פתח דבר
מניין צמחה החרדיות הספרדית התופסת כיום מקום כה משמעותי בחברה היהודית במדינת ישראל, בפזורה היהודית בצרפת, בקנדה, באמריקה הלטינית וגם בארצות הברית? כיצד קרה הדבר שהתרבות התורנית הליטאית היא המאפיינת את רבניה וישיבותיה, ואיך ייתכן שאלפי בני תורה ספרדים משייכים את עצמם לחסידות חב"ד שהיא זרם חסידי שמקורו ברוסיה?
בספרי ש"ס דליטא: ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו, הקדשתי פרק שלם להוצאת אלפי ילדים ממרוקו שנשלחו למלא את הישיבות באירופה ובארצות הברית שהוקמו לאחר השואה. לימים הבנתי שפרק זה הוא רק אחת התוצאות של מגוון עצום של אירועים ופעולות שנעשו על ידי ועד ההצלה, שביסודם עמדה השקפת עולם חדה וסדורה המלווה בתוכנית עבודה ובגיוס משאבים. על כן השתדלתי להביא חומרים חדשים אשר ירחיבו את התמונה ואת ההבנה של פעילות הוועד.
שורשי החדירה של התרבות התורנית הליטאית למרוקו ולצפון אפריקה נולדו בערב מלחמת העולם הראשונה עם הגעתו של הרב זאב הלפרין[1] למרוקו, בסמוך להקמת אגודת ישראל העולמית בקטוביץ (1912) וייסודה במרוקו של רשת בתי החינוך "אם הבנים" ברוח ליטא תוך הכרזת מלחמת תרבות על נציגת ההשכלה היהודית בצפון אפריקה, הלוא היא אליאנס.[2]
אולם השורש המרכזי נעוץ בשבר של השואה, בפגיעה המסיבית בעולם לומדי התורה המזרח־אירופי ובמאורעות שעברו על קבוצה זו בשנים הראשונות לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. אלו הן השנים שבהן פעל ועד ההצלה של הרבנים האורתודוקסיים בארצות הברית להצלתו של עולם התורה. פעולה זו, שנעלמה עד כה מעיני הצבור, היא אשר עומדת בבסיס ה"הצלה" המופלאה של עולם התורה באירופה באמצעות הכנסתם של אלפי בני תורה מקהילות המגרב לעולמם של החרדים, והיא אשר עומדת בבסיס וברקע ההתפתחות של עולם זה במדינת ישראל ובפזורה היהודית כיום.
נקודת המפנה בשרשרת האירועים ההיסטוריים שיתוארו בספר זה החלה עוד בטרם השואה, והיא כרוכה בהשלכות שהיו להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם ב־23 באוגוסט 1939 בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית. בחלקו הסמוי של ההסכם החליטו שתי המדינות לחלק ביניהן את פולין. גרמניה פלשה למערב פולין, וברית המועצות פלשה למזרח פולין, וסיפחה אותה אליה. כך החלה להתגלגל מלחמת העולם השנייה.[3]
חרדה רבה אחזה בריכוז היהודי הגדול בעולם על קבוצותיו השונות. היהדות החרדית נזעקה וביקשה סיוע דחוף משלוחותיה בארצות הברית, שם הוקם בנובמבר ועד ההצלה של הרבנים האורתודוקסים בארצות הברית (Vaad Hatzalah, Emergency Committee for War Torn Yeshivot) (להלן, הוועד) בראשותם של הרב אליעזר סילבר והרב אברהם קלמנוביץ. הוועד הוקם על פי דרישתו של הרב חיים עוזר גרודז'נסקי מליטא, מנהיגה הגדול של היהדות החרדית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ויעדו – כפי שהוגדר בעת הקמתו – היה להציל את בני הישיבות ואת רבניהם.[4]
