אמריקה
גֶּשֶׁם נָצוּר עַל עֶצֶב הָעֵצִים.
יֵשׁ עֲנָפִים רוֹכְנִים לָאָרֶץ,
וְרוּחַ מַעֲנִיקָה לָהֶם רַגְלַיִם.
אֲנִי שׁוֹכֵב עַל צִדִּי הַיְמָנִי.
אֲנִי שׁוֹכֵב עַל צִדִּי הַשְּׂמָאלִי.
מָה אֲנִי עוֹשֶׂה פֹּה?
עָשִׂיתִי לִי כְּלֵי גוֹלָה
חָשַׁבְתִּי שֶׁאַצִּיל אֶת נַפְשִׁי
שֶׁתָּבוֹא בִּי רוּחַ לְהַעֲמִידֵנִי עַל־רַגְלַי
וַאֲנִי שׁוֹכֵב עַל־לִבִּי.
רבים משירי הקובץ החדש של שחר־מריו מרדכי תפוס מקום לגשם לא נכתבו כאן. הם מתארים בעוצמה ובתנופה טבע אחר, אקלים שונה, דרכים אחרות. עם זאת דרישת השלום הפואטית של האני השר אינה קפואה בשום רגע בגלויית התייר; מבטו זקוק לעולם, מבקש אותו, צד את מראותיו וקולותיו בתחושת דחיפות קיומית: "תֵּן לִי אֶת עֵינַי לִרְאוֹת/ תֵּן לִי אֶת אָזְנַי לִשְׁמֹעַ/ פֶּן תִּתָּפֵשׂ נַפְשִׁי בַּכַּף" (עמ' 7).
ייחודו הפואטי של שחר־מריו מרדכי לא נתון לאופנות הזמן (על אף שהזמנים אינם נחסרים ממנו); הוא נטוע בעומקי לשונות התפילה והשירה העברית, מהדהד אותן, נפרע מהן ושב ואוחז, צר מתוכן את מידותיו. שירי תפוס מקום לגשם מקיימים את תביעתו המחמירה של ת.ס אליוט למסורת אותה אי אפשר לרשת אלא רק להשיגה בדי עמל.
