה במשך שנים, כשהגישה קפה וארוחות בוקר שמנוניות לכל העולם ואחותו בדיינר המקומי. לא היו לי סודות בקאלוויי, ולא הייתה לי שום דרך לברוח מהסיפור שהאנשים פיזרו לכל עבר כמעין מטבע חברתי ונועד בעצם להלבין את סודותיהם שלהם.


על פי השמועות שנלחשו עליי שם בבית, עברתי לעיר הגדולה כדי לעבוד בוול סטריט. זה כל מה שרציתי שהם ידעו. כאן הייתי אנונימית. יכולתי להמציא את עצמי מחדש באלף דרכים שונות, ורק קומץ של אנשים יֵדעו אי־פעם שעשיתי זאת. והאל יודע שבעיר עצומה כל כך אני ודאי בחברה טובה.


"את כבר מוכנה לנסיעה שלך?" אימי שאלה.


הלכתי בקצב אחיד לאורך הרחוב. אדי המפלט מהמוניות שהשתרכו במעלה הרחוב העכירו את האוויר. הדבר היחיד שהתגעגעתי אליו בבית היה אוויר הים הצח של בריזה מרעננת שבקרוב מאוד אזכה ליהנות ממנה שוב.


"הכי מוכנה."


היא נאנחה שוב. "לא מוצא חן בעיניי שאת נוסעת לבד."


גלגלתי שוב את העיניים ושמחתי שהיא לא יכולה לראות אותי. הדאגנות הבלתי נלאית שלה נבעה מעומק ליבה. "אני לא נוסעת לבד. איליי ושאר האורחים בחתונה יהיו איתי לאורך כל הדרך לשם."


"וגם מאיה?" קולה התרכך כשאמרה את שמה של החברה הכי טובה שלי. היא אהבה את מאיה.


"היא וקאם יצאו בטיסה נפרדת הבוקר כדי להתחיל מראש בהכנות." חייכתי כשחשבתי עליהם כבר באי, נהנים מהחופש ומזמן פנוי רק לעצמם, שהגיע להם אחרי חורף לחוץ במיוחד.


"הלוואי שכולכם הייתם באים לבקר כאן במקום זה."


"מאיה הזמינה אותך לחתונה, אימא. היית צריכה לבוא. זאת יכלה להיות החופשה שלא יצאנו אליה."


"ונסה."


היא אמרה את שמי בשקט, לא בנזיפה. חשתי את העצב שלה, את כובד האכזבה ששום מידה של סליחה לא תוכל להסיר.


"זה בסדר, אימא, אבל נשמע לי הגיוני שאחרי שבילית חצי מהחיים שלך בדרכים, לא תילחצי כל כך מנסיעות."


נראה כאילו ברגע שהיא החליטה לפרוש מסיבוב ההופעות של אבא שלי ברחבי הארץ, רק כמה שבועות לפני שילדה אותי, היא לא רצתה להתרחק יותר מדי שוב. הביקורים הספורים שלה בעיר קרו רק אחרי הרבה שכנוע ותכנונים קפדניים.


"פיל לא יכול לקבל חופש ארוך כל כך מהעבודה. וכשהוא יכול, לא בא לו להתרוצץ בכל העולם."


היא התחתנה עם אבי החורג כשהייתי בתיכון. בשלב ההוא כבר הייתי עם רגל אחת מחוץ לדלת, אז לא ממש טרחתי להתחבר עם "האבא" החדש שלי. היא אמרה שפיל הוא אהבת חייה, אבל היא לא קרנה כמו בפעמים הנדירות שבהן שכנעתי אותה לדבר על אבא שלי. לפיל הייתה אישיות של עציץ, אבל עשה רושם שהם מאושרים יחד. הוא היה נאמן, מהימן, ונראה שהוא מחויב בדיוק כמוה למטרה של לבלות את שארית חייו במקום אחד בלבד.


"אה!" קולה עלה באוקטבה. "לא תנחשי את מי ראיתי בעירייה. פיל ואני הלכנו לשלם חשבונות ונתקלנו במייקל בראונינג. ידעת שהוא מתמודד לראשות העיר? הוא יהיה ראש העיר הכי צעיר שהיה לנו. אומרים שיש לו סיכוי אמיתי להיבחר."


"כל הכבוד לו. תשמעי, אני חייבת לזוז."


"לא נכון," היא נזפה בי. "הוא שאל עלייך. רצה לדעת מה שלומך. הוא עדיין נאה כמו שהוא היה כשהייתם יחד. אני לא אבין לעולם למה זה לא הצליח ביניכם."


בזמן שאימי הייתה עסוקה בבישול ארוחות והייתה עקרת בית למופת בשביל בעלה החדש, אני נקלטתי איכשהו ברדאר של מלך הנשף של התיכון בקאלוויי, למרבה אכזבתן של הבנות הרבות שחיכו בתור הארוך להזדמנות להיות איתו.


מייקל בראונינג היה בחור מהסוג שכל הבנות רצו וכל הבנים האחרים רצו בחברתם. מצחיק, ממשפחה טובה, עם עתיד מזהיר לפניו, וחולשה לבנות מהצד הלא־נכון של העיר. בדיוק מסוג הבחורים שאימא שלי רצתה בשבילי. מישהו שיהיה שונה לחלוטין מהנווד התמידי שלא היו לו זמן או רצון לגדל אותי.


"זה לא הצליח בינינו מהרבה סיבות. הסיבה העיקרית היא שאני לא התכוונתי לבלות את שארית חיי בקאלוויי, והוא נועד להיות שם בבירור."


"את מדברת עליה כאילו זה המקום הכי נורא בעולם. למה את מעדיפה לחיות בעיר המטונפת הזאת עם כל האנשים האלה, אני לא אבין לעולם. היו לך חיים כאן."


"אלה החיים שלך, ואני שמחה בשבילך, באמת, אבל כרגע אני עומדת מול הדירה של דיוויד. אני חייבת להיכנס עכשיו. הוא מחכה לי." הייתי עדיין במרחק של רחוב מהלופט של הבוס שלי בסוהו, אבל הייתי חייבת לנתק מהר, לפני שהשיחה תקבל תפנית רצינית לרעה. "אני אשלח לך הודעה כשאנחת," הוספתי.


"תודה. את יודעת שאני אדאג כל הזמן."


"אני יודעת, אבל אין לך מה לדאוג."


היא שתקה לרגע. "אני אוהבת אותך, מתוקה שלי," אמרה בקול שהיה שוב רך ומתוק, כקולה של אם המשכיבה את ילדתה הקטנה לישון ומבטיחה לה שהכול כשורה בעולם.


הרוגז שלי נמס, ולשנייה היא הייתה שוב אימא שלי, לא האישה שוויתרה על כל חלומותיה ולא הצליחה להבין למה אני לא הסכמתי לוותר על שלי.


"גם אני אוהבת אותך, אימא."


האטתי כשהייתי מול היעד שלי, ושחזרתי בראשי את שיחת הטלפון שמיהרתי לסיים. נשאתי מבט אל המקום שבו שולי השמיים הכחולים־אפורים פגשו בקו הבניינים, והתעכבתי בכניסה בזמן שהרוח האביבית הקרירה הצליפה סביבי. נענעתי בראשי, התעצבנתי על קו המחשבה הזה ועל הרגשות הבלתי רצויים שהמשיכו לעלות על פני השטח.


אולי מלודי הוקינס ואני לא היינו תמיד בדעה אחת, אבל היא האם היחידה שתהיה לי. היא הייתה חלק ממני, לא משנה כמה רחוק אברח. הפסקתי מזמן לנסות לעקוב אחרי כל הסיבות שבגללן אינני יכולה לחיות את החיים שהיא רצתה בשבילי, כי לא יכולתי לעשות זאת בלי להעליב בדרך גם את החיים שהיא בחרה לעצמה.


לא רציתי לעשות את זה, כי עד כמה שהיינו חלוקות בדעותינו, לא היה הוגן לשפוט אותה על כך שהיא הפיקה את המרב ממה שהחיים נתנו לה. היא גדלה במשפחה גדולה וענייה שבה לאף אחד לא היה מספיק זמן בשבילה. ואז היא התאהבה בגבר הלא־נכון והלכה בעקבותיו במסלול שהוביל להבאתי לעולם, אבל היא באמת עשתה כמיטב יכולתה בשביל שתינו.


ובכל זאת, עברתי כברת דרך מאז הימים בקאלוויי ולא רציתי להביט לאחור. לא רציתי לחשוב על העיירה הקטנה שהיא גידלה אותי בה או על עלייתו לגדולה של מייקל בראונינג. החיים שלי התקדמו מהר מכדי שאחזור לאחור. כל זה לא משנה עכשיו.


שאפתי את אוויר העיר, נשפתי באנחה יגעה ונכנסתי פנימה. כשניגשתי לדלפק הקבלה, בחור צעיר בחליפה אפורה תפורה גרוע הרים אליי את מבטו.


"אני ונסה הוקינס, באתי לדיוויד ריילי," אמרתי בחיוך מנומס.


"רק רגע." הוא הרים את הטלפון אל אוזנו. "אישה צעירה הגיעה לפגוש אותך, מר ריילי. ונסה הוקינס. לשלוח אותה למעלה?"


בטני התכווצה כששמעתי את קולו המעומעם של ריילי בוקע מהשפופרת. אולי זה היה אינסטינקט. ואולי זאת פשוט התגובה הטבעית של גופי לנימת קולו, אפילו ממרחק.


הבחור הצעיר ניתק והחווה בראשו לעבר המעליות. "הוא ממתין לך. את מוזמנת לעלות."


כעבור כמה שניות הייתי בדרכי למעלה. נשענתי על דופן המתכת הקרירה של המעלית והנחתי למחשבותיי לדלג הלוך ושוב בין התוכניות שקיוויתי להוציא לפועל הערב ובין החופשה הנחוצה ביותר שאיהנה ממנה בעוד פחות מעשרים וארבע שעות.


אף שזה היה יום שבת, ריילי ביקש ממני טובה, ואני נעתרתי לו באי־רצון. הבגדים שמסר לניקוי יבש עמדו להישלח לביתו הפרטי באפר איסט סייד. במקום לבקש שאוודא שהם יודעים את כתובתו החדשה, הוא התעקש שאקח את הבגדים בעצמי ואביא אותם באופן אישי כדי שיהיה לו מה ללבוש לפגישות בשבוע הקרוב.


בשנתיים האחרונות, שבהן עבדתי אצל דיוויד ריילי, הוא אִתגר את גבולות הסבלנות שלי. היו ימים טובים יותר מאחרים, אבל בכל פעם שחשבתי שאני כבר לא יכולה לספוג את החרא שלו, גייסתי כוח רצון לסבול רק עוד קצת. משהו מדהים ממתין לי בקצה השני, הבטחתי לעצמי בכל יום.


המעלית נפתחה, וכשיצאתי ממנה נסגרו הדלתות חרש מאחוריי. פתאום הרגשתי קטנה מאוד ולא שייכת. חסמתי את הטפת המוסר הפנימית בזמן שמניתי בראשי את הנתונים מעוררי הקנאה שאפיינו את הלופט שנכנסתי אליו. רצפת העץ הכהה המבריקה, הקווים הנקיים של הריהוט המודרני וקירות הזכוכית הבודדים שהפרידו בין כמה מהחדרים. החלל כולו שידר אווירה של יוקרה על פי הסטנדרטים המקובלים בעיר ניו יורק. שלא לציין את המדרגות המרחפות המובילות לקומה השנייה שלא רציתי לחשוב מה הגודל שלה במטרים רבועים. לא היה לי מושג כמה מקום כזה עולה, אבל מהיכרותי עם ריילי ועם המיומנויות הפיננסיות שהפגין בחברה שלנו, הוא בהחלט יכול להרשות את זה לעצמו.


ריילי דשדש במהירות במורד המדרגות והגיע למקום שעמדתי בו, כמטר מפתח המעלית. הוא לבש סוודר חום כהה וג'ינס כחולים ונעל מוקסינים חומים מעור רך על כפות רגליו החשופות. הלבוש היומיומי שלו הבהיל אותי. לעיתים נדירות ראיתי אותו שלא בחליפת מעצבים. יכול להיות שהוא נראה מעורר הזדהות ונגיש ככה, אבל לא יכולתי לנקוב בדבר אחד שהיה משותף לנו חוץ מהאנושיות שלנו.


הוא לא נראה רע, עם תווי פניו החדים ועיניו האפורות הערמומיות. גובהו היה מטר ושמונים בערך, שרירי ובעל נוכחות בולטת כל כך שלמרות התסכול הרב שעוררה בי העבודה תחתיו, לא הייתי חושבת אפילו לעצבן אותו. מעטים הגברים או הנשים במחוזות וול סטריט שיעזו לעשות זאת.


הוא הושיט יד לקולבי הניקוי היבש שנתלו על הזרת הכואבת שלי. "יופי," אמר, והשליך את הבגדים העטופים בניילון על כיסא סמוך. ריפוד בהדפס שחור־לבן, מראה מודרני פשוט ונטול קישוטים שתאם לעיצוב שאר החדר.


מצמצתי כדי להתנער מהעומס שהציף את חושיי בשל הלופט וריילי השונה שעמד מולי.


"המקום נראה נפלא. ברגע שתסיים לפרוק, כמובן, הוא יהיה ממש נחמד."


הוא כמעט חייך. "היית צריכה לראות את הבית הפרטי בסאטון פלייס."


אם בבית שהוא חלק עם גרושתו היה חצי מהפאר שיש פה, לא הייתי מתנגדת להסתובב שם ולבהות כמו שעשיתי כרגע. "אני בטוחה שהוא היה יפה."


מבטו התקשה כאבן באופן שגרם לבטני להתכווץ שוב. אמרתי משהו לא במקום? הוא השמיע צליל לא ברור ולסתו התהדקה. "טוב, שהכלבה תקבל אותו," מלמל.


כרסמתי את החלק הפנימי של השפה בעצבנות. הדיו עוד לא יבשה על מסמכי הגירושים שלו, וזה היה השלב הסופי, כך נראה, של הפרידה שלו משריל לתמיד. עכשיו הוא הזכיר אותה רק לעיתים נדירות. מאז שאני העוזרת האישית שלו נראה שחייהם החברתיים, לפחות החלקים שאני נחשפתי אליהם, הצטלבו רק לעיתים רחוקות. היא בילתה זמן רב בנסיעות, התירוץ השכיח להיעדרותה מאירועים שערכה החברה. ייתכן שזו הייתה סיבה נוספת לכך שנוכחותי באירועים האלו הייתה חשובה כל כך.


"הבאתי קפה." חילצתי את הכוס שלו בסיבוב מהמגש שבידיי והושטתי לו אותה. מוקה גרנדה משולשת, חצי נטול קפאין, עם חלב דל שומן. הוא לא ביקש את זה, אבל החלטתי להביא לו, ליתר ביטחון.


הוא קיבל את הכוס בלי ליצור קשר עין לרגע. "קצת מאוחר לקפה."


מה עם איזו תודה קטנה? השבתי לו בליבי. משהו שעשיתי לעיתים קרובות מדי בסביבתו. יכול להיות שהוא היה מפגין אליי יותר כבוד לו הייתי דורשת את זה, אבל היה סיכוי גבוה יותר שהוא פשוט יפטר אותי.


הוא לגם מהכוס לפני שהסתובב ופנה ללכת. "אבל באמת יש לי הרבה דברים לפרוק," אמר והחל לתלוש את נייר הדבק מאחד הארגזים שנערמו במרכז החדר.


הוא שלח לעברי מבט שפירושו היה ברור לי כשמש — נו, את לא מתכוונת לעזור?


זה מה שהוא רצה, ובכל יום אחר הייתי מציעה את עזרתי ללא היסוס. כשהיינו בעבודה, אם משהו הכביד עליו הייתי מתוכנתת לעשות כל שביכולתי כדי להקל עליו, אבל היום שבת, לעזאזל, ועצמותיי כאבו משבוע העבודה החולף, כאב שהייתה לי כוונה מלאה לשכך באמצעות כמה כוסות מרטיני וזמן איכות עם החברים שלי.


"נראה לי שעדיף שאלך ואתן לך להמשיך. עדיין לא התחלתי אפילו לארוז לטיול," שיקרתי. הייתי ארוזה במאה אחוז, עד הפרטים הקטנים ביותר כמו העברת תכשירי השיער שלי לתוך בקבוקי פלסטיק קטנים. כבר לא יכולתי לחכות שתגיע שעת הטיסה שלי. אבל גם בזמן שחלפו בראשי מחשבות מושחתות על משקאות פירותיים ועל קרני השמש, לא יכולתי להתעלם מכך שהציפייה הנרגשת שלי הפכה לאיטה לחרדות ולנקיפות מצפון.


"יהיה קשה בלעדייך בשבוע הבא." הנימה התמציתית של ריילי לא הותירה מקום לספק בכך. "תהיי זמינה בטלפון?"


"האמת היא שאין לי מושג מה מצב הקליטה שם," מלמלתי.


עוד צליל לא ברור שפירושו תמצאי לזה פתרון, ונסה נישא באוויר בינינו. לא ידעתי אם היכולת שלי לפרש את מה שהוא לא הביע במילים עשתה אותי עוזרת מצטיינת או סתם גבלה באי־שפיות. בכל אופן, הייתה לי תחושה שמצפה לי ערב ארוך.


"אתה צריך עזרה?" אמרתי לבסוף, תיעבתי את השאלה, ותיעבתי עוד יותר את התגובה שכבר ידעתי שתגיע.


הוא סימן בתנועה חדה של ראשו לכיוון המטבח והחלונות הגבוהים שהוסתרו חלקית מאחורי כמה מגדלי ארגזים.


"את יכולה להתחיל עם הארגזים שם."