מבוא
הקורא העברי המגלה עניין בקורות העת העתיקה מכיר מן הסתם את האֱמורי כאחד מעמי כנען שמהם כבשו בני ישראל את הארץ המובטחת. המעיין במקורות המקראיים לא יתקשה להבחין, כי אף על פי שהמקרא משתמש תמיד בשם “האֱמורי” בצורת היחיד, אין מדובר בעם מגובש היושב באזור אחד, אלא בכמה קבוצות שחיו באזורים שונים. לגבי ארצו של סיחון, “מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי” (במדבר כא, כא), נאמר: “כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי” (שם, יג). נחל ארנון, כיום ואדי אל־מוּגִ’יבּ הנשפך אל ים המלח ממזרח (מול עין גדי), מרוחק כ־150 ק”מ מקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ – עין אל־קֻדיראת בצפון־מזרח סיני, בקרבת ניצנה – שבהגיעם אליו נאמר לבני ישראל: “בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי” (דברים א, כ). בפרשת קרב גבעון, שבו נלחמו בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון נגד מלכי ירושלים, חברון, ירמות, לכיש ועגלון, נזכרים המלכים הללו בתור “חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי” (יהושע י, ה). בתיאור הארץ הנשארת, שלא נכבשה עדיין במות יהושע, נזכרת “כָּל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים עַד אֲפֵקָה עַד גְּבוּל הָאֱמֹרִי” לצד “הָאָרֶץ הַגִּבְלִי וְכָל־הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ” (יהושע יג, ד-ה). בתחילת ספר שופטים נאמר: “וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק. וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים” (שופטים א, לד-לה). בדברי התוכחה של יחזקאל לירושלים מטיח הנביא בפניה את ייחוסה הנחות: “אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית” (יחזקאל טז, ג).
די בסקירה קצרה זו כדי להבהיר שהמונח “אֱמורי” משמש במקרא לציון אחת האוכלוסיות הקדומות של כנען, שזיקתה אל הארץ אינה מוגבלת לחלק מסוים שלה.[1] למעשה, ראשיתו של המונח “אֱמורי” קדומה בכאלף שנים להתיישבות בני ישראל בכנען – בין אם הגיעו בני ישראל לכנען כפולשים מבחוץ, ובין אם היו קבוצה של תושבי הארץ הילידים, שהתבדלו מסיבות דתיות או חברתיות מהקבוצות האחרות.[2]
במסופוטמיה, הארץ שבין נהרות הפרת והחידקל (עיראק ומזרח סוריה המודרנית), מציינות תעודות שנכתבו בכתב היתדות על־גבי לוחות טין, כבר באלף השלישי לפנה”ס, שני מונחים: Amurrum בשפה האכדית (שהיא שפה שמית) ו־mar.tu בשפה השוּמֶרית, שפת תושביה הקדומים של מסופוטמיה הדרומית.[3] המונח mar.tu ציין מלכתחילה חבל ארץ כלשהו בסוריה, ממערב לנהר הפרת, כפי שעולה מתעודות מהמאה ה־24 לפנה”ס שהתגלו בעיר אֶבּלָה (Ebla), כיום תל מַרדִיח’, כ־55 ק”מ דרום־מערבית לחַלַבּ.[4] אפשר שארץ זו היא שהייתה מקור שמו של כיוון המערב בשתי השפות העתיקות של מסופוטמיה: mar.tu בשומרית, ו־Amurrum באכדית. מאידך גיסא, המונח Amurrum עם סיומת הייחוס (Amurrûm) הוא כנראה המקור למונח המקראי אֱמורי, אף כי המונח המקראי משמש, כאמור, בהקשרים גיאוגרפיים שונים מן המונח האכדי.[5]
בתקופת השושלת השלישית של אוּר – השושלת ששלטה, מעיר בירתה אור (Ur), בכל שטחי מסופוטמיה, ואף בכמה אזורים סמוכים לה, בשנים 1995-2102 לפנה”ס – ציין המונח mar.tu את תושביו של אזור מסוים בסוריה.[6] מאידך גיסא ציין אותו מונח גם אזור גיאוגרפי כלשהו מצפון־מזרח לנהר החידקל, בקרבת יובלו המזרחי, נהר הדִיאָלַה.[7] אפשר שמדובר באזור שתושביו היגרו ממערב, משטחי סוריה, אם כי הדבר אינו ודאי. נוסף על כך, כ־600 שמות פרטיים של בני אדם המכונים אֱמוֹרים (mar.tu) נזכרים בתקופת השושלת השלישית של אוּר בהקשר לחייהן הפנימיים של ערים מסופוטמיות שונות.[8] עד כמה שעולה מן התעודות, אנשים אלה היו חלק מאוכלוסיית הערים שנכללו בממלכת אוּר הגדולה. למעשה, אין הבדל בולט בין תפקידיהם המשתקפים בתעודות לתפקידי האנשים שאינם מכוּנים אֱמוֹרים.
