פתח דבר
בחיבור זה אני מבקש לתאר בקצרה — יחסית למאמרים נרחבים שפורסמו בחיבוריי הקודמים על יחסי קבלה ותפילה — את סדר יומו של המקובל, בלא להיכנס לעולמו המדיטטיבי (ייחודים, כוונות, צירופים, שמות וכו') או החווייתי (גילוי אליהו, מגיד, נמנום, אקסטזה וכו'). 'סדר יומו של מקובל' הוא בעצם פיקציה, כי אין ה'יום' ואין ה'מקובל' מוגדרים ספציפית. כלומר, סדר היום מתייחס לכלל הפעולות והמחדלים העשויים להתחולל מדי יום במהלך יומו של המקובל האנונימי. לפיכך יבוא התיאור באמצעות חמישה תחומים: א) סדר יום, דהיינו מהלך יומי שוטף, ובכללו הנהגות בסיסיות — בחיים, במוסר ובמסגרת התפילה — שמקורן בספרות הקבלית; ב) בית הכנסת — התופס מקום חשוב בעולמו הדתי של האדם — ואיפיוניו; ג) מערכת התפילה,1 דהיינו נוסחאות תפילה שנבעו מבית מדרשה של הספרות הקבלית,2 ובכלל זה תפילות בעלות צביון קבלי שאף נתפשטו בציבור. הצגת מהלכן תהיה לפי סדר תפילות היום והמועדים; ד) עניינים הקשורים במעשה יומיומי־גשמי מובהק כמו אכילה; ה) החיים במסגרת המעגל המשפחתי.
בתחום השלישי לא נתכוונתי לבאר באופן שוטף את מילות התפילה על פי המקובלים,3 ובוודאי לא את עולם הכוונות שלהם. כבר הקדימני ר' ישעיה הלוי הורוויץ באומרו: 'סודות הברכות וק"ש ותפילה של חול ור"ח ושבת וימים נוראים הם מים שאין להם סוף, ומי יכול לבארם'.4 אף עמדו לנגד עיניי דברי רבינו בחיי בן אשר, שיש ברכות רבות 'שיש בהם פרטים רבים שהנחתים ולא כתבתים. אם באתי לכתוב הפרטים יארך הספר, ואני איני מכוין אלא לדבר בקצרה בכללים ידועים, ויבין המבין הפרטים מתוכם'.5 בקשתי צנועה אפוא: להצביע על ייחוד הגות ונוהג שיצאו מבית־מדרשם של המקובלים — בין אם מדובר בשאלה של נוסח או בליווי טקסי כלשהו או בהצגת הניחוח הקבלי, ושוב, בלא מערכת הכוונות.
מן הדברים המייחדים את המקובל הוא החובה ליתן דעתו על כל פרט. למשל, 'שלא ייכנס בקיום המצוה בפתע פתאום, שאין דעתו עדיין מיושבת עליו להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לַדָּבָר ויכין לבו במתון ... ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות, ולפני מי הוא הולך לעשות ... ויקבע בלבו הכוונה האמתית הרצויה'.6 ולכך נתכוון בעל חמדת ימים בהטיפו לקח לקוראיו: 'וכבר כתבנו זה פעמים שעיקר האהבה והיראה הוא בלב ובכוונה שלימה, ולא באמור הדברים בפיו ובשפתיו, ולבו רחק מהם'.7
אף בכך מתבטא חידושה של הקבלה כאשר פעמים רבות אינה אלא נזקקת להלכה, להנחיה, למנהג או למאמר קדום, ומטביעה בו את חותמה.8 פעמים שחותם קבלי זה הוא נשמת אפו של הנוהג המגובש וסם החיים שבו, ואשר מכוחו הוא ממשיך להתקיים. ואף כאן, כאמור, נמנעתי מלהיכנס לעומק שורותיו של הפרד"ס. אולם רשמתי בפרק הראשון את הצד הטקסי יותר המלווה את התפילה, בעוד שבפרק השלישי נידון תמליל התפילה עצמה. למעשה, לא אחת שני האספקטים פתוכים זה בזה וקשה להכריע לצד זה או לצד חבירו. פלוני יגלה פנים לכאן, ועמיתו — לכאן. ועוד, פעמים שאפשר להתבונן בכמה אספקטים שונים. דברים כלליים הנוגעים למהות התפילה, מבָעיה ותנאיה, יובאו ברצות ה' בכרך נפרד.
מטבע הדברים לא יבוא כאן דיון מחקרי מרוכז, אלא היפוכו של דבר, דהיינו, הצגה רצופה של תכנים והנחיות בהתאם לסדר כרונולוגי — של מהלך היום, של סדר התפילה, של מעגל החיים וכן הלאה. לכן, החיבור הנוכחי בנוי, ברובו, כמצרף של מקורות קבליים, ובכללם חסידי אשכנז, המדברים בעד עצמם. ממילא הוא הופך לאוצר־זוטא של מוּבאוֹת (שהרי לא יכולנו להביא את כל מראי־המקומות) הבנוי על רצף כרונולוגי. לפעמים נצרף מחקר קצר לשם בירור או תיעוד נוסף. בעיקרו של דבר לא נעסוק בגלגול ההיסטורי אלא ביישום המעשי.
ברם, בשום פנים אין בכוונת הספר לקבוע הוראות הלכתיות למעשה (כביכול, מעין שולחן ערוך מחייב)!
הערות:
ירושלים עיה"ק
אדר א' תשע"ט
'נקודת־המוקד של כל אקטיביזם דתי', כלשונה של רבקה ש"ץ־אופנהיימר, החסידות כמיסטיקה, תשכ"ח, עמ' 78.
ובלשונו של ר' שמואל ויטאל: 'יש כמה שינויים בתפילות — אם בסדר התפלה ובסדר המזמורים ואם במנין התיבות ואם במנין האותיות כאשר נתבאר מקצתם בס' הזוהר [ובחיבורים קבליים אחרים] ... ולא חש [האר"י] לדברי הפשטנים בזה'. ראה שו"ת באר מים חיים, תל־אביב תשכ"ו, נג ע"א. וראה גם מ' בניהו, 'ר' חיים ויטאל בירושלים', קובץ ירושלים, בעריכת י' גליס ועוד, ירושלים תשל"ז, עמ' 171-170. ועם שהמצע למקובל הוא סידור התפילה הקונבנציונלי, אבל כל בר־בי־רב יודע שאין נוסח אחד ואחיד מחייב. לפיכך אין מניעה לבנות מעל הסידור הממוצע, שבעצם ברובו הוא משותף, קומה הצופה בתמליל הפשטני מפרספקטיבה היונקת מתאולוגיה או אידאולוגיה קבלית.
במידה רבה נהג כך רימר, ספר, בהקשר לאר"י. כך גם הרב יעקב משה הלל במאמרים מפוזרים.
של"ה, מסכת תמיד, רנט ע"ב [=ח"ב, פו ע"ב].
שלחן של ארבע, כתבי רבינו בחיי, מהד' שעוועל, כרך ד, תש"ל, עמ' תסח.
רמח"ל, מסלת ישרים, פרק יז.
חמדת ימים, מועדים, מה ע"ד.
'אוצר בלום של ערכי היהדות כולה', כלשונו של תשבי, זוהר, א, עמ' 23.