עם הכיבוש הגרמני של פולין וחלוקתה בין גרמניה לברית המועצות, החלה מנוסה גדולה של יהודים לליטא, שהוכרזה כמדינה עצמאית. בשבועיים הראשונים לכינון השלטון הליטאי, היה הגבול עדיין פתוח ואלפים הגיעו לליטא, רובם מאזור הכיבוש הגרמני ואחרים ממזרח פולין, שעברה לחסות ברית המועצות. לאחר מכן נסגרו הגבולות, וחרף הקשיים התרכזו בעיר וילנה 14 עד 15 אלף פליטים יהודים, מהם כ־2,500 בני ישיבות ורבנים ידועים. עם הישיבות שהגיעו לעיר נמנו מיר, קְלֶצְק, קמיניץ, ראדין, לומז'ה בית יוסף (מביאליסטוק) ועוד, ובין הרבנים הידועים היו הרב ברוך בּער ליבוביץ מקמיניץ, הרב אלחנן וסרמן מברנוביץ, הרב אברהם יפה'ן מנובהרדוק, הרב אהרן קוטלר מקלצק, הרב זאקס – חתנו של החפץ חיים – מראדין, הרב שבתאי יגל מסלונים, הרב אליעזר יהודה פינקל והרב חיים שמואלביץ – ראשי ישיבת מיר – הרב יצחק זאב (וולוולה) מבריסק, הרב שך מקלצק ועוד. בווילנה התרכזה מרבית האליטה התורנית של מזרח אירופה, שכן בעת ההיא ראו מנהיגים חרדים רבים בליטא העצמאית מקלט בטוח. בראשם עמד הרב חיים עוזר גרודז'נסקי, פטרונן של הישיבות וממקימי ועד הישיבות, שכוח המשיכה של אישיותו הביא לעיר את המנהיגים האלה.[5]
עשרה חודשים לאחר כיבוש פולין, ביוני 1940, פלשו הסובייטים לליטא וכבשו אותה. הכיבוש זעזע את המנהיגות החרדית, ולאחר יותר מעשרים שנים שהמשטר הקומוניסטי רדף את היהדות, הבינה מנהיגות יהדות התורה שכיבוש זה מאיים להביא כליה על עולם לומדי התורה. עקב תחושת הדחיפות השקיעו הרבנים ועסקני ההצלה בארצות הברית מאמץ אדיר להשיג אשרה קולקטיבית לארצות הברית עבור 2,500 בני הישיבות ורבניהם ה"כלואים" בווילנה. התכנית נכשלה, בין השאר בשל התנגדותם של הממשל האמריקני וארגונים יהודיים כמו הקונגרס היהודי האמריקני, בני ברית והיא"ס (החברה לסיוע למהגרים עבריים). בציבור החרדי יש המאשימים ארגונים אלה כי התנגדותם נבעה מהחשש "לעורר את האנטישמיות" בארצות הברית. באותה השעה ניסה גם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי בארץ ישראל, להשיג סרטיפיקטים לארץ ישראל עבור הרבנים ובני הישיבות, אך גם ניסיון זה נכשל.
עם הכיבוש הסובייטי נראה היה כי היציאה מווילנה נעשתה בלתי אפשרית. בשלב זה נפתח פתח הצלה הידוע בכינויו "ויזות קוּרַסַאוֹ". בעלי אשרות אלה קיבלו אשרות מעבר דרך יפן ממיופה הכוח היפני בקובנה, סֶמְפּוֹ סוּגיִהַרָה, שהנפיק כ־3,500 אשרות מעבר ליפן, מהן כ־1,600 אשרות לבני הישיבות. רק מקצת בני הישיבות הצליחו לקבל אשרות יציאה מרוסיה ולצאת מליטא.[6] כך ניצלה ישיבת מיר על 500 תלמידיה, שהגיעה בסיוע הוועד לשנחאי ומשם לארצות הברית. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את ליטא והנאצים והליטאים רצחו את רוב היהודים שנותרו מאחור.