אבחנה תרבותית משמעותית במיוחד בין האמורים לתושבים אחרים של הערים המסופוטמיות משתקפת בשפתם. בעוד שהשפה האכדית נמנית עם הענף המזרחי של משפחת השפות השמיות, השפות והניבים שדוברו במרחב שבין הפרת לים התיכון שייכים לענף המערבי של השפות השמיות. בתקופה שאחרי קץ השושלת השלישית של אוּר כינו תושבי מסופוטמיה את מכלול הניבים והשפות שדוברו בפי האמורים בשם השפה האמורית.[9] אמנם בשפה הזאת לא נכתבו תעודות כלשהן, לא רק במסופוטמיה אלא גם במרחב שממערב לפרת, אך אפשר להכיר אותה מן השמות הפרטיים הרבים של בני אדם הנזכרים באלפי תעודות בכתב היתדות המסופוטמי.
אותם שמות פרטיים מכילים רכיבים האופייניים לענף המערבי של משפחת השפות השמיות ולא לענף המזרחי שלה.[10] רכיבים אלה יכולים להיות מילים שתפוצתן מוגבלת לענף המערבי של השפות השמיות, וכן תופעות פונֶטיות וצוּרָנים דקדוקיים האופייניים לענף הזה. כך, בשם Yantin-Eraḫ “(אֵל) הירח נתן” מופיעים הן הפועל נת”ן עם תחילית גוף הנסתר ya- (לעומת האכדית, שבה אותו פועל נגזר מהשורש נד”ן ותחילית גוף הנסתר היא i-), והן שם העצם Y)ēraḫ) כשמו של אל הירח (לעומת שמו של אל הירח באכדית: Sîn).[11] שמות אכדיים בעלי אותה משמעות הם, למשל, Iddin-Sîn (שם אחד הפקידים של רים־סין א’ מלך לַרסַה, 1755-1814 לפנה”ס), או Sîn-iddinam, מלך לרסה כשלושים שנה לפני רים־סין א’.[12] סימן היכר נוסף של השמות השמיים־מערביים הוא שימוש במונחים מיוחדים לציון קרובי משפחה שאינם בני משפחתו הגרעינית של אדם, כמו בשם Ḫammu-rāpiʾ, שמו של מלך בבל שהותיר אחריו את אסטלת החוקים המפורסמת, המכיל את הרכיב ʿammu “סב, אב קדמון”.[13] השימוש הזה מעיד על חשיבות המשפחה המורחבת במבנה החברתי של האוכלוסיות שדיברו בשפות השמיות־מערביות.