פרק ראשון
סדר יום
א. מבוא
תשומת לב רבה להתנהגות היומיומית המלאה של הפרט ניתנה בספרות הקבלית בעיקר למן המאה השש־עשרה.9 עדות חיה הן החבורות המרובות שפעלו בצפת במאה הט"ז.10 דוגמה לתובנה זו ישמשו דבריו של ר' משה בן מכיר בהקדמתו לספרו, שכותרו מעיד על טיבו, סדר היום, ויניציאה שנ"ט: ‘ועל כן צריך כל אדם להשתדל על הימים ועל הלילות ועל העתות ועל השעות שלא לאבד אפי[לו] א[חת] מהם בהבלי העולם וחמדותיו, ומעת אשר קם בבקר ממטתו עד שכבו בערב על מטתו שיראה ויבין ... בימיו ובלילותיו בשבתות ובמועדי[ם], סדר כל השנה, בשבתו בבית ובלכתו בדרך בשכבו ובקומו'.11
ועם זאת יש לזכור את המורכבות הקוסמית, שבה אדם נמצא באינטראקציה מתמדת עם מהויות שונות: ‘וכל אחד ואחד במדרגתו כנזכר. ובכל תפילות התחתונים מעלים מיין נוקבין, וכפי כונתם ומעשיהם בעת ההיא, כך גודל תיקונם להעלות ניצוצות רבים דמיין נוקבין, אם בכמות ואם באיכות. ובכל יום מעלים ניצוצות חדשות מחדש. וזהו גודל מצות התפילות והמצות. ואין כל האנשים שוים, כי כל אחד מעלה כפי בחינתו הראויה אליו, ולכן הכל צריכים לזה. ולא יוכל אחד מישראל לעשות מה שיעשה חבירו. והבן זה היטב מאד'.12 ואם כאן ניתנה תשומת הלב למגוון האנושי הרי בדומה לכך אין כל שעה דומה לחברתה. וכך כתב רח"ו:
‘ענין הק"ש והתפילה שמתפללין בכל יום תמיד ג"פ [=ג' פעמים], ערב ובקר וצהריים, בחול ובשבת ויו"ט, דע לך כי יש הפרש ושינוי גדול בין התפילות ... ואין לך שום תפלה מיום שנברא העולם ע"ס [=עד סוף] העולם שתדמה לחברתה כלל ועיקר ... לפי שתכלית מצות התפלה היא לברר הבירורין של השבע[ה] מלכי אדום שמתו, ובכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה מתבררים ברורי נצוצות חדשות שלא נתבררו מעולם עד העת ההיא'.13
ובלשון קצרה המאחדת אדם וזמן: ‘שאין לך יום שאינו דומה לחברו ואין צדיק דומה לחברו, ואין בריה דומה לחברתה, וכל הנבראים לצורך גבוה'.14 ובקצת הרחבה: ‘לא כל בני האדם שוים, ולא כל המעשים שוים ... וימצאו שני בני אדם, על שלחן אחד ידברו יאכלו וישתו, ותולדות מעשי האחד יתעלו עד רום שמי השמים, ותולדות מעשי האחר לא יתעלו ולא קרוב להם'.15
זהו אפוא אחד מיסודות הקבלה: העקרון התאורגי. דהיינו, כל מעשה, או מחדל,16 של אדם נותן אותותיו בעולמות עליונים. וכך הביע זאת החיד"א במוּדעות רבה: ‘כל תופסי התורה ישגיחו ויתבוננו ללמוד תורה לשמה דוקא ... זה כל פרי הלמוד בתורה לעשות נ"ר [=נחת רוח] ליוצרו דוקא, וזהו לשמה, שלא יהיה לו פניה אחרת, לא מפני הכבוד ולא מפני הממון ולא משום צד ואופן שבעולם כלל, אלא לתקן שרש לימוד התורה במקום עליון וליחד הדודים. ויחשוב כי יש סודות עליונים בכל לימוד, ודרך כלל הוא מכוין לקיים מצות הבורא יתב' דוקא'.17
אף הניתוח האנטומי המפורט של אברי גוף האדם מלמד על יחס מאגי, ולפחות תאורגי, שבאמצעותו אפשרית השפעת האדם על כוחות או ישויות עליונים. הרעיון בולט בעיקר כאשר מציגים את האדם והאלוהות כמחזיקים, כביכול, בשני קצות חבל.18 ואז גם אפשר לחשוב ברצינות על מצב ‘שנהנה הקב"ה עד מאד משירין ותשבחין של בני אדם'.19 לפיכך, בקצרה, ‘בכל דבור יכוין למוצא שפתיו שיש בהם עולמות נשמות אלהות, ויכלול נשמתו עמהם וימשוך הארה עצומה ודביקות באור א"ס. כל אחד לפי מעשיו ומדריגתו כך טועם מאור עליון, וכך נמשך על האותיות שמדבר'.20
פעילות האדם מכוּוֶנת אפוא כלפי מעלה, לשם ‘תיקון', או לשם ‘יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', ובאופן מקביל ‘נמשך על' ישות תחתונה. כלומר, בכל פעילות יש דו־פנים. עם זאת, אדם נתון באזיקי המערכת שהוא מפעיל אותה. למשל, ‘האדם צריך לקיים מצות העונה בימי עיבור ובימי היניקה כי גם למעלה יש זיווג תדיר אפי[לו] באלו הזמנים'.21 כיוצא בכך, יום שבת, שבו אין שלטון לכוחות הרע, הרי אמירות או פעולות שונות בעולם האנושי מנותבות לפי עקרון זה, שהוא שונה מימות החול.
במאמר מוסגר אציין דוגמא קרובה של מחשבה, שלא מתחום הקבלה, שאף היא רואה את התפילה כמוסד מכונן של התרוממות רוח, אך זו נשארת בגבולות האדם התחתון. 'אין תפלת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתוכי, אלא כל מלה מחשבה עמה וכוונה בה. בדרך זו תהיה שעת התפלה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים'.22 האינדיבידום במרכז. לעומתו נמצא את עמדת הרב קוק, הקרובה לחשיבה הקבלית: 'התפלה היא מלמטה למעלה. כיצד? מתוך אותו המעין המלא קדושה טבעית שבלבנו הרינו דולים מוציאים את הרגשותיו העדינות מן הכח אל הפעל מכוונים לרוממן ולשגבן לטהרן ולקדשן בקדושת הטהרה העליונה ... וכשאנו עולים עולים עמנו כל שרשי הויותינו ... אל המהותיות הפרטית שלנו, והכל מתברך, הכל מתעלה, הכל מתקדש ומתרומם'.23 ועם שתפילה כזו גורמת ממילא 'הטבה המוסרית של האדם',24 כנפיה מוטות במרחב האופקי והאנכי.
ונקודה ייחודית נוספת למחשבה הקבלית. בעולם ההלכה מקור התורה הוא, כמובן, אלוהי, אך לאחר מתן התורה לעם — ‘לא בשמים היא'. ולמשל, הקב"ה ובית דינו מטים אוזן לפסיקת בית הדין האנושי בדבר קביעת מועד ראש השנה. וכזכור, במעשה תנורו של עכנאי חייך הקב"ה ואמר ‘נצחוני בני' (בבא מציעא נט ע"ב). אך בעולם הקבלי, התורה אינה חדלה מהיות נעוצה במהות האלוהית. ולמשל, ספר תורה (שהוא מייצג את האלוהות מֵעֵבר לייצוג סמלני) שיש בו אות אחת פגומה הוא פסול משום שהאינסוף אינו יכול להיות פגום או חסר משהו.25 כמו כן, ‘אסיר ליה למאן דקרי באורייתא למפסק פרשתא',26 כי התורה היא גוף שלם כמו נותנה. וכן, משמעות הביטוי ‘תורת ה'' אינה בלבד שהתורה ירדה מן השמים, אלא היא תורה המביעה ומשקפת את האלוהות באופן מתמיד. ‘תבין כי התורה היא כמו פירוש לשם יקו"ק [=הוי"ה] יתברך. ותבין סוד תורת ה''.27 ‘התורה היא שמו של הקב"ה',28 ושֵם, כידוע, הוא דבר המגלה את זהותה הייחודית של ישות כלשהי. הזיקה לעולם העליון היא, כביכול, בתנועה מתמדת, ‘פרפטואום מובילֶה'. ולא זו בלבד, אלא ש'הקב"ה הוא עושה כל המצות'.29 כלומר, חפיפה מתמדת. אחת המסקנות תהא שהלכות אינן תלויות־זמן, ולכן, למשל, רעיון מלח סדומית נוהג גם כיום. גם אין ההלכות תלויות־הקשר, ולכן, למשל, גם אם כל המתפללים יודעים להתפלל — חובה להעמיד שליח־ציבור; וכיוצא בכך, גם סוֹמֵא חייב להתפלל בבית כנסת שיש בו י"ב חלונות (בכל אלה נדון בהמשך).
אפשר להבין עקרון זה מנקודת מבט נוספת: הברכה ‘נותן התורה', בלשון הווה תמידי, משמעה שמתן תורה אינו חדל לעולם (יש שפירשו כך את ‘ולא יסף', בדבר' ה יח), ובמיוחד לנוכח האנשים והזמנים המשתנים, כדלעיל (עמ' 12). לפיכך אפשר להכיל הלכות הנראות סותרות את קודמותיהן.30 הקבלה מתרגמת את נוכחותו המתמדת של הקב"ה לשפת אוצר המעשים היומיומיים שיש עמהם משמעות, בחינת ‘נעשה ונשמע' כמציאות בו־זמנית, היינו מעשה שיש בו שמיעה שפירושה הבנה והתבוננות. הקול האלוהי גנוז בתוך המעשה האנושי.
זיקה זו מתבטאת גם בקשר הנצחי בין נפש האדם ומקורה. זו מופיעה, למשל, בשבת כאשר הנפש היתירה שמחה כפי התנוצצותה, כל אחת ‘כפי מקורה בעולם העליון'.31
וברמה היותר גבוהה, לפני מתן תורה: ‘התבונן על הסוד הגדול שאגלה לך במאמר רבותינו ז"ל, האבות מתו בנשיקה, כי כשהיו החסידים ואנשי מעשה מתבודדים ועוסקים בסודות העליונים היו מדמים בכח ציור מחשבותם כאלו הדברים [האלוהיים] חקוקים לפניהם [באופן פיזי] ... כי המחשבה הדבקה היא המקור והבריכה והמבוע אשר לא יפסק'.32
לפיכך, לא אחת נמצינו למדים עד כמה המקובלים חוֹוים את הֶעָבָר ומְחַיים אותו כממשות קונקרטית, ולא כמעשה זכרון בלבד של אירוע היסטורי רחוק, חשוב ככל שיהיה.33
כמו כן, אפשר להיווכח שהוראות רבות באות להטיל ממד רוחני במעשה גשמי,34 אם כי יש לשים לב שבכך אין הגשמי הופך רוחני.35 לכל מעשה פיזי יש אפוא משמעות רוחנית. למשל, טבילת הגוף מפשיטה ‘מכל מחשבות רעות והרהורים רעים'.36 פתיחת הידיים ב'אשרי' מכַוֶונת37 כביכול כוחות עליונים למסלול מבוקש; וכיוצא בכך הטיית הראש ‘כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות' בקריאת שמע; או הרכנת הראש ב'ברכו' המצביעה על הורדת השפע. ולפעמים בכיוון ההפוך: ‘אור מקיף' מקבל מעמד של ממד גשמי ופוטר מן הישיבה בסוכה כְדין ‘מצטער'.38
הוראות רבות, הנוגעות לאופן ביצוע מילות טקסט התפילות, מצביעות על תשומת לב אל הטקסט ועל יחס עמוק אל כל מילה שכתובה בו. כך לא רק חסידי אשכנז שביטאו זאת בשיטת החישובים המספריים (‘שער המספר', בלשון כוללנית של ר' אלעזר מוורמס),39 אלא גם באספקט הלשוני, בדרך ביצוע הקריאה, או המצוה, וכדומה. אביא דוגמה: בחסד לאלפים, סי' פד אות א, כותב ר' אליעזר פאפו שאין להזכיר את המילה ‘שבת' בבית המרחץ כי בזוהר כתוב ששבת שמו של הקב"ה. ברם, יש חולקים על כך, כי אין אוסרים אלא את השמות המיוחדים שאינם נמחקים.40 בכך בולט ההבדל בין ההלכה הרבנית, שיש לה כללים משלה, לבין הקבלה המטא־הלכתית, שיש לה נקודות ראות עצמאיות, וממילא השלכות מעשיות המקבלות תוקף הלכתי (מחמיר, בדרך כלל).