עם היוודע האמת בדבר ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה, ולאחר לחצים של ארגוני הצלה יהודיים כלליים שעסקו בהצלה של כל היהודים ולא של יהודים חרדים בלבד, החל ועד הרבנים האורתודוקסים באמריקה לעסוק גם בהצלה רחבה יותר של יהודים ממזרח אירופה, בין השאר באמצעות מטה הפעילות בשוויץ.[7] על כך נכתבה ספרות מחקרית ענפה שממנה עולה כי ההיסטוריונים חלוקים ביניהם הן בנוגע לאופן סיקור המאורעות והן בנוגע להערכתם. אין בכוונת ספר זה לעסוק בתקופה זו, תקופת המלחמה, ובפולמוס ההיסטורי על אודות פעולות הוועד. (ראו פרק ב' להלן – התגבשות תפיסת ההצלה).
בתום המלחמה נותרה באירופה שארית הפליטה של העם היהודי, שהייתה זקוקה לשיקום פיזי, פסיכולוגי, ורוחני וכן לארגון מחדש. יהודים ששרדו בפולין, ואלה שברחו מזרחה וחזרו אליה לאחר שחרורה, חשו כי אינם יכולים להישאר על אדמתה ולבנות בה את עתידם. הם נעו מערבה לחפש מקלט במחנות הצבא האמריקני שחנו בגרמניה, אך היה ברור להם שעתידם אינו נמצא גם במחנות אלה על אדמת גרמניה.
האסטרטגיות השונות שביקשו לעודד את החיים היהודיים בגולה באמצעות האמנציפציה מיצו את עצמן באירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר משעה שברית המועצות חברה לגרמניה הנאצית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התרסקה האידאולוגיה שהתבססה על הסולידריות המעמדית, שהיו לה תומכים רבים בקהילות היהודיות במזרח אירופה.[8]
שלוש תפיסות מעשיות מרכזיות הסתמנו בעת ההיא באשר לעתידה של שארית הפליטה:
האג'נדה הציונית, שבאה לידי ביטוי בדרישתו של דוד בן גוריון מארגון האומות המאוחדות (להלן האו"ם), לתת אשרות – סרטיפיקטים – לארץ ישראל עבור מאה אלף פליטים, ובכך לקבוע עובדה ציונית שהבית הלאומי הוא התשובה הנכונה לאסון שקרה לעם היהודי, והערובה האמִתית להבטחת המשך קיומו.
האג'נדה של ארגון הג'וינט (American Jewish Joint Distribution Committee) כנציגם של יהודי ארצות הברית שלא נפגעו בשואה, שביקש לשקם על אדמת אירופה את חיי היהודים שנותרו ללא העדפה אידאולוגית כזו או אחרת. למטרה זו אספו הקהילות היהודיות בארצות הברית כסף רב שהופקד בידי הג'וינט.
האג'נדה החרדית, שיוצגה בידי וועד הרבנים האורתודוקסים באמריקה. בתחילה ביקשו החרדים להעביר לארצות הברית את תלמידי הישיבות ואת רבניהם שניצלו.[9] אולם כששלטונות ארצות הברית חסמו את דרכם, החלו החרדים להתארגן כדי לשקם את עולם לימוד התורה באירופה, בעיקר בצרפת. דרך פעולתם, בהנהגתו של הוועד, התנגשה באופן פעולתו של הג'וינט. אם הג'וינט ביקש לשקם את כלל שארית הפליטה באמצעות המשאבים שהעם היהודי מסר לארגון, הרי הוועד רצה להשקיע את מרב המאמצים בשיקום עולם התורה, גם אם הדבר בא על חשבון יהודים אחרים. הספר יעסוק בסוגיה זו ובפעילותו של הוועד, שבמקביל למאמצי ההצלה ושיקום עולם התורה לאחר השואה, שינה גם את עולם התורה של חלק מיהודי מרוקו שלא נפגעו בשואה.