בתעודות המִנהליות מתקופת השושלת השלישית של אוּר נשאו רק כ־40% מכלל האנשים המכונים אֱמורים שמות השייכים מבחינה לשונית לענף המערבי של משפחת השפות השמיות. כ־20% מהאנשים המכונים אֱמורים בתעודות המִנהליות נשאו שמות שוּמֶריים, וכ־15% נשאו שמות אכדיים.[14] פירוש הדבר הוא שהסופרים המסופוטמיים שכתבו את התעודות הגדירו בתור אֱמוֹרים יותר בני אדם משהחוקרים המודרניים מסוגלים להגדיר על־סמך הניתוח הלשוני של שמותיהם. המפתח להבנת אי ההתאמה הזאת טמון בכך שרבים מן האֱמוֹרים, אשר הגיעו למסופוטמיה הדרומית, התערו היטב בתרבות המקומית והעניקו לילדיהם שמות אכדיים לכל דבר ועניין. עם זאת, תושבי המקום עדיין ידעו שפלוני או אלמוני הוא ממוצא אֱמורי, וכך הוא כונה בתעודות.
מספר התעודות המִנהליות מתקופת השושלת השלישית של אוּר, המציינות אנשים ספציפיים בתור אֱמורים, הוא כ־900 – 1.2% בערך מכלל התעודות המִנהליות מאותה תקופה שפורסמו עד כה.[15] לכן קשה להניח שהאֱמורים מילאו תפקיד משמעותי בחייהן הפנימיים של הערים המסופוטמיות בתקופה זו. המצב באזורים הלא־עירוניים של מסופוטמיה, אזורי הסְפָר שבהם חיו קהילות נודדות או נודדות בחלקן, היה ללא ספק אחר: שם היה המרכיב האתני האמורי משמעותי יותר, אלא שעל אזורים אלה יש לנו תיעוד מועט מאוד.
מנגד, מקורות ספרותיים המתארים היבטים שונים מחיי ממלכת אוּר מאפשרים לנו להעיף מבט על חייהן של אוכלוסיות האמורים מחוץ לגבולות הממלכה. כתובת אחת של המלך שוּ־סין (Šū-Sîn, 2019-2027 לפנה”ס) מתארת את האֱמורים כ”אנשים נודדים, בעלי מחשבות פראיות”.[16] כתובת אחרת של שוּ־סין מזכירה אותו כמי ש”בנה את חומת האֱמוֹרים ‘מַרחיקת (שבטי) התִידנוּם’ והשיב את רגלי האֱמוֹרים לארצם”.[17] בניית החומה החלה עוד בימי שוּלגי, אביו או סבו של שוּ־סין (Šulgi, 2037-2084 לפנה”ס).[18] אפשר שלא הייתה זו חומה רצופה, אלא שורת מבצרים שנועדו להגן על ממלכת אוּר מפלישות מכיוון צפון וצפון־מזרח.[19] אזכורים של בניית החומה מופיעים גם ביצירות ספרותיות המנוסחות כמכתבים שנשלחו למלכי השושלת השלישית של אוּר על־ידי פקידיהם, וכתשובות המלכים למכתבים שהופנו אליהם (יצירות אלה הועתקו על־ידי תלמידים בבתי ספר לסופרים מאות שנים אחרי נפילת השושלת).[20] למרות שהחומה נועדה להרחיק את אוכלוסיית האֱמוֹרים (או חלק מסוים ממנה, קרי את שבטי התִידנוּם) מתחומי ממלכת אוּר, יש עדות לכך שחלק מאוכלוסיית התידנוּם דווקא סייע בבניית החומה.[21] בפועל, כנראה, נחלקה אוכלוסיית התידנום – כמו גם אוכלוסיות אחרות של האמורים – לשבטים שונים, שחלקם נלחמו בשלטון המרכזי של אוּר וחלקם שיתפו אתו פעולה, לפי נסיבות הזמן והמקום.