ודווקא בתפיסה פרפקציונליסטית זו מתקיימת גם חירות אישית. לא אחת מופיעים הביטויים ‘כל אחד', ‘כפי ערכו', ‘כפי כחו'41 וכיוצא בהם. מתברר אפוא שיש מקום לחוויה, להתבוננות, לכוונות שהן רמות שונות מבחינה אישית ומבחינת ביצוע יעדי התיקון והייחוד. ועם הייחוד האינדיבידואלי פועלת בו־זמנית מערכת של ערֵבות הדדית, ולמשל, גם לי אפשר להתפלל ‘על דעת' רשב"י.
ועם זאת, בדרך כלל, המקובלים מוסיפים קומה או בעצם דואגים לשלמות, ושלמות מטבעה נמצאת הרחק מעל הנורמה הממוצעת.42 זו מכנסת יחדיו בחדא מחתא תחתונים ועליונים, גשמי ורוחני, מעשה וכוונה, עד כדי כך שפעמים נוצרת ממש סתירה בין הקבלה להלכה.43
ולפנינו תופעה מעניינת. בעוד שבשדה ההלכה היות המחלוקת היא, כביכול, יסוד מוּבְנְֶה, עד שנאמר ‘אלו ואלו דברי אלוהים חיים', הרי באשר להליכות הקבליות — בימי הביניים דומה שאין מוצאים חילוקי דעות, אלא רק החל במאה השש־עשרה, ואז במיוחד לנוכח חידושי האר"י. עובדה כמעט כללית היא שבשעה שאין מקבלים את דעת האר"י מציינים שהדבר אינו נמצא בכתבי האר"י המקוריים, ובכך סילקו את היסוד הכריזמטי המאפיין את הוראות האר"י. נראה שהעולם הקבלי, על הערכים המובהקים שלו, כמעט אינו שוגה במחלוקת בתוכו. ובכל זאת אין לדבר על אחידות מוחלטת. במהלך דברינו להלן נוכל למצוא גישות שונות לעניין מסוים. הנה כותב ר' משה בן מכיר שאומרים סדר קרבן פסח לאחר מנחה בערב פסח ‘כדי שתעלה קריאתו במקום הקרבתו'. בניגוד לכך, בחול המועד פסח מותר לומר מזמור לתודה (וכידוע, קרבן תודה כולל בעיקרו חלות חמץ), לפי דעות מסוימות, משום שהאמירה היא בחינת הודיה בלבד, ואינה ‘במקום הקרבתו'. ובעצם כאן ניצבת שאלה עקרונית: האם הוראת העשייה (או המחדל) קדמה להנמקה, שבעצם רק מאששת אותה, או ההנמקה היא שהולידה את הוראת העשייה.44 אפשר לומר כי במקרים רבים החשיבה הקבלית היא הדומיננטית, ואפילו שעה שהיא מתייחסת לפסוק מקראי או לאמרה חז"לית — נודעת חשיבות עצומה לנופך הקבלי. ‘טעם כעיקר'. ובכך ייחודה. הנחת יסוד היא, והיטיב להביעה החיד"א: ‘הראשונים היו נוהגים מנהגיהם על פי הסוד והיו מסתירים מאד בהעלם נמרץ הדברים, כנודע, דכל הש"ס בנוי על פי הסוד'.45 בתפיסה זו, מחלוקת המופיעה בתלמוד מתפרשת כשוני במצב, בתנאים, בהקשר וכיוצא באלה, ולא כניגוד יסודי ומהותי.46
נראה שהלוך־מחשבה זה טמון גם באמירה הבסיסית והעקרונית דלקמן, שחשיבותה רבה, לדעתי, בהתפשטות הליכות המקובלים: ‘כפי דרך האר"י זלה"ה יש סוד נשגב בזה [בעניין תפילין] ... וטעמו נסתר, ונגלה לבעליו. וכן ראוי לנהוג גם מי שאינו יודע הטעם, כי מצוות האלוהיות פועלות בסגולה ועושות רושם למעלה, אף שנעשות בלתי הכוונה הפרטית, רק שצריך לכוין הכוונה הכללית'.47 והלוא כך הורה הרמ"ק: ‘הכונה הוא נשמת המעשה'.48
‘לפי תפיסת רמ"ק, הדבקות, ותהיה מדרגתה אשר תהיה, צריכה להיות בראש מעייניו של האדם תמיד: בתפילתו בפרט ובעבודת הקודש שלו בכלל, ואף כשהוא מנהל את חייו הגשמיים. האדם הדבק באלוהיו מזכך את הווייתו הארצית וזוכה בסיפוק רוחני מיוחד במינו שרק הדבקות באל מסוגלת להעניק'.49 יש אפוא דפוסי מחשבה מיוחדים לספרות הקבלית גם כאשר זו סובבת או יונקת מעולם ההלכה והמנהג המסורתיים. מחשבה זו, כולל עולם הכוונות, מיתַרגמת בדרך כלל למעשים.
בהקשר לכך ראוי לנו לקרוא את סיכומו של רמח"ל בדבר משמעות החסידות (על דרך השלילה והחיוב): ‘והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים, ומן המשכילים עמהם, באשר כבר יחשבו ... ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות ווידוים גדולים ובכיות והשתחויות גדולות ובסיגופים הזרים שימית בהם האדם את עצמו, בטבילות הקרח והשלג וכיוצא בדברים האלה ... הנה לא על אלה נוסד החסידות כלל ... והוא מיוסד על סודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית ... הנה שורש החסידות הוא משז"ל [=מה שאמרו זכרונם לברכה] אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והענין הוא כי הנה המצות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת. אמנם מי שאוהב את הבורא ית"ש אהבה אמתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה ... אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גלוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההיא כל מה שיוכל ... וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו'.50
משמעות המושג ‘מידת חסידות' במדרג של רמח"ל, שאפשר בנקל להחילו על סדר היום הקבלי בכלל, מורה שעולם הקבלה והחסידות נבנה קומה מעל עולם ההלכה, וייחודו בכך שהוא נובע מאהבה כנה ואמיתית. נזכור כי ר' אליהו די־וידאש בחר להביא דוגמה מחיי הנישואין, שמרוב אהבת הבעל לאשתו הוא שרוי במצב של קנאה לבל יפריד זר ביניהם, וכך ‘הצדיק' צריך לקום ולעסוק בתורה, כמושא אהבת ה'.51 לפיכך, עקרונית, אין הנחיות מקובעות, והרבה פתחים למקום. בכך נפתחה דלת רחבה לכניסת הליכות ומחוות שונות, חלקן עתיקות בלבושים שונים, חלקן אישיות ויצירתיות וחלקן מעוצבות פחות או יותר במסגרת.52 פרטים קטנים המופיעים בתלמוד, וכביכול זנוחים, צפים ועולים במרוצת הימים באורחות חייהם של מקובלים. ופעמים הקבלה נאחזת בעניין קדום אך מנתקת אותו מן הרקע המכונן שלו, וקובעת לו הסברים מיוחדים ‘על פי הסוד'53 או ‘על דרך האמת', ובכך מקנה לו חיי נצח. למשל (ונדון באלה ביתר הרחבה במקומם), נטילת מים אחרונים, מוסד שליח הציבור, גידול זקן, שני ימי ראש השנה, כפיפת האגודל בתוך פיסת היד בעת התפילה, משום שבמסכת יומא מופיע כלל כי ‘אין מוציאין אגודל במקדש',54 וכיוצא באלה.
הערות:
וראה מ' חלמיש, 'ספרות מוסר קבלית לפני הגירוש מספרד ולאחריו: לגלגולם של ערכים', חברה ותרבות, בעריכת מ' אביטבול ואחרים, ירושלים תשנ"ז, עמ' 185-165; מ' פכטר, ראשית צמיחתה של ספרות המוסר הקבלית בצפת במאה השש עשרה', תרבות והיסטוריה, בעריכת יוסף דן, ירושלים תשמ"ז, עמ' 94-77; Patrick B. Koch, Human Self-Perfection, Los Angeles, 2015.
כדאי לציין גם את עדותו של השל"ה: 'שמעתי, מעשה היה בחבורת חסידים שנתחברו יחד בתמימות ובחסידות קדושה, והיו עשרה ביחד, עדת ה' עדה שלימה, והוסיפו בכל יום ובכל לילה קדושה בלי שיעור בתורה ובמצות ובחסידות, ונצטרפו יחד לכרות ברית חדשה עם ה' אלהינו' וכו' (מסכת יומא, עמוד התשובה, רמב ע"ב [=ב, עג ע"ד]). מעניין מאוד היכן ועד מתי פעלה חבורה זו. (השל"ה נפטר בערך בשנת שפ"ט/1629). ראוי להזכיר שהשל"ה עצמו עודד הצטרפות לחבורות. ראה להלן הפניה 485. ראה גם אור הישר, אמשטרדם תס"ט, כג ע"ג, אות צד.
