פרולוג
בסטיאנו קונטי נולד רעב.
ונולד בעייתי.
אימו מתה בלידתו ומעולם לא סיפרה מי היה אביו. כל מה שהיה ברשותה עבר אליו – טבעת.
הטבעת הייתה מזהב איטלקי ובמרכזה אזמרגד קטן שסביבו מנוקדות פנינים זעירות.
דודו של בסטיאנו, אב לארבעה ילדים משלו, הציע בהתחלה שהנזירות יגדלו את התינוק היתום ששכב ובכה במחלקת היולדות הקטנה בעמק קאסטה. היה שם מנזר שהשקיף על מיצר סיציליה ויתומים לרוב נשלחו לשם.
אך מצב המנזר היה בכי רע.
האחיות במחלקה היו עסוקות אך מדי פעם בפעם ריחמה אחת מהן על בסטיאנו והחזיקה אותו קצת מעבר לזמן שנדרש כדי להאכיל אותו.
מדי פעם בפעם.
"פמיליה," אמר הכומר לדודו. "כולם יודעים שמשפחת קונטי דואגת לבניה."
בני קונטי שלטו בעמק עד המערב ובני די סאבו החזיקו במזרח.
נאמנות לבני משפחה הייתה חשובה מכול, אמר לו הכומר.
ולכן אחרי שיחה קשה עם הכומר, הזיו של בסטיאנו ואשתו המסוייגת לקחו אל ביתם את הממזר הקטן, אבל עבור בסטיאנו זה אף פעם לא היה בית.
בסטיאנו תמיד נחשב לאאוטסיידר. אם משהו השתבש, הוא היה הראשון שהואשם והאחרון שזכה למחילה.
אם היו ארבעה בריושים לארוחת צהריים, הם לא חולקו בין חמישה.
בסטיאנו הסתדר בלי.
כשישב בבית-הספר לצד ראול די סאבו, בסטיאנו התחיל להבין למה.
"מה ההורים שלכם היו מצילים משריפה?" שאלה הנזירה פרנצ'סקה את כיתתה. "ראול?"
ראול משך בכתפיו.
"אבא שלך," דובבה אותו, "מה הדבר הראשון שג'ינו היה לוקח?"
"את היין שלו."
הכיתה צחקה והנזירה פרנצ'סקה, שרוגזה הלך וגבר עם כל רגע חולף, הפנתה את תשומת ליבה מראול.
"בסטיאנו," סיננה. "את מי הזיה שלך הייתה מצילה?"
עיניו האפורות הרציניות התרוממו אל עיניה ובסטיאנו קימט את מצחו וענה את תשובתו. "את הילדים שלה."
"נכון."
היא פנתה בחזרה אל הלוח ובסטיאנו ישב שם בקימוט מצח כי זו אכן הייתה התשובה הנכונה – הזיה שלו הייתה מצילה את ילדיה. אבל לא אותו.
הוא לעולם לא יהיה במקום הראשון.
עם זאת, בגיל שבע בסטיאנו נשלח לקנות בריושים ואשת האופה פרעה את שערו, והוא היה כל כך לא מורגל לחיבה עד שפניו אורו והיא אמרה שיש לו חיוך חמוד.
"גם לך," אמר לה בסטיאנו, והיא צחקה.
"הנה." היא נתנה לו קנולי מתוק משום שהאיר את הבוקר שלה, ובסטיאנו וראול ישבו על הגבעה ואכלו את הקינוח הדביק.
הבנים היו אמורים להיות אויבים מושבעים – במשך דורות בני קונטי ובני די סאבו נאבקו על הכרמים והשטחים בעמק – אולם בסטיאנו וראול הפכו לחברים טובים.
די היה במפגש הקצר במאפייה כדי ללמד את בסטיאנו שבעזרת קסמיו הוא יכול לשפר את גורלו.
אוה, חיוך חולל פלאים, ובשלב מאוחר יותר הוא למד לפלרטט עם העיניים ותוגמל במשהו מתוק הרבה יותר מקנולי.