הפילוג הפנימי בקרב אוכלוסיות האמורים יש בו כדי להסביר את תפקידיהן בנפילת השושלת השלישית של אוּר. מצד אחד, מכתב ספרותי הכתוב בשפה השומרית והמיוחס לאישבּי־אֶרַּה (Išbi-Erra), קצין בכיר של אחרון מלכי השושלת, איבּי־סין (Ibbi-Sîn, 1995-2018 לפנה”ס), מציין את האֱמורים בתור אויב: “דבר נודע (לי על) כניסת האֱמורים העוינים אל תוך גבולך. את כל התבואה, שבעים ושניים אלף כור שעורה, הכנסתי ל(עיר) איסין. כעת, כל האמורים נכנסו לארץ (ו)תפסו את האסמים הגדולים”.[22] מצד שני, במכתב ספרותי אחר בשומרית, המיוחס לאיבּי־סין עצמו, לאחר שאישבּי־אֶרַּה מרד בו ותפס את השלטון באיסין, כותב המלך: “כעת, האל אֶנלִיל העיר לעזרתי את האֱמורים מן ההר. הם יסלקו את העֵילמים ויתפסו את אישבּי־אֶרַּה על־מנת להשיב את הארץ למקומה”.[23] בתקופה שבה פקדה חולשה פוליטית פנימית את השושלת השלישית של אוּר, פלשו חלק מאוכלוסיות האמורים בכוח לממלכתה, וחלק אחר שיתפו פעולה עם איבּי־סין, אולי בתור שכירי חרב.[24] ואולי יותר משיש לראות כאן פלישה מבחוץ יש להבין שהאמורים, אשר היו כבר בארץ, החלו למלא את הוואקום הפוליטי שנוצר עם התמוטטות השלטון המרכזי באוּר. מגורם שולי הופכים האֱמורים, עם נפילת השושלת השלישית של אוּר, לגורם פוליטי דומיננטי. הדומיננטיות שלהם באה לידי ביטוי בין השאר בתחום הצבאי. כך, למשל, מפקדים שהשתייכו לדרג גבוה בצבאותיהן של הממלכות המסופוטמיות כונו (UGULA MAR.TU) šāpir Amurrî “מפקד האֱמורים” או (GAL MAR.TU) rabi Amurrî, “ראש האֱמורים”, תואר שנשמר גם כאשר היחידות שעליהן פיקדו כבר לא היו בהכרח מורכבות מאֱמורים.[25]
כך או כך, עם קץ מלכות איבּי־סין התפצל אזור דרום מסופוטמיה, שהיה מאוחד כמאה שנה תחת שלטון השושלת השלישית של אוּר, לכמה ממלכות. גם באזורים שהיו מחוץ לתחום שליטתה הישירה של ממלכת אוּר, בצפון מסופוטמיה ובסוריה, קמו ממלכות עצמאיות. לפחות חלק מן הממלכות החדשות – הן בדרום מסופוטמיה, הן בצפונה, ובוודאי בסוריה – נשלטו על־ידי שושלות שמלכיהן נשאו שמות שמיים־מערביים, או ביטאו באופן אחר את זיקתם לאוכלוסייה האמורית. חלק מן הממלכות הללו הצליחו, בתקופות מסוימות, להשתלט על הממלכות השכנות ולהפוך למעצמות אזוריות למשך דור אחד או יותר. המעצמה שהתקיימה זמן רב יותר מהאחרות הייתה ממלכת בבל, החל ממלכות חַ’מּוּרָפּי (Ḫammurapi, 1742-1784 לפנה”ס), המוכר לקורא המודרני בעיקר בזכות אוסף חוקיו.[26] שושלתו של חַ’מּוּרָפּי היא זו שהפכה את בבל למרכז המדיני החשוב ביותר של דרום מסופוטמיה, ועל כן מקובל בקרב החוקרים לכנותה השושלת הראשונה של בבל. בזיכרון ההיסטורי של תושבי מסופוטמיה עצמם, תקופת שלטונה של שושלת זו – ולמעשה, כל התקופה בין השושלת השלישית של אוּר ובין השושלת הכַּשית שהשתלטה על בבל עם קץ שלטון צאצאי חַ’מּוּרָפּי – נתפסה כ”שושלת האֱמורים” (palû Amurrî).[27] גם במחקר המודרני מכונה התקופה מראשית המאה ה־20 עד ראשית המאה ה־16 לפנה”ס בהיסטוריה המסופוטמית התקופה הבבלית העתיקה (The Old Babylonian Period), אף על פי שממלכת בבל הפכה לגורם המדיני הבולט ביותר במסופוטמיה רק בימי חַ’מּוּרָפּי וצאצאיו.