וראה רמ"ק, תומר דבורה, פרק עשירי; רח"ו, שערי קדושה, חלק א שער ו (וזאת לאחר שבשער ה מנה רשימה מפורטת של מידות שליליות וחיוביות); ועוד. לאחרונה ראה גם ספראי, עבודה, עמ' 85-78.
מבוא שערים, שער ב, חלק ג, פרק ט, תל־אביב תשכ"א, עמ' פח. וכן בהקדמת רחובות הנהר, ג ע"ג. כיוצא בכך, 'אין לך אדם שאין לו יום א[חד] קבוע בשבוע ויום א[חד] קבוע בחודש ואותו היום יפה לו לכל דבריו, כי מזלו באותו יום כפי שורש נשמתו, ובאותו היום אין לו פחד משום דבר רע' (פתורא דאבא, ח"ג, סי' כג). ובהתאם, 'כפי התחלקות הנשמות לדין ולחסד ולרחמים כך הטיות דעתם בדיני התורה ... כי לכל נשמה יש שורש, וכפי השורש מכריע הלכה ... והכל אמת, וכל אחד עושה כפי שורש נשמתו' (זר זהב על שולחן הטהור, סימן לד ס"ק א). על ייחודו של הפרט ראה מ' חלמיש, 'ייחודם של כל אחד, מצוה אחת ואות אחת', דעת, 71 (תשע"א), עמ' 52-25. יש להניח שבעקבות העקרון האמור קיימת חירות אישית בהקשרים שונים, כפי שנראה במהלך ספר זה. גם ידוע המעשה ברועה עם־הארץ, בספר חסידים, סי' ד-ו.
שער הכונות, סדר שבת, נט ע"א; נגיד ומצוה, עמ' לט. וראה חלמיש, הריטואל, עמ' 142-141. ר' אהרן ברכיה ממודנה הביע רעיון זה וגם ציטט מתוכחתו של רבינו בחיי אבן פקודה: 'דע כי תמול לעד לא ישוב, שבכל עת וזמן ורגע אור חדש יגיה בעולם' וכו'. ראה אשמורת הבוקר, הערה, מנטובה שפ"ד, רנב ע"א, ונדפס גם בסוף דרשות מעבר יבק, תשס"א, עמ' קנא. וכך לפי הגר"א: 'בכל דור ודור שולט מדה אחרת (ממדותיו של הקב"ה שמנהיג בהן עולמו) שמזה משתנה הטבעים. וכל מעשי הדור הנהגותיהם ופרנסיהם הכל הוא לפי המדה ההיא' (אבן שלמה, ווילנא תרל"ג, עמ' 65).
עץ חיים, שער ג פרק ב.
רמח"ל, דעת תבונות, בני־ברק תשמ"ג, עמ' קח-קט.
וכדברי השל"ה: 'אפילו מי שנאנס לעשות איסור, צריך טבילה'. ובדומה לו רמ"ע מפאנו, כנפי יונה, ח"ב, ריש סי' קיא. ראה דיונו של י' סילמן, בין 'ללכת בדרכיו' ו'לשמע בקלו', אלון שבות תשע"ב, עמ' 168. ובעצם כך היא גם תפיסת הגמול כ'דבר טבעי ממש ... כמו שטבע האש לחמם וטבע המים להרטיב והלחם להשביע, כך טבע כל מצוה ומצוה לעשות אותם הטובות שנאמרו בה או אותן העונשים שנאמרו בבטולה' (פירוש רקנטי לשמות כט א, נא סע"ב). ראה גם של"ה, יב ע"א [=ט ע"ד), טו ע"א — יז ע"א [=יא ע"ג — יג ע"א].
צפורן שמיר, סי' ד אות מח.
ראשית חכמה, שער היראה, פרק יד, מא ע"ד; שם, שער האהבה, פרק ג, נז ע"א. ראה גם להלן, תחילת הפרק הרביעי. ר' משה חאגיז הוסיף לכך את משל הפעמון (חאגיז, משנת, כד ע"ג). וראה גם שושן סודות, עה ע"א. על החבל ראה גם מ' אידל, קבלה וארוס, תש"ע, עמ' 287 והערה 76. ויושם לב ללשונו של די־וידאש: 'הנשמה נשארה בשרשה שם' (ראשית חכמה, שער האהבה, פרק ג, נו ע"ד, נז ע"א).
ר' יחיאל מיכל עפשטיין, סדר תפלה ודרך ישרה, נירנברג תקכ"ח, ו ע"א. נוסחו הרחב יובא להלן, פרק שלישי הפניה 12.
שלחן הטהור, זר זהב, סי' צח, ח"א, עמ' קכה. למשמעויות המילה 'נמשך' ראה אידל, החסידות, מפתח, ע' המשכה, עמ' 455-454; אפטרמן, כוונת, עמ' 106-104. באשר לחליפות הזמן והאדם מעניין לציין כי כאשר ר' יוסף חיים נשאל אם מותר לכנות אדם 'בעל החוטם', השיב: 'עניינים כאלה הם נידונים לפי הזמן ולפי דעתן של בני אדם' (שו"ת תורה לשמה, סי' תכא).
ספר כונות. ראה בניהו, תולדות, עמ' 311.
ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות ה.
עולת ראיה, עניני תפלה, ירושלם תרצ"ט, עמ' יט.
שם, עמ' רסא.
גישה דומה נאמרה באשר למצוות: 'ראוי שתדע כי המצות הם קשר אחד, אי איפשר להיות האחת בלתי האחרת, כדמות בגד הנארג, שכל חוט וחוט דבוק בחבירו ועוזר בקיומו ... ולכן כל הנמצאות כולן קשורין זה בזה ועוזרין זה לזה' (שושן סודות, עה ע"ב. והובא גם בהקדמת ספר חרדים, וכן בהגה"ה, של"ה, ח"ג, א ע"ב).
זוהר, ח"ב רו ע"ב [=אסור לו למי שקורא בתורה להפסיק הפרשה].
שערי אורה, פרק ה, מז ע"ב. וראה שלום, פרקי, עמ' 47-45. ועוד שם: 'הקב"ה תורתו בו, ובו תורתו'. תפיסה קרובה מתבטאת בפירוש הדרשני לפסוק 'תורת ה' תמימה', דהיינו: 'שעדיין לא נגע שום אדם אפילו בקצהו' (ר' מנחם מנדל מפרמישלן, יושר דברי אמת, מונקאטש תרס"ה, יב ע"ג); או: 'שהיא תמימה עדיין, שעדיין לא השיגו ממנה כלום' (לקוטי מוהר"ן, תורה מט, נח ע"ג). ראה גם ר' מנחם נחום מטשערנאביל, מאור עינים, פר' חקת, ירושלים תשכ"ו, קסא ע"א; חלמיש, מבוא, עמ' 171-170.
פירוש האגדות לר' עזרא מגרונה. ראה י' תשבי, פירוש האגדות לרבי עזריאל, ירושלים תש"ה, עמ' 76. ראה גם זוהר, ח"ג לו ע"א, ח"ב קכד ע"א.
טעמי המצות לר' יוסף הבא משושן הבירה, מהדורת M. Meyer, 1974, מצות עשה, מצוה ח. ולפיכך ר' חיים מצאנז מדגיש כי 'לכאורה בדינים בין אדם לחבירו הוא רק מצות שכלות ולישוב העולם. ובאמת דיני התוה"ק הוא אלקות, ואפילו הדינים יש בו סודות תוה"ק' (דברי חיים, סוואליווע תרע"ג, כג ע"ג).
ראה מ' פייקאז', ההנהגה החסידית, ירושלים תשנ"ט, עמ' 30-26.
ראה לעיל, עמ' 12; ולהלן הפניה 531 מתוך תקוני שבת מלכתא.
רקנטי על התורה, לז ע"ד. ועיין עוד שם.
ראה, למשל, להלן לעניין אמירת שירת הים מדי בוקר (פרק ג הערה 162); ובליל שביעי של פסח (הערה 686); עמידה בקריאת עשרת הדברות בשבועות 'מעין דוגמת קבלתם בהר סיני' (הערה 711). על תפיסה דומה בנצרות, לפי קרל יאנג, ראה י"י יובל, שני גויים בבטנך, תל־אביב 2000, עמ' 255.
ראה, למשל, להלן הפניות 68-66; וכן היחס לאכילה, שיידון בהרחבה להלן בפרק הרביעי. ראה גם רמ"ק, תפלה למשה, שער ראשון, ראש סימן רביעי, ג ע"ב — ד ע"א.
במשפט האחרון אין עדיין נקיטת עמדה בוויכוח של ג' שלום עם מ' בובר בשאלת העבודה בגשמיות בחסידות. ועיין רון מרגולין, מקדש אדם, ירושלים תשס"ה (למשל, עמ' 132-130); הנ"ל, הדת הפנימית, ירושלים תשע"ב, עמ' 124.
סדר היום, מח ע"א.