ספרנו יתחקה בעיקר אחר פעולות הוועד בצרפת. אמנם במהלך המלחמה היו כמה קבוצות של רבנים שהצליחו להגיע לארץ ישראל (האדמו"ר מגור עלה לארץ ישראל בפסח ת"ש 1940, והאדמו"ר מבעלז ואחיו עזבו את הונגריה בינואר 1944 והגיעו לארץ בפברואר של שנה זו), אולם הסגר הבריטי מחד גיסא ואי פתיחת שערי ארצות הברית לשארית הפליטה מאידך גיסא, הסכסוך הלאומי שהתלקח בישראל, פלישת מדינות ערב ומלחמת העצמאות הציבו את צרפת בשנים ההן במעמד היסטורי מיוחד – כבררת מחדל לשיקומו של עולם התורה.[10] צרפת הייתה המדינה המערבית הדמוקרטית הקרובה ביותר לגרמניה שבה נותרה תשתית קהילתית גדולה, אף שאיבדה כשלושים אחוז מבניה. יתר על כן, בשל הקשר המיוחד בינה ובין יהודי צפון אפריקה – שלתפיסת הוועד בעת ההיא, היו המשאב האנושי שממנו ניתן לגייס בני תורה למילוי עולם הישיבות שחרב – נבחרה אז צרפת כמקום האסטרטגי החדש לשיקומו של עולם התורה המזרח אירופי.
בעת ההיא עמדה מדינת ישראל בימיה הראשונים, מה גם שהתנועה הציונית הייתה לצנינים בעיני הוועד. יתרה מזו, היא נתפסה כאיום על המשכיותה של הקהילה היהודית במרוקו.[11] בארץ ישראל נפתחה מלחמה ואנשי ועד ההצלה חרדו מפני הסכנה לחייהם של גדולי התורה ותלמידיהם בירושלים, וכדי להציל אותם פעלו מול גורמי ממשל אמריקנים. אדרבה, ארץ ישראל לא נחשבה כלל כאופציה לשיקום עולם התורה.
נכון שהחיים לאחר השואה בארץ ישראל החלו להירקם במארג מופלא ותוסס. וכפי שתיארה זאת מיכל שאול בספרה פאר תחת אפר – החברה החרדית בישראל בצל השואה 1961-1945, "היו אלה 'אנשים מן השורה' בודדים, וקבוצות של חלוצים ליטאים וחסידים, אנשי עמל ואנשי רוח אשר טוו את החיים המתחדשים לאחר השואה." מיכל שאול הגדירה זאת כ"היסטוריה מלמטה". (עמ' 19).
ב"היסטוריה מלמעלה" עסק ועד ההצלה החרדי. הוועד שהוקם לפני השואה על מנת להציל את תלמידי הישיבות בליטא מידי הקומוניסטים, עבר לפעילות הצלה של רבנים ותלמידים בזמן המלחמה, עסק לפרק זמן קצר בפעולות הצלה כלליות בזמן השואה, וחזר לעסוק בפעולות הצלה של עולם התורה שחיפש את דרכו לארצות הברית שנעלה את שעריה לאחר תום המלחמה. כבררת מחדל חתר הוועד למציאת פתרון בצרפת ובמרוקו עצמה.
המחקר ההיסטורי טרם הקדיש תשומת לב ראויה לשנים הללו. קימי קפלן במאמרו "מוסדות חינוך בחברה החרדית במחצית השנייה של תקופת המנדט הבריטי ומקומם בשיקומה לאחר השואה"[12] מנסה לאמוד ולהבין את פשר השיקום והוא מונה תהליכים ושלבים שבהם הוא רואה אבני דרך: פעילותה של אגודת ישראל בתקופת השואה שהקרינה על מהלכים פוליטיים שנרקמו אחריה, תהליכים שהתרחשו בישובים חרדיים דוגמת חפץ חיים, בנייתה ופריחתה של חברת הלומדים הליטאית המתנגדית, יציאת נשים חרדיות לעבודה במטרה לאפשר לבעליהן ללמוד בכוללים, שיקום הוויית החיים של חצרות חסידיות, ויחסו החיובי של דוד בן גוריון.[13]
בתמונה הזאת נעדרת פעילותו של ועד ההצלה החרדי שהוביל ונשא על כתפיו את ההמשכיות והשיקום בשנים שבין סוף מלחמת העולם ועד לאמצע שנות החמישים. הוא עשה זאת בהתוויית מדיניות, בהכנת תכניות, בהשגת משאבים, במאבק מול גורמים משקמים אחרים, בפעילות פוליטית בין־יהודית ובינלאומית, ובעשייה ענפה במגוון רחב של תחומים.