אחרון צאצאי חַ’מּוּרָפּי שישב על כס המלוכה של בבל, סַמסוּ־דיתָנַה (Samsu-Ditāna, 1587-1617 לפנה”ס), הודח מכיסאו בעת פלישתו של מוּרשִילִי א’ מלך חֵת לבבל.[28] המונח Amurru המשיך לשמש בשפה האכדית לציון המרחב שממערב לפרת, וכיוון המערב באופן כללי יותר, עד האלף הראשון לפנה”ס.[29] השם “אֱמורי” במקרא נגזר כנראה מהשימוש הזה, ונשען על מסורת בת יותר מאלף שנים שזיהתה את המונח Amurru עם אזור הארץ הנושבת בקרבת חופו המזרחי של הים התיכון.
התקופה האֱמורית בתולדות מסופוטמיה הייתה כאמור בת כארבע מאות שנה, מנפילת השושלת השלישית של אוּר עד קץ מלכות סַמסוּ־דיתָנַה (1587-1995 לפנה”ס). הייתה זו אחת התקופות החשובות בתולדות המזרח הקרוב הקדום, והיא התקופה בה דן ספר זה.
מבחינה פוליטית התאפיינה התקופה האמורית במסופוטמיה בפיצול מדיני ובריבוי ממלכות, שרק מיעוטן הפכו למעצמות אזוריות. ובכל זאת, רוב הממלכות הללו חלשו על שטחים רחבים יותר מאלו של ערי המדינה השומריות בתקופה שלפני השושלת השלישית של אוּר.[30] הדבר המעניין בתקופה זו הוא שלמרות הפיצול הפוליטי הרב היו המרכזים האֱמוריים השונים שותפים לתפיסות חברתיות, תרבותיות ודתיות שאיחדו את הממלכות השונות ויצרו עולם אֱמורי, שהשתרע מהים התיכון ועד למפרץ הפרסי (או, כפי שהדבר נקרא באכדית: ״מן הים העליון עד לים התחתון״), ומחצור שבגליל העליון עד אגן הדיאלה שממזרח לחידקל.
חוסר הגמוניה, או ריבוי מרכזי כוח אזוריים, היה עתיד להתקיים במסופוטמיה שנים רבות. במחצית השנייה של האלף השני לפנה”ס השתלטה ממלכת אַשּוּר על כל שטחי צפון מסופוטמיה, ואילו ממלכת בבל השתלטה מחדש על שטחי מסופוטמיה הדרומית. העימות בין ממלכות אַשּוּר ובבל נמשך, לסירוגין, מהמאה ה־13 עד המאה ה־7 לפנה”ס. במאות ה־8 עד ה־7 לפנה”ס הפכה אַשּוּר לממלכה הדומיננטית והטילה את מרותה על ממלכת בבל, אך לא הצליחה להשתלט עליה לגמרי. המצב הזה התהפך בשנים 609-614 לפנה”ס, כאשר הצליחה ממלכת בבל להביס את ממלכת אַשּוּר ולהחריב את עריה המרכזיות: את אַשּוּר ונינוֵה לגדות החידקל, ואת חרן בקרבת נהר הבָּליח’ בצפון־מזרח סוריה (כיום בדרום־מזרח טורקיה). בתקופה זו אוחדה מסופוטמיה לראשונה, מאז השושלת השלישית של אוּר, במסגרת מדינית אחת למשך כמה דורות, עד שבשנת 539 לפנה”ס נפלה גם ממלכת בבל לידי הממלכה הפרסית של כורש. מכל מקום, במשך כל האלף השני והשליש הראשון של האלף הראשון לפנה”ס התקיימה במסופוטמיה מערכת מורכבת של כוחות פוליטיים יריבים ובעלי ברית, מערכת לא יציבה ומשתנה תדיר.