אפשר להביא דוגמה להבדל מאיש הלכה הכותב, בעניין כריעה ביום כיפור, בלשון הבאה: ‘וכן אנו עושין לזכרון ולדוגמא' (ראבי"ה, ב, יומא, סי' תקל, עמ' 197). יש בכך ביטוי למעשה סמלי או אמצעי שלא ישכח אדם את עבודת יום הכיפורים במקדש שייבָנה מחדש. כנגדו, המקובל ממש מפעיל בהווה עולם עליון. יתר על כן, ‘מקובל בידינו כי לכל פעולה קדושה ממעשה הגשמיות, כגון פעולת המצות ובניית בתי כנסיות ומדרשות, להזכיר על כל פעולה ופעולה שעושה בשביל המצוה פלונית שציוָנו הבוי"ש, ועל ידי כך תשרה הקדושה הרוחניות על הפעולה, ואפילו על אבני הבנין המוגשמים' (צ"א שפירא, אגרא דכלה, פר' נח, על הפסוק הבה נלבנה, בני ברק תשס"ט, קעז ע"ב). המעשה והכוונה הנלווית מַשרים קדושה בפועל אפילו על אבן פיזית. וכך, כנראה, לפי רמח"ל, מסילת ישרים, פרק כו, על האיש הקדוש, ש'הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח', ו'אפילו מעשיו הגשמים חוזרים להיות עניני קדושה ממש'.
ראה להלן, ליד הפניה 759.
לעניין הגימטריא והנוטריקון ראה תא־שמע, התפילה, עמ' 51-47; יעקב י' סטל, 'ילקוט פרפראות וטעמי מנהגים', ירושתנו, ב (תשס"ח), עמ' לח-לט. וראה י' דן, תולדות תורת הסוד העברית, ה, עמ' 201, 323-321. D. Abrams, ‘From Germany to Spain: Numerology as a Mystical Technique’, JJS, 47 (1996), pp. 85-101.
ילקוט יוסף, א, הלכות תפלה, סי' כז, תשנ"ה, עמ' קנה. כיוצא בכך, הדיון בדבר הגולם הנוצר על־ידי ספר יצירה, אם מצטרף הוא לכל דבר שבקדושה. ראה, למשל, שאילת יעבץ, ח"ב, סי' פב.
לעיל הפניות 4, 21; ולהלן הערות 72, 95, 124, 293, 737, 752. וגם 'לצורך השעה', להלן, הפניה 78. דוגמה מופלאה בעולם ההלכה המודרני לנקיטת שיטה פלורליסטית זו תמצא בכתביו ההלכתיים של הרב חיים דוד הלוי החשופים גם לרוח הקבלית.
כגון ר' חיים הכהן, וכן 'משלימים הענין'. אגב, כנראה שהיתה נפוצה בקרב חסידים מגמה של התעלות מהירה לרמות גבוהות, ונגדה יצא חוצץ ר' אברהם יהושע השל מאפטא, אוהב ישראל, לקוטים, פר' ויקרא, זיטאמיר תרכ"ג, קח ע"ב-ע"ג.
למשל, עמ' 274; עמ' 338 הערה 819; עמ' 358 הערה 102; עמ' 365 הערה 162. אמנם י' דן הצביע על ‘שמרנות מופלגת ודביקות קפדנית בהלכה' אצל חסידי אשכנז. ראה י' דן, תולדות תורת הסוד העברית, ה, עמ' 297.
השווה מנחם אלון, המשפט העברי, א, ירושלים תשמ"ח, עמ' 715-713.
יוסף אומץ, סי' יז.
ברוח זו, כנראה, נאמר שלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי וכרשב"י. ראה ויקהל משה (דעסוי תנ"ט, נד ע"א). רש"ז מליאדי (לקוטי תורה, פר' קרח, נד ע"ג) מפנה למקדש מלך, פר' בראשית, יז ע"ב. וראה י' בן־צבי, 'קונטריס בקבלה שבתאית', ספונות, ג-ד (תשי"ט-תש"כ), עמ' שצג; מ' בניהו, 'ר' אברהם אבן מוסה ובנו רבי משה', מיכאל, ה (תשל"ח), עמ' סז.
כף החיים, סי' כה אות צה. דברים אלה נכתבו בעקבות קודמיו. כבר המגיה של שלמי צבור, קח ע"ג, ציטט (וכמוהו הרב ח"ד הלוי, מקור חיים השלם, תשכ"ז, א, עמ' 132) מדברי החיד"א, במחזיק ברכה, סי' רעד, שבין היתר כתב שמי שמתפלל בסידור האר"י ואינו מבין הכוונות 'אסור משום יוהרא וגונב דעת. אבל לישר מעשיו באופן שנוהגים מארי רזין ולבו לשמים, שיהא חשוב לפני ה' כאלו כיון, הא מלתא מעלייתא היא ... כי מצוות אלהיות פועלות בסגולה ועושות רושם למעלה אף שנעשות בלתי הכונה הפרטית, רק שיכוין שעושה לקיים המצוה לעשות נחת רוח ליוצרו. וע"כ תקנו לומר ויהי נועם'. כמו כן, ר' אליעזר פאפו, שדן בעולם הכוונות בכללו, כתב: 'אין אנחנו יודעין לכוין בשום דבר כוונות הראויות לכוין, כי כל דבור ודבור וכל מעשה ומעשה יש בו רזין עילאין ורזי דרזין ... ואפילו החכמים היודעים צפוני סודות לא יוכלו להשיג אחד מיני אלף אלפי אלפים ממה יש תעלומות חכמה ... רק זאת תהיה נחמתנו .. כי כח מצות האל יתברך פועלות בסגולה ועושות רושם למעלה אף שנעשות בלתי הכונה הפרטי, ורק שיכוין בכללות שעושה המעשה הזה לקיים מצות אלקיו ולעשות נ"ר [=נחת רוח] מלפניו ולתקן הדברים בשורשן ... ועל זה יתפלל קודם כל מעשה וכל דבור שיאמר ויהי נועם' (פלא יועץ, ע' ויהי נועם). הלשון הזהה אצל שלושתם — פועלות בסגולה ועושות רושם למעלה — מסגירה את הקשר ואת הרצף המחשבתי, ומצביעה על חשיבות העקרון.
רמ"ק, פרדס רמונים, שער לא פרק ה.
זק, סדור, עמ' 73. ראה גם שם, עמ' 74.
מסילת ישרים, סוף פרק יח.
ראשית חכמה, שער האהבה, פרק ג, נז ע"ב.
וראה חלמיש, הריטואל, עמ' 85-48.
ראה, למשל, כף החיים, סי' קפא אות א: 'וכבר כתבנו בכמה מקומות כי כל דברי רז"ל הם על פי הסוד, אלא שמלבישים אותם בדרך פשט כדי לשכך האוזן'.
רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר אם כל חי, חלק א סי' לג, בשם רמ"ק; סידור, זאלקווא, הקדמה. וראה חלמיש, חקרי, עמ' 405.
ראה הסברו המסועף של השל"ה, עשרה מאמרות, המאמר העשירי, נז ע"ב — נח ע"א [= מב ע"א-ע"ד]. וראה ז' גריס, 'מקורותיו ועריכתו של ספר דרכי צדק המיוחס לר' זכריה מנדל מירוסלב', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, א (תשמ"א-ב), חוב' ב, עמ' 144-143; ג' נגאל, נועם אלימלך, תשל"ח, מבוא, עמ' 92; פר' נח, עמ' יז; פר' וישלח, עמ' פה. ראה גם מורה באצבע, סי' ג אות סג; סי' ט אות רסב. ועוד. נראה לי להביא את החידוד ההולם שנמסר 'בשם הבעש"ט, כיצד מרקדין לפני הכלה — כיצד יש העזה לרקוד לפני השכינה שמכה"כ [=שמלוא כל הארץ כבודה]' (כתבי קודש, לובלין תרפ"ח, לא ע"ג).
להודיה זו הקדשתי פרק שלם. ראה חלמיש, חקרי, פרק שני. ראה גם זוהר, ח"ג רסט ע"א ('ובקומך').
זהר חדש, פרשת נח, ווארשא תרמ"ה, נא ע"ד. ראה צפורן שמיר, סי' ג אות לז; קשר גודל, סי' א אות א (שם מסיים: ולא אכעוס ולא אכעיסך). וראה חלמיש, חקרי, עמ' 47.
ר' יעקב קאפיל, סידור קול יעקב, סלאוויטא תקס"ד, א ע"א.
ר' פינחס מקארעץ, מדרש פנחס, בילגוריי תר"ץ, עמ' 95. נוסח אחר ראה ג' נגאל, נועם אלימלך, תשל"ח, צעטיל קטן, אות ט, ח"ב, עמ' תרטז.
שלחן הטהור, סי' ה ס"ק א.
שם, סי' מז ס"ק ט.
אולי בעקבות זוהר, ח"ג רסט ע"א.
ספר חרדים, כג ע"ב.
פרדס רמונים, שער א פרק ט, ירושלים תשכ"ב, ו ע"א. השווה ספר מוסר, נדפס בסוף אור צדיקים, קיא ע"ב, אות ג. ובדרשות אבן שועיב, ראש פר' יתרו: 'הכתוב הזה הוא נכבד מאוד והוא סגולת התורה ויש בו קדושה גדולה'.
ספר חרדים, סז ע"ב. ראה גם מדברי השל"ה, אצל חלמיש, הריטואל, עמ' 93 הערה 26.
תוצאות חיים, עמ' 13. השווה ספר הקנה, כוונת התפלה, יח ע"א.
סנהדרין כב ע"א: 'המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה כנגדו'.
הלכות תפלה, פרק ד הלכה טז: 'כיצד היא הכונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה'.
י' תשבי, פירוש האגדות לר' עזריאל, תש"ה, מסכת תענית, עמ' 39. ראה גם להלן, עמ' 149 הערה 34.
פירושי סידור התפילה לרוקח, מהד' הרב הרשלר, ירושלים תשנ"ב, א, עמ' קצה. ובדומה לכך בספר רזיאל, ח ע"ב: 'וכשמברך יכוין את לבו שכתוב שויתי ה' לנגדי תמיד. לכן תקנו ברוך אתה ה', כאדם שמדבר לחברו'. (בחוג זה מופיע הדימוי ש'הקב"ה דומה לזקֵן יפה יהודי ותלמיד חכם' [א"א אורבך, ערוגת הבשם, ד, עמ' 77-76]). כיוצא בכך, 'הייתי מדבר עם קוני לנוכח, ממלל עם ממלל' (ר' ישראל נג'ארה, כלי מחזיק ברכה, תש"נ, עמ' כט). וראה גם רמח"ל, דרך ה', פרק ח, על חסדו של הבורא שאדם יקרא בשמו ו'יתקרב אל הי"ת'.
לקוטי מוהר"ן תנינא, סי' קג. עוד ראה חלמיש, הקבלה, עמ' 74 ובהערות.
פירוש אור יקר, כרך יא, עמ' רע, לזוהר, ח"ב רנ ע"א. וראה זק, בשערי, עמ' 202.
מילי דשמיא, עמ' 56. וכן הוא בכיוון ההפוך: ‘גם תבוש מפניו כי עומד עמך בכל מקום ורואה מחשבתך ודבורך ופעולתך' (הקדמת ספר חרדים). על תפיסת רמ"ק ראה זק, סדור, עמ' 75. תובנה מעניינת העלה ר' משה חאגיז. הוא נשאל מדוע בקדיש אומרים ‘ואמרו אמן', ואילו בברכות התפילה אין אומרים כך. ותשובתו היא שהקדיש הוא דברי שבח, ואפשר לשתף בו את הזולת, ואילו בתפילה אדם עומד ישירות מול הקב"ה ולכן אין מקום לפנות תוך כך אל הקהל (הלכות קטנות, שאלות ותשובות, סי' טז).
פלא יועץ, ע' סוד. וראה, למשל, שער הכונות, ענין דרושי הלילה, דרוש ד, נג ע"ד: 'שצריך האדם לכוין כי גם בעת השינה עובד את בוראו, בסוד בכל דרכיך דעהו'. לפיכך, 'כשרוצה לדבר מעניני עוה"ז יהיה במחשבתו שהולך מעולם העליון למטה, כאדם שהולך מביתו לחוץ ודעתו לחזור תיכף ומיד, כן יחשוב תמיד בעולם העליון ששם ביתו העקרי, בבורא ית' ' (ר' מענדל מפערמשלן, דרכי ישרים, ירושלים תשכ"ה, עמ' 2).
צוואת הריב"ש, עמ' ז. וכן אור תורה, עמ' 90. על המשמעות הקבלית והחסידית של הנחיה זו ראה גריס, הנהגות, עמ' 209-208.
מבלי משים עולים בזכרוני דבריו של הצדיק החסידי, ר' לייב בן שרה: 'נסיעתי אל המגיד [ממזריטש] לא היתה תכליתה לשמוע תורה מפיו, אלא כדי לראות איך הוא פושט את אנפילאותיו ואיך הוא קושרן' (מ' בובר, אור הגנוז, ירושלים תשס"ה, עמ' 103).
פלא יועץ, ע' עונה.
שם, ע' שיעור.
ספר חרדים, סו ע"ב (וראה דיונה של ח' פדיה ['אחוזים בדבור', תרביץ, סה (תשנ"ו), עמ' 607] במובאה זו). וכן שם, סז ע"ב ('על החרטה').
מילי דשמיא, עמ' 112. אמנם ר' נחמן מברסלב דירבן את האדם עצמו: 'על האדם לעשות את שלו תמיד, לייגע עצמו בעבודת ה' בכל מה שיוכל ... אף על פי שקשה עליו מאד ... אף־על־פי־כן עליו לעשות מה שיוכל, וה' הטוב בעיניו יעשה' (יוסף וייס, מעגלי שיח, ירושלים ותל־אביב תש"ח, עמ' 13-12).
סדר היום, טו ע"ד. וראה לקוטי מוהר"ן, תורה רסא: 'וזה כלל גדול בעבודת ה' שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש'. וראה עוד שם, סוף תורה סב. משמעות אחרת לחובת ההתחדשות מובעת אצל רמ"מ מרימנוב. ראה ר' מרגולין, הדת הפנימית, ירושלים תשע"ב, עמ' 108. אולי יש מקום להזכיר גם את דברי הזוהר, ח"א ד ע"ב, על הקב"ה המחבב ומנשק חידושי תורה הנובעים מפי האדם.
וראה חלמיש, חקרי, פרק ראשון.
על הכרזת השמש בצפת 'קומו לבקשות' למדים אנו מאגרת שלומיל, נדפסה ע"י ש' אסף, אגרות מצפת, קבץ על יד, ג (ת"ש), עמ' קכו. אגב, באשכנז נקראו 'שבחות'. כך ר' יוזפא האן מנוירלינגן, יוסף אומץ, סי' כד, רה, ריא. וכנראה זהו פירוש המילה ('ממהר השבחות') בספר חסידים, סוף סי' תתתקמד, עמ' 331. וראה להלן, עמ' 214 הערה 13.
שלחן הטהור, סי' צג ס"ק א. וראה תיאור נפלא באגרת הקדש של ר' אלימלך מליזנסק, נדפס במהדורת ג' נגאל, נועם אלימלך, תשל"ח, ב, עמ' תרה-תרו.
בן איש חי, א, פר' בשלח, אות ד.
סדר היום, כה ע"ג.
על עמדת הרמח"ל ראה י' תשבי, חקרי קבלה ושלוחותיה, ג, תשנ"ג, עמ' 972 והערה 24. וראה, למשל, רבקה ש"ץ־אופנהיימר, החסידות כמיסטיקה, ירושלים תשכ"ח, עמ' 95-81. ראה גם ר' זאב וולף, אור המאיר, אשדוד תשנ"ה, רנב ע"ב — רנג ע"א; ר' אברהם אזולאי, חסד לאברהם, מעין שני, תחילת נהר מד; ר' חיים מוולוז'ין, נפש החיים, שער ב פרק יב. על המתפלל 'במחשבתו למאס הגוף כאלו אינו בעל גוף כלל, ורק נפשו לבדה היא המדברת תפלתה' (שם, פרק יד). ראה גם רמ"ק, תפלה למשה, צח ע"ב; רח"ו, שערי קדושה, חלק א, שער ששי. מעין זה בשערי דמעה וישועה, ירושלים תרכ"א, יא ע"א. וראה מ' פייקאז', ההנהגה החסידית, ירושלים תשנ"ט, עמ' 142, 100; ר' מרגולין, הדת הפנימית, ירושלים תשע"ב, עמ' 106-105.
ח"ג נא סע"ב. לגבי ברית מילה נזכר גם בהקדמת הזוהר, ח"א יג ע"א.
השל"ה מביא עניין זה, כמדומה, בשני מקומות, ויש עניין בכך. תחילה בדף ס ע"ב [=מד ע"א], שם כתוב: 'בכלל דביקות האמונה, שיאמר על כל פעולה שרוצה לעשות אפילו לזמן קרוב יאמר אעשה זה אם ירצה השם ... וסימנך עצת ה' היא תקום, היא ר"ת אם ירצה השם'. ובהמשך העמוד: 'שבכל ענין שבעולם יאמר אם ירצה השם או בעזרת השם'. גם בס' אור צדיקים, לר' מאיר פאפרש, בן־זמנו של השל"ה, סי' כד ס"ק כז, לא ע"א, כתוב: 'בכלל דביקות הפעולה יאמר על כל דבר אי"ה'. המקום השני בשל"ה הוא בדף שנג ע"ב [=ח"ג, סז ע"ג], ושם ה"אסמכתא" היא מפסוק אחר. 'על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו ... יש רומז מוּסָר בכאן, על כל פעולה או תנועה שהאדם עושה יאמר אם ירצה השם או בעזרת השם'. ומעניין להביא מדברי החיד"א: 'על כל מצוה שחושב יאמר בלי נדר, ועל דבר הרשות יאמר אם יגזור ה', ואם עשה והצליח או הרויח יאמר עשיתי או הרוחתי בחסדו יתברך ועזרתו' (צפורן שמיר, סי' יא אות קע).
ראה, למשל, זוהר, ח"ג ריט ע"ב: 'כל חדוה דישראל דלא משתתפי בה לקב"ה (ושכינתיה) לאו איהי חדוה, וזמין איהו סמאל וכל סיעתא דיליה לקטרגא לההוא חדוה'. ולא במקרה נפתח סעיף א בהנהגות רמ"ק (עמ' 292) בהוראה זו: 'אל יפנה לבו מלהרהר בדברי תורה ודברי קדושה שלא יהא לבו פנוי וריק מהרהורי מצוה בתורה ובמצוות כדי שיהא לבו משכן לשכינה'. בהמשך הספר הנוכחי יימצאו דוגמאות מעשיות לרעיון זה.
תוצאות חיים, עמ' 19, 'הי"ג'; עמק המלך, פרק כד, עג ע"א. אכן, שערי ציון, שער ג, שער תיקוני תפלות, פותח: 'תפלה לומר קודם כל מצות עשה על פי קבלה'. ועיין שבט מוסר, עמ' שכב-שכג. ומעניין להביא את הבחנתו של חיים הלל בן־ששון (הגות והנהגה, תש"ך, עמ' 70) בין תפיסת די־וידאש, ש'יאמר לשם ה' כדי שלא תשרה הקליפה בשום מעשה ממעשיו הגשמיים' (ראשית חכמה, שער האהבה, פרק ט, פה ע"א) לבין הבנתו של השל"ה, 'שעל ידי האמירה מתקדשים המעשים ונכנסים בגדר מצוות'. ואכמ"ל.
זוהר, ח"ב רכג ע"א.
ראשית חכמה, שער ב פרק ט, פה ע"א.
מגיד משרים, סוף פר' תרומה. אגב, תפיסת הקדושה אינה בלבד ביטוי למשהו נשגב אלא היא נושאת מסקנות מעשיות. אחת מהן היא חובת ההמנעות מהשתתפותו של גוי במעשים מסוימים. למשל, 'אין לעשות שום דבר ממעשה התפילין ע"י גוי, כי מה לטומאה במקום טהרה' (רדב"ז, טעמי מצות, מצוה עט, יג ע"ב); גוי לא יהנה מתבשיל של שבת (להלן עמ' 102); והערות 60-59 בעמ' 351; עמ' 351 הערה 57; עמ' 354 הערה 80. מעין זה אציין דיון רחב במאמרו של הרב י"מ הלל, 'בענין המצוות שעושים הרשעים, האם מתקנים או מקלקלים', מקבציאל, יח (תשנ"ג), עמ' קצד-ר. ראה גם י' דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך ה, עמ' 323; נגיד ומצוה, עמ' קעז. ראה גם להלן, הערה 438.
רמ"ק, תומר דבורה, פרק חמישי.
ראשית חכמה, שער ב פרק ט, פד ע"ד. וראה שער רוח הקודש, ירושלים תרכ"ג, יב ע"ב: 'וקודם שהאדם שיעשה איזו מצוה או צדקה יאמר לייחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל'. והרחיב בזה ר' חיים מטשרנוביץ. ראה רון וקס, היחודים בהגותו של ר' חיים טירר מטשרנוביץ, עבודת דוקטור, ירושלים תשל"א, בעיקר עמ' 188-180. ראה גם חלמיש, הקבלה, פרק ב.
זוהר עם פירוש אור יקר, יד, ירושלים תשמ"ו, עמ' נא. וראה זק, בשערי, עמ' 225 והע' 59; זק, סדור, עמ' 74-73. אגב, אין זה מקרה שהדוגמאות לקוחות מן התחום המשפחתי. וראה, למשל, לעיל הפניה 43, ולהלן הפניה 105.
ראה רות למדן, 'שני כתבים משל ר' משה באסולה', מיכאל, ט (תשמ"ה), עמ' קפ-קפא.
ראה בניהו, תולדות, עמ' 364, סעיף 33 והערה 1. השווה להלן, הערה 127.
פלא יועץ, ערך דבור.
מורה באצבע, סי' א אות א.
שם, סי' א אות ב.
יוסף יוזפא קאשמן, נוהג כצאן יוסף, תל־אביב תשכ"ט, עמ' יט, סי' ט. ראה גם לעיל הערה 33.
סדר היום, מט ע"א.
שער המצות, א ע"א-ע"ב. כמה יפה הביע זאת ר' זוסיא באומרו: 'אמי מירל, עליה השלום, לא ידעה להתפלל בסידור, רק את הברכה ידעה לומר. ובמקום שעמדה ואמרה את הברכה בבוקר שם היתה שרויה כל היום השכינה הקדושה' (מ' בובר, אור הגנוז, ירושלים ותל־אביב תש"ז, עמ' 246). אולי המקור לכך בברכות ט סע"ב, על רב ברונא שסמך גאולה לתפילה וכל אותו יום לא פסק חיוך מפיו.
מורה באצבע, סי' י אות שכז. ראה גם צפורן שמיר, סי' ט אות קלז; סי' יא אות קסא; שער רוח הקודש, ירושלים תרכ"ג, י ע"ב; ראשית חכמה, שער ב פרק י, פה ע"ג; מילי דשמיא, עמ' 112, 117. ובלשונו החריפה של ר' יעקב יוסף מפולנאה: 'ואין זה עבודה כשאינו בשמחה' (תולדות יעקב יוסף, פר' משפטים, רלב ע"ב). וראה בניהו, תולדות, עמ' 357-356 והערה 1; מ' חלמיש, 'על השמחה הדתית', משמעות החיים, בעריכת אסא כשר, תש"ס/1999, עמ' 226-224.
תורת משה, סוף פר' פינחס, ירושלים תשל"ב, נו ע"א. וראה ספר חרדים, ו ע"א: 'גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקדש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית'. משפט זה מצוטט בספרים רבים.
מסילת ישרים, פרק ז.
על 'האש של ההתלהבות' כתב ר' דב בער, מגיד דבריו ליעקב, מהדורת רבקה ש"ץ, ירושלים תשל"ו, סעיף צז, ועוד הרבה. וראה, למשל, מ' חלמיש, 'כוחה של חנוכה במחשבת החסידות', כמעיין המתגבר, ספר יובל לכבוד הרב ד"ר נחום לאם, בעריכת בנצי כהן, [תשע"ג], עמ' 76-65.
מורה באצבע, סי' י, סוף אות של, שלא.
שלחן הטהור, סי' מח ס"ק ט. ראה גם גלוגאו, דרך, ג ע"ב: 'עסק התורה צריך להיות בשמחה ובקול רם'.
ראה חלמיש, חקרי, עמ' 13 והערה 19. השווה ח"מ הילמן, בית רבי, תל־אביב חש"ד, עמ' 31 הערה ב, על תפילתו של רש"ז ועל הפציעות.
עיין ח' פדיה, 'אחוזים בדבור', תרביץ, סה (תשנ"ו), עמ' 613-612.
ר' יצחק דמן עכו, מאירת עינים, עמ' קמ.
שבחי הבעש"ט, מהדורת רובינשטיין, עמ' 85 אות יח. וראה גם חלמיש, חקרי, עמ' 392.
צוואת הריב"ש, עמ' ט, וכן עמ' יד.
שם, עמ' ח. ובקצרה, שם, עמ' ט; וכן ליקוטים יקרים, לבוב תרל"ב, ד ע"א.
מתוך מאמרי ‘על השתיקה בקבלה ובחסידות', דת ושפה (בעריכת משה חלמיש ואסא כשר), תשמ"ב, עמ' 81; חלמיש, חקרי, עמ' 14 הערה 20.
ספר חרדים, ג ע"ב.
מעיל שמואל, מהד' רצאבי, סי' ו ס"ק יו. וראה לכל העניין חלמיש, חקרי, עמ' 226-209.
ענין תפלת השחר, יט ע"ב.
צפורן שמיר, סי' ג אות מא. ר' ישראל מאיר הכהן, בבאור הלכה, סי' א, הביא זאת בשם ספר החינוך. הרעיון התפשט, ולא הכל מצטטים מהמקור. למשל, ספר חרדים, ה ע"א; הנהגות ר' משה טייטלבוים, נכלל בקובץ הנהגות צדיקים, סאטו־מארע תרצ"ז, עמ' מח אות כ.
מילי דשמיא, עמ' 143. ובאשר להזכרת הפסוק השווה להוראת האר"י, לעיל הערה 91, ולהלן הערה 127.
דרך ספר: שי לזאב גריס, 2019.
שערי תשובה, ליוורנו תר"מ, יט ע"א-ע"ב. ואילו בלקוטי מהרי"ח, א, ט ע"ב, כותב: 'ועיין בסדר היום שאחר תיקון חצות יאמר: אני מאמין באמונה שלימה בנחמות ציון, ואלקינו ברחמיו ינחמנו מאבלנו ויגאלנו בקרוב ויחדש מלכותו עלינו במהרה בימינו, אמן'. לעניין 'מרכבה לשכינה' ראה אידל, החסידות, עמ' 346-345.
כנף רננים, יד ע"א. וראה י' אלבוים, פתיחות והסתגרות, תש"ן, עמ' 376 הערה 75, על הנהוג בפולין.
א' יערי, אגרות ארץ ישראל, תש"ג, עמ' 130. למעשה, זהו הפן הנוסף של תיקון חצות. ראה בסמוך.
ראה מ' חלמיש, 'תיקון חצות', דרך ספר: שי לזאב גריס, 2019.
למשל, זוהר, ח"ג קעז ע"ב; ראשית חכמה, שער הקדושה, פרק ז, קנא ע"ב-ע"ג, הרואה בזאת ביטוי של אהבה. הזכיר אותו בעמק ברכה, פב ע"ב — פג ע"א. גם השל"ה, קכב ע"א [=פט ע"ג], מדבר על סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה הן בבקר הן בערב. בכ"י בית הדין בלונדון 100, מן המאה הי"ז, דף 3א: ‘ויזהר עכ"פ שיקום חצי שעה קודם עלות השחר לקשר יום בלילה ... אם לא יקום יקנוס עצמו באיזה קנס לצדקה ובאכילת בשר ויין באותו יום'. (בדף 9א, שם, סדר הלימוד) וראה יצחק יוסף, ילקוט יוסף, ירושלים תשס"ד, א, עמ' עה-עו.
ראה חלמיש, הריטואל, עמ' 51 הערה 95, עמ' 191 הערה 520.
סדר היום, ב ע"ג.
מעניין מאוד שנקבעה שעה זו ללימוד עשרת הדברות. ראה חלמיש, חקרי, עמ' 236-227.
סדר היום, וינציא שנ"ט, ו ע"א.
וראה חלמיש, הריטואל, בעיקר עמ' 65-30.
ראה לעיל הערה 91.
ראשית חכמה, שער האהבה, פרק י, פח ע"א-ע"ב. צוטט, למשל, בפירוש המהרי"ץ לתכלאל, פג ע"א.
דור ישרים, לובלין תרפ"ה, עמ' מה.
שלחן הטהור, סי' צג ס"ק ב.
מ"ח גאלאמב (עורך), שערי לימוד החסידות, ברוקלין תשנ"ד, עמ' יט. לצערי, לא מצאתי בשלחן ערוך.
ראה באר היטב לשו"ע, או"ח, סי' א אות ו; כף החיים, סי' א סוף אות יט; משנה ברורה, סי' א אות ט. ראה גם של"ה, מסכת שבועות, קפב ע"ב [=ח"ב, לא ע"ד].
מקור חיים לר' חיים הכהן, והובא במחזיק ברכה, סי' א ס"ק ב.
אגרא דפרקא, מונקאטש תש"ב, י ע"א, אות עו. צוטט ע"י ריא"ז מרגליות, קומי רני, ירושלים תרפ"ה, ס"ס כא, כד ע"ב.
הנהגות טובות ודרכי ישרים, נדפס בקובץ הנהגות ישרות, עמ' 28, אות נב.
מורה באצבע, סי' ג אות סג; כף החיים, סי' מו אות א. וכן נהגו בבית־אל. ראה דברי שלום, אות יב. וכך כתב ר' יוסף מדובנא (נפטר 1700): 'בהתעורר משנתי אהא נזהר מאוד להיות הדבור הראשון שיצא מפי לשם שמים בתורה או בתפלה'. כך נדפס במסגרת 'הנהגת המחבר', ביסוד יוסף, זיטאמיר תרכ"ז, בתחילת הספר, ואיננו במהד' שקלאוו תקמ"ה.
שלחן הטהור, זר זהב, סי' א ס"ק ז. וראה כתר שם טוב, סעיף ריב, ברוקלין תשל"ד, כז ע"ג-ע"ד, על חשיבות הדיבור הראשון. ואותו רעיון על חשיבות המחשבה הראשונה: ‘זה כלל גדול, באותה מחשבה שהתחיל בה בשקם ממטתו ילך בה כל היום ולא במחשבה אחרת' ([ר' דב בער], אור האמת, ברוקלין תש"כ, פג ע"א). וראה ר' מרדכי מטשערנאביל, ליקוטי תורה, לעמבערג תרכ"ו, ה ע"ג, הדרכה ד. נראה שלכך התכוון הרש"ש, עליו מעיד החיד"א: ‘שהיה נזהר לדבר שום דיבור חול קודם שיתחיל הזמירות, והיה אומר שכן צריך עפ"י סוד' (קשר גודל, סי' כד אות ב).
ספר הגלגולים, פרעמישלא תרל"ה, מז ע"ג. אכן, בספרות החסידית רווחת ההנהגה שלא לשיח שיחת חולין 'מעת קומו ממטתו על כל פנים עד שעה אחר התפילה, אפילו עם אשתו ובניו אם לא בהכרח גדול' (גריס, הנהגות, עמ' 297-296).
לכך הוקדשה עבודת המוסמך של יניב מזומן, כוונות ארבעת המעשים שלפני ברכות השחר לרבי שלום מזרחי שרעבי, אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן תש"ע. כאמור, בחיבור זה לא אדון בפרטי תורות הכוונות. אגב, הוראה זו רשומה גם אצל תלמיד הרש"ש, החיד"א, בקשר גודל, סי' כד אות א.
זוהר, ח"א י ע"ב.
תוצאות חיים, עמ' 68. אמנם בברכי יוסף, סי' ד ס"ק ח, מובא בשם ר"מ די לונזאנו, ועוד, שהזוהר אינו סבור כך, אך לא נעסוק בכך כאן.
סידור, זאלקווא, לב ע"א.
אציין עדות מעניינת: 'ראיתי הלכה למעשה מרבותי וגם מגדולי עולם בשאלוניקי ... מאנשי חסידים, שבכל לילה ולילה היו לובשים בתי יד ... מטעם שלא יגעו בגוף הנגוף' (יהודה הכהן, סדר ותיקון ק"ש על המטה, פראג שע"ה, ג ע"ב).
ומעין זה כתב בעל ספר המפליג: 'אמרו רז"ל, השינה אחד מס' ממות [ברכות נז ע"ב], לכן הישן כמת, והמת טמא. המקיץ משנתו צריך לטהר עצמו מטומאה זו' (אפטרמן, כוונת, עמ' 237).
תולעת יעקב, ה ע"ד — ו ע"א. דבריו הם פראפרזה בעברית לזוהר, ח"א קפד ע"ב.
עמק ברכה, ירושלים תשמ"ה, סא ע"ב, מביא בשם שו"ע סי' רלג.
רקנטי, פר' תשא, נב ע"ג. וכך הוא כתב גם בפירוש התפילות בטעם נט"י כי רוח רעה שורה בלילה. ומים [= מדה"ר] מעבירים את מדה"ד ששלטה בלילה (בסיליאה שמ"א, כח ע"ב = קושטאנטינה ש"ד, דף 61ב). ולכך יש השלכה נוספת המתבטאת בשאלה אם מי שישן שנת עראי ביום צריך נטילת ידיים. על כך שנינו בשו"ע סעיף טו: ‘ישן ביום, יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהן ג' פעמים', ועל זה מוסיף הרמ"א: ‘ויטלם בלא ברכה'. הנחת היסוד היא שרק בלילה שורה רוח רעה. וראה גם אור זרוע, דף 9א.
עיין שער הכולל, פ"א אות ד. וראה רא"ח נאה, פסקי הסידור, ירושלם תרצ"ז, עמ' ג-ד, סי' טז.
ר' משה די־ליאון, משכיות כסף, דף 103ב (מהדורת וינהובן, עמ' 9).
פתורא דאבא, סי' ו, ד ע"ב-ע"ג. וראה שער הכונות, ענין ברכת השחר, א ע"ד.
דרכי משה הארוך, סי' ד ס"ק א. וכן דרך ישרה, ב ע"ב; ועוד.
קשר גודל, סי' א ס"ק ה, בשם אחרונים.
ח"א קפד ע"ב. וראה בניצוצי אורות, שם. ראה גם חלמיש, הריטואל, עמ' 214.
שלחן הטהור, זר זהב, סי' א אות א; ברכי יוסף, סי' ד ס"ק ד. וברור שאין להשתמש בהם לשום מטרה (סדר היום, כונת נטילת ידים, א ע"ב).
שו"ע הרב, סי' ד ס"ק ז.
הנחה זו תבלוט ביתר שאת בהשוואה לרמב"ם, אשר פסק בהלכות ברכות, פרק יא הלכה ה, שיש לברך אך ורק קודם הנטילה. הרי לגביו אין משמעות לרוח רעה, והכלל שמברכין עובר לעשייתן תקף גם כאן.
כף החיים, סי' ד אות ח. מצוטט אצל ר' עזרא בצרי, בהגהותיו לספר שלחן המלך, ירושלים תשמ"ה, עמ' 3. וכן הוא בסדר היום, כונת נטילת ידים, א ע"ג, יד ע"ד.
שו"ת אור לי, סי' כ. וראה חיד"א, מחזיק ברכה, סי' ד ס"ק א. ראה גם לקוטי מהרי"ח, א, ז ע"א.
ראה ספר המנהגים, ברוקלין תשכ"ז, עמ' 2 — על־פי הרש"ב.
סדר היום, כונת נטילת ידים, א ע"ג. לפי רבינו בחיי (ריש שלחן של ארבע), כך הוא 'נוסח ברכה זו לשון נטילה, שהיא הגבהה ... שצריך שיגביה ידיו למעלה'.
ר' משה די־ליאון, ספר הרמון, עמ' 57.
זוהר, ח"ג קמה ע"א (רע"מ); סדר היום, א ע"ד. וראה חלמיש, הריטואל, עמ' 159 הערה 360; ובהרחבה: זימר, עולם, עמ' 88-78.
עמק ברכה, פב ע"ב.
היכל הקדש, ד ע"ב.
ספר הפליאה, ל ע"א; מרדכי ששון, מזמור לאסף, ירושלים תשמ"ח, עמ' יז, בשם סדר היום. ראה גם חלמיש, הריטואל, עמ' 70.
לקוטי מהרי"ח, א, ד ע"ב.
ראה הסבר בשער הכונות, ענין ברכת השחר, ב ע"ב-ע"ג. וכן דרך ישרה, ג ע"א, שציין 'קשה מאד לשכחה'. וראה חלמיש, הקבלה, עמ' 304. עד כמה חדר עניין "פעוט" זה לתודעה הציבורית נלמד מהעובדה כי פוסק הלכה נודע בימינו (שאינו "שייך" לעולם הקבלה) נשאל אם איסור זה חל גם על שני זוגות נעליים. ראה ר' אליעזר וולדינברג, ציץ אליעזר, חלק ז, ס
*המשך הפרק בספר המלא*