למרות המחאות של משפחותיהם, בסטיאנו וראול נותרו חברים. תכופות הם ישבו בראש הגבעה קרוב למנזר, שכבר התרוקן מיושביו, ושתו יין זול. כשהשקיפו על העמק, ראול סיפר לו על המכות שאמו ספגה והודה שהוא לא שש לעזוב כדי ללמוד באוניברסיטה ברומא.
"אז תישאר."
מבחינת בסטיאנו, הדבר היה פשוט מאוד. אילו הייתה לו אימא, או מישהי שדואגת לו, הוא לא היה עוזב.
והוא לא רצה שראול יעזוב, אף שכמובן לא הודה בכך.
ראול עזב.
בוקר אחד בעודו הולך ברחוב, ראה את ג'ינו יוצא בסערה מביתו של ראול כשהוא צועק ומשאיר את דלת הכניסה פתוחה.
ראול כבר עזב, ואחרי מה ששמע מחברו, בסטיאנו חשב שכדאי לבדוק שאמו של ראול בסדר.
"סניורה די סאבו..." הוא דפק על הדלת הפתוחה אך היא לא ענתה.
הוא שמע אותה בוכה.
הזיה והזיו שלו אמרו שהיא מטורללת אבל מריה די סאבו תמיד הייתה אדיבה אל בסטיאנו.
הוא נכנס בדאגה לבית ומצא אותה כורעת על רצפת המטבח ובוכה.
"היי." הוא מזג לה משקה, לקח מטלית, הרטיב אותה במי ברז והצמיד אותה אל החבורה שעל עינה.
"את רוצה שאתקשר למישהו?" הציע.
"לא."
הוא עזר לה לעמוד והיא נשענה עליו ובכתה. בסטיאנו לא ידע מה לעשות.
"למה את לא עוזבת אותו?" שאל.
"ניסיתי הרבה פעמים."
בסטיאנו קימט את מצחו משום שראול תמיד אמר שהפציר בה לעזוב אך שהיא תמיד סירבה.
"את יכולה לעבור לגור עם ראול ברומא?" הציע בסטיאנו.
"הוא לא רוצה אותי שם. הוא עזב אותי," התייפחה מריה. "אף אחד לא רוצה אותי."
"זה לא נכון."
"אתה מתכוון לזה?"
היא הרימה את מבטה והוא רצה לתקן אותה ולומר שכוונתו הייתה שבטוח יש אנשים שרוצים אותה...
לא הוא.
היא הניחה יד על פניו וחפנה את לחיו. "אתה כל כך נאה."
מריה העבירה יד בשערו השחור הסמיך והמחווה לא דמתה למגע של אשת האופה; זה הרגיש יותר מפריעת שיער של חיבה, ובסטיאנו המבולבל הסיר את ידה ופסע לאחור. "אני חייב ללכת," אמר לה.
"עוד לא."
היא לבשה תחתונית בלבד ושדהּ היה חשוף במקצת; הוא לא רצה שמריה תתבייש כשיתחוור לה שגופה חשוף, לכן פנה כדי לעזוב.
"בבקשה אל תלך," קראה אליו.
"אני חייב ללכת לעבודה."
הוא עזב את הלימודים ועבד כעת בבר ששימש ככיסוי לעסקים המפוקפקים יותר של הזיו שלו.
"בבקשה, בסטיאנו..." התחננה מריה. היא שלחה יד אל זרועו, וכשהוא עצר, ניגשה לעמוד מולו. "אוה," התנצלה כשהשפילה מבטה וראתה ששדה חשוף, אך בסטיאנו לא הסתכל. הוא עדיין העמיד פנים שלא שם לב.
עכשיו היא תכסה את עצמה, חשב בסטיאנו, אך היא לא עשתה זאת. למעשה, היא אחזה בידו והניחה אותה על עורה הבשל והבשרני.
הוא זכה להצלחה בקרב הבנות אבל תמיד היה היוזם. הוא שיער שמריה כבת ארבעים, ולמען השם, היא הייתה אימו של חברו הטוב.
"סניורה די סאבו..." ידה לחצה על ידו כשהוא ניסה לסלק אותה.
"מריה," אמרה בקול נמוך וצרוד. הוא הרגיש ושמע את נשימתה העמוקה, וכשהסירה את ידה, בסטיאנו הוסיף לגעת בשדה.
"אתה קשוי," אמרה מריה, ממששת אותו.