בעוד המקרא מכנה את ארץ כנען, או את חלקיה השונים, “ארץ האֱמֺרי” (במדבר כא, לא; יהושע כד, ח; עמוס ב, י; ועוד), את מסופוטמיה במחצית הראשונה של האלף השני לפנה”ס נכון יותר לכנות “ארץ האֱמורים”, בריבוי. עם זאת, השושלות האֱמוריות השונות ששלטו בממלכות המסופוטמיות בתקופה זו הכירו, לפחות באופן חלקי, במוצאן המשותף ובהתחייבויות הדתיות (ואולי גם הפוליטיות) הנגזרות ממנו. מלכי השושלות ששלטו במסופוטמיה אף קיימו קשרים אמיצים, הן ברמה המדינית והן ברמה המשפחתית, עם שליטי הממלכות הגדולות בסוריה, ובראשן ממלכות יַמחַ’ד (שמרכזה בעיר חַלַבּ) וקַטנַה (ששכנה בחלקו הדרומי של אגן נהר האוֹרוֹנטֶס).
מבחינה תרבותית יצרה תקופת שלטון השושלות האמוריות במסופוטמיה עירוב בין התפיסות הדתיות, השפות והמנהגים שהביאו אתם האמורים מסוריה עם התפיסות הדתיות, השפות והמנהגים שמקורותיהם במסופוטמיה גופה. אמנם התרבות המסופוטמית התאפיינה מראשיתה בשילוב בין היסודות השוּמריים שמקורם בדרום הארץ ליסודות השֵמיים שמקורם בצפונה (העיר אַכַּד, שעל שמה נקראת השפה השמית של מסופוטמיה, האכדית, שכנה כנראה בקרבת בגדד המודרנית). על כן אפשר לכנות בצדק את התרבות המסופוטמית העתיקה “ציביליזציה שלובה”.[31] אך בעוד שהשילוב השומרי־אכדי המשיך להתקיים בתרבות הזאת עד שנבלעה בתרבות המזרח ההלניסטי, סביב ראשית הספירה, היסודות האֱמוריים כמעט לא שרדו את סוף תקופת שלטונן של השושלות האֱמוריות.
***
ספר זה מבקש להציג בפני הקוראים סקירה רחבה אך תמציתית של ההיסטוריה המדינית של מסופוטמיה במחצית הראשונה של האלף השני לפנה”ס. הוא מורכב משני חלקים. החלק הראשון מתאר את זירת ההתרחשויות: את גבולותיה הגיאוגרפיים, את האוכלוסיות השונות שחיו במרחב, ואת המסגרת הכרונולוגית של התקופה הנדונה. החלק השני עוסק בממלכות השונות שהתקיימו במסופוטמיה ובסוריה בעידן השושלות האֱמוריות.
הדיון בממלכות הללו מאורגן על בסיס כרונולוגי וגיאוגרפי כאחד. הוא מתחיל בממלכות הקדומות ביותר שקמו עם ירידת קרנה של השושלת השלישית של אוּר – ממלכות איסין (Isin) ולרסה (Larsa) – ומסתיים בממלכה שבה שלטה שושלת מלכים אֱמורית עד נקודת הזמן המאוחרת ביותר, היא ממלכת בבל. הואיל וממלכות איסין ולרסה שכנו בחלקו הדרומי של המישור המסופוטמי, מתחיל הדיון בחלקו השני של הספר באזור דרום מסופוטמיה, ממשיך בממלכות של אגן הדיאלה ואגני נהרות החידקל, החָבוֹר והפרת בצפון מסופוטמיה, ומתקדם אל ממלכות סוריה – ממלכת יַמחַ’ד (Yamḫad) בצפון סוריה וממלכת קַטנַה (Qaṭna) במרכז סוריה – ששלטה, ולו גם בעקיפין, גם באזורים מסוימים בדרומה. הדיון מסתיים בממלכת בבל, שאמנם שכנה במרכז המישור המסופוטמי, אך הישרדותה כממלכה אמורית עד לתקופה מאוחרת יחסית – ראשית המאה ה־16 לפנה”ס – מעניקה לה מעמד מיוחד בדיון ההיסטורי.
