“אני חושבת שלראשונה לא הצלחתי לסיים ספר. היו לי כאלה ציפיות גדולות ממנו והוא ייאש אותי לגמרי.
מלא בפרטים, כתיבה עמוסה לעייפה.. תאורים של אנשים ושל נוף ולא כל דבר שאפשר ועד שמתחילה העלילה הנשמה יוצאת.
כנראה אני לא טיפוס של סיפורים קצרים. חבל...”

“הספר מכיל בתוכו עשרה סיפורים קצרים על אהבה, על חברות, על מערכות יחסים בין אנשים ועוד כל מיני נושאים.
זה הספר הראשון של הסופרת שאני קוראת ובכלל אני לא מחובבי הסיפור הקצר, מעדיפה סיפור אחד ארוך אבל הפעם רציתי לתת צ'אנס לסיפור הקצר ולנסות משהו אחר ממה שאני רגילה ועוד במיוחד כשמדובר באליס מונרו זוכת פרס נובל. מה גם שהכריכה היפה משכה וסיקרנה אותי. להגיד לכם את האמת הספר לא הצליח להפיל אותי (תכף אסביר מדוע), וכנראה באמת שסיפורים קצרים הם לא כוס התה שלי.
אתחיל מהטוב- הכתיבה של אליס מונרו יפה, גבוהה, איכותית ועשירה והזכירה לי קצת את הכתיבה של ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה (ג'יין אייר). כך שמאוד נהנתי מהכתיבה, דבר שהוסיף כמובן לחווית הקריאה שלי ובהחלט גרם לכך שלא אנטוש את הספר.
היה משהו בסיפורים ובכתיבה שהזכיר לי טעם של פעם, טעם של משהו ישן וטוב. הסיפורים היו מעניינים ולא קונבנציונאליים, אך לצערי התאכזבתי מהסופים שלהם שנשארו פתוחים, דבר שגרם לי להישאר עם תחושה שלא מיציתי כמו שצריך את הסיפורים, שלא נהנתי עד הסוף כמו שאומרים.
לי באופן אישי היה מאוד חסר הסגירה של הסיפורים והשאיר בי טעם מריר.
בנוסף לקח לי הרבה זמן לסיים את הספר, מה שלא קורה לי בד''כ, אני לא יודעת אם זה בגלל העומס של חג הפסח או לא, אבל מה שבטוח שהספר לא סחף אותי, לא הרגשתי שאני משתוקקת לקרוא בכל רגע פנוי, ולכן קראתי קצת כל פעם, דבר שהתיש אותי מאוד.
לאור כל האמור לעיל, הקריאה לשיקולכם.”