"ג'ינו עלול–"
"הוא לא יחזור עד ארוחת הערב."
בסטיאנו היה לרוב המוביל והיוזם, אך לא בבוקר לוהט זה. מריה חזרה לכרוע על ברכיה אבל הפעם מרצונה החופשי. זה נגמר בתוך דקות.
כשהוא עזב, הוא נשבע שלעולם לא יחזור לשם.
אך באותו יום אחר-הצהריים ביקר בסטיאנו בבית-המרקחת כדי להצטייד באמצעי מניעה, וכעבור שעה הם היו במיטה.
לוהט, אסור, פראי – הם נפגשו בכל הזדמנות אפשרית, אף שלמריה זה אף פעם לא הספיק.
"אנחנו מסתלקים מכאן," אמר לה בסטיאנו. הוא קיבל תשלום על עבודתו, ובמקרה הצורך הוא יוכל להשתמש בטבעת של אימו. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהיא עם ג'ינו לרגע אחד נוסף.
"אנחנו לא יכולים," אמרה לו, אך יחד עם זאת ביקשה לראות את הטבעת וענדה אותה על ידה.
"אם היית אוהב אותי," אמרה מריה, "היית רוצה שיהיו לי דברים יפים."
"מריה, תחזירי לי את הטבעת."
הטבעת הייתה כל מה שנותר לו מאימו אבל למרות זאת מריה לא ויתרה. בסטיאנו עזב.
הוא טיפס על הגבעה עד המנזר והתיישב להשקיף על הנוף, מנסה לעשות סדר במצב. כל חייו הוא רצה לטעום את הדבר החמקמק שנקרא אהבה אך גילה שזה לא מוצא חן בעיניו. עכשיו היה זה בסטיאנו שרצה לברוח.
והוא רצה את הטבעת של אימו.
הוא נעמד וירד בנחישות אל העיר, שם ראה את זה קורה.
מכונית שנסעה במהירות פנתה בסיבוב במהירות רבה מדי. "סטולטו," רטן וקרא לנהג טיפש כשראה אותו עובר סיבוב נוסף... ואז המכונית סטתה מהכביש.
בסטיאנו רץ לכיוון ההריסות המעלות עשן אך כשהתקרב, אנשים עצרו אותו ואמרו לו שהמכונית של ג'ינו היא שהתרסקה.
"ג'ינו?" בירר בסטיאנו.
"לא!" צעקה אישה שעבדה בבר. "התקשרתי למריה כדי להגיד לה שג'ינו בדרך הביתה ושהוא כועס. הוא גילה עליך! היא לקחה את המכונית ו– "
מותה של מריה ומה שקרה לאחר מכן לא צבע את בסטיאנו באור מחמיא מאוד.
ראול חזר מרומא ובערב ההלוויה הם עמדו על הגבעה שבה נהגו לשבת כילדים.
"יכולת לבחור כל אחת בעמק!" ראול התקשה להכיל את זעמו.
"ניגשתי לבדוק מה קורה איתה – "
אך ראול לא רצה לשמוע שאימו פיתתה את חברו. "ואתה הפעלת את הקסם המזויף הזה..." אחרי הכול, ראול כבר ראה אותו בפעולה. הוא ידע איך בסטיאנו הצליח למשוך אליו בעיניו אפילו את הביישנית בנשים ולהמס התנגדות בחיוך. "הייתי טיפש כשבטחתי בך," אמר ראול. "אתה הרגת אותה."
כן, הוא היה הראשון שהואשם והאחרון שזכה למחילה.
"תשמור מרחק מההלוויה," הזהיר אותו ראול.
אך בסטיאנו לא יכול היה לשמור על מרחק.
ולמחרת המצב החמיר עוד יותר. קטטה עקובה מדם התחוללה ליד הקבר, ומאוחר יותר התברר שמריה השאירה מחצית מכספה לבסטיאנו.
ראול, שפעם היה חברו, טען כעת שבסטיאנו תכנן את מותה של מריה ונשבע שיקדיש את שארית חייו לנקמה בו.
"אתה לא שווה כלום, קונטי," אמר לו ראול. "אף פעם לא היית, וגם עם הכסף של אימא שלי