בשל הרצון להציג בפני הקורא תמונה היסטורית רחבה בחיבור בעל היקף מתקבל על הדעת, יוגבל הדיון בממלכות מסופוטמיה וסוריה לאלו מהן שנהנו בפרק זמן כלשהו ממעמד מדיני בכיר. לכלל זה שנקטנו יש שני יוצאים מן הכלל: ממלכת אַשּוּר בימי קיומה כעיר־ממלכה עצמאית (כלומר, לפני סיפוחה לממלכתו של המנהיג האמורי סַמסי־אַדּוּ, שהקיפה את כל צפון מסופוטמיה, סביב 1800 לפנה”ס), וממלכת מַלגיוּם (Malgium) לגדות החידקל, מדרום־מזרח לממלכת אֶשנוּנַּה (Ešnunna) שבאגן הדיאלה, שהייתה גדולה וחזקה בהרבה ממַלגיוּם. הכללת ממלכת אַשּוּר בדיון נובעת מחשיבותה במערך המסחרי של המזרח הקרוב ברבע הראשון של האלף השני לפנה”ס, והכללת ממלכת מַלגיוּם באה להמחיש את מצבן של ממלכות קטנות שמצאו את עצמן בתווך בין מעצמות הנאבקות ביניהן על הבכורה האזורית. ממלכות אחרות שלא נהנו ממעמד מדיני בכיר, כגון כּיסוּרַּה (Kisurra), סיפַּר (Sippar), כּיש (Kiš) ודַמרוּם (Damrum) במסופוטמיה, או אֶמָר (Emār) בצפון סוריה, נותרו מחוץ לדיון, מלבד המקרים שבהם מילאו ממלכות אלה תפקיד כלשהו בתולדות הממלכות הבכירות מהן. בשל מגבלות ההיקף אין לנו אלא להפנות את הקורא המעוניין בקורותיהן של ממלכות קטנות אלה למחקרים לועזיים הנסבים עליהן.[32]
ריבוי הממלכות שבהן דן הספר ומספרם הרב של השליטים ששלטו בכל אחת מהן משקף את מורכבות ההיסטוריה המדינית של מסופוטמיה בעידן השושלות האֱמוריות. כדי להקל על הקורא להבחין בין חלקיה השונים של תמונה מורכבת זו, יובא בתחילת כל קטע הדן בתקופתו של שליט מסוים שמו של אותו שליט בשוליים הימניים של העמוד.
כל פרקי הספר מכילים תרגומים של תעודות מסופוטמיות נבחרות הנוגעות לנושא הנדון. השתדלנו לבחור תעודות מסוגים שונים: רשימות כרונולוגיות, כתובות מלכים, חוזים, מכתבים ויצירות ספרות.[33] רוב התעודות המסופוטמיות, שנכתבו על־גבי לוחות טין, השתמרו בצורה פגומה, מי פחות ומי יותר. לעתים קרובות אפשר להשלים את הטקסט שנפגם על־סמך מקומות מקבילים בתעודה הרלוונטית עצמה, או בתעודות הדומות לה. בתרגומנו השלמנו את הטקסט הפגום, לרוב על־פי דעת החוקרים הקודמים שפרסמו את התעודות; אך במקרים מסוימים הצענו השלמות משלנו, בליווי הערות המסבירות את הטעמים לכך.
זוהי הפעם הראשונה שבה מוצגת סקירה כוללת של תולדות מסופוטמיה בתקופת השושלות האמוריות בפני הקורא העברי.[34] אנו מקווים כי קוראינו יגלו עניין בתקופה מרתקת זו וירצו להרחיב את ידיעותיהם על ארץ האֱמורים שבין החידקל לפרת, ובין הפרת לים התיכון, גם באמצעות מחקרים נוספים, המובאים ברשימה הביבליוגרפית בסוף הספר.
עידן השושלות האמוריות במסופוטמיה החל, כאמור, עם נפילת השושלת השלישית של אוּר. אין מתאים אפוא מלפתוח את דיוננו בתרגום יצירה ספרותית המנוסחת כמכתב, המשקפת את המצב המדיני בדרום מסופוטמיה בימיה האחרונים של שושלת זו. למרבה האירוניה אחרון מלכי אוּר, איבּי־סין, תולה כאן את תקוותו לגבור על אויבו המר, אישבּי־אֶרַּה מלך איסין, בסיועם של האֱמורים. בסופו של דבר נחל איבּי־סין אכזבה מרה, ותקווה זו הסתיימה בהפיכת האֱמורים לגורם הפוליטי הדומיננטי במסופוטמיה.
מכתב ספרותי המיוחס לאיבּי־סין, אחרון מלכי השושלת השלישית של אוּר (הגרסה הקצרה)[35]
(3-1) אֱמור אל פּוּזוּר־נוּמוּשדַה, (כך) אומר איבּי־סין מלכך:
(5-4) מאז נִשאתי אותך מ(שורות) הצבא ומיניתי אותך למושל כַּזַלּוּ, האם לא כיבדו אותך כל החילות כַּנציג שלי?
(6) מדוע שלחת אֵלַי איש אחד (למסור) כדלהלן:
(8-7) “אישבּי־אֶרַּה פנה אֵלַי, ואני – כאשר הוא יתקוף, אברח”?
(9) איך זה שאינך יודע מתי אישבּי־אֶרַּה ישיב את ארצו העוינת (למקומה)?
(11-10) אתה (ו)גִירבּוּבּוּ, מושל גִירכַּל – מדוע לא התייצבתם נגדו עם הצבא העומד לרשותכם?
(12) להשיב את הארץ (העוינת) למקומה – ההוראה כעת ניתנה לכם.
(14-13) בעבר, האל אֶנלִיל כבר שנא את שוּמֶר ולכן הקים קוף מן ההר (ועשה אותו) לרועה הארץ.
(16-15) (אך) כעת אנליל נתן את המלוכה לאיש הסוחר בעשבים בעלי ריח רע, לאישבּי־אֶרַּה שאינו מזרע שוּמֶר.
(17) יתר על כן, אסֵיפת האלים גמרה אומר להפיץ את שוּמֶר (לכל רוח).
(18) האב אנליל מסר את דבריו.
(21-19) “כל עוד הוסגרה אוּר לאויב, אישבּי־אֶרַּה, איש מַארִי, יחריב את יסודותיה, ושוּמֶר תימדד (בחבל)” – כך הוא ציווה.
(23-22) אך אם מושלי הערים יתאספו (יחד), בדבר אנליל יפול אישבּי־אֶרַּה.
(25-24) גם אם תסגיר את העיר לאויב (בעודך מתנהג) כמו ידיד, (האם חושב אתה) שאישבּי־אֶרַּה לא יכיר בכך שאתה עַבדִי משכבר?
(28-26) כעת, הַשלֵם (אתי), כדי ש(כל) דבר פשע יימחק (ו)יסולק, (ו)אנשיך יעבדו (בקציר) תבואתם.
(29) אתה, אל תקצור (בעצמך) ואל תמהר ללכת אלַי.
(31-30) הוא, איש מַארִי עם מחשבות פראיות, בל יגיע אל העיר (שלך ו)בל ימשול עליה.
(34-32) כעת, אנליל העיר לעזרתי את האֱמורים מן ההר. הם יסלקו את העֵילמים ויתפסו את אישבּי־אֶרַּה על־מנת להשיב את הארץ למקומה, כדי שהארץ תכיר בשלטונ(י).
(35) אנא, אתה (צ”ל: אתם), אל תתעלמו מדברַי.