המאמץ העיקרי היה בעירוי הענק של אלפי תלמידים ממרוקו לתוך "ישיבות ההצלה" באירופה, במרוקו ובארצות הברית, והפיכתם לבני תורה על פי השקפתם וחזונם של גדולי התורה הליטאים.
ספרנו יחקור את מעורבות הוועד בהתארגנויות הראשונות לקליטת הקבוצות הרבניות שהגיעו ממזרח אירופה, את טיפולו ביתומי השואה ובילדים יהודים שהוחזקו במסגרות נוצריות ואת הקמתם של מוסדות לימוד התורה הראשונים לאחר השואה. כן נסקור ונחקור את ההתנגשות עם הג'וינט, את הקשר עם הקהילה היהודית במרוקו ואת ראשית מיסודו של עולם תורה ליטאי בצרפת תוך כדי עקיפת ההתנגדות של המערכת הקהילתית המקומית.
פרק היסטורי זה, שהתרחש בעיקרו בשנים 1955-1945, טרם סופר, כיוון שהמחקר ההיסטורי שעסק בפעילותו של ועד ההצלה החרדי נעצר בסוף מלחמת העולם השנייה ובמחנות העקורים בגרמניה.
הסיפור ההיסטורי שופך אור על דפוסי פעולתם של מנהיגי הציבור החרדי בממשק שבין השקפת עולם, משאבים ויחסי גומלין בינם לבין יתר הציבור היהודי והסביבה הלא יהודית שבה הם פעלו. הנרטיב הזה השפיע על דמותה ועל עיצובה של החברה החרדית בכלל, והוא מסביר את תהליך היווצרותה של החרדיוּת הספרדית בדמותה הליטאית, שקמה לאחר השואה במדינת ישראל, בצרפת ובפזורה היהודית באמריקה, בעיקר בצפון היבשת אך גם בדרומה.[14]
על מנת להבין את ההקשר ההיסטורי שבו התבצעו פעולות הוועד, מתבקשת חקירה של מרחבים נוספים שיופיעו בספרנו. המרחב האידאולוגי או מרחב השקפת העולם של הקבוצה האמורה יבהיר לקורא כיצד תפסה המנהיגות החרדית את מציאות החיים בעת ההיא וכיצד גזרה ממנה את יחסי הגומלין שלה עם מערכות יהודיות אחרות שפעלו באותה סביבה. עוד נסקור את ההקשר היהודי הרחב שבו פעל הוועד, מעבר לפעולותיו בצרפת, במקומות כמו ארצות הברית ומחנות העקורים בגרמניה, כפי שנראה להלן.
המקורות שעליהם יתבסס מחקר זה מצויים בעיקר בארכיון המרכזי של הג'וינט בניו יורק ובארכיון הג'וינט שבגבעת רם בירושלים. הג'וינט, שעסק בשיקומם של יהודים, כולל קבוצות וקהילות שלמות בתקופה האמורה, ערך תיעוד מסודר של פעולותיו, וכך נשמרו אלפי מסמכים הקשורים בפעולות השיקום. המחקר שלנו מתבסס גם על מסמכים ששרדו מארכיון ועד ההצלה, המצויים בישיבה יוניברסיטי בניו יורק, ועל מסמכים שנמצאו בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בגבעת רם, בארכיון הציוני בירושלים, ובארכיונים צרפתיים – הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בפריז שבו מתועדות פעולות קוֹגַ'זוֹר (COJASOR – הארגון שפעל מטעם הג'וינט בצרפת), ארכיון אליאנס, הארכיון הלאומי של צרפת (Archives Nationales) בפריז וארכיון קוֹנְסִיסְטוֹאַר (Consistoire), הארגון היהודי העוסק בפן הדתי של החיים היהודיים בצרפת.[15] המחקר מתבסס לא רק על מסמכים שנמצאו בארכיונים, אלא גם על עדויות של רבנים המופיעות בספרי זיכרונות ובמבואות של ספרות הגיוגרפית המתייחסת לתקופה זו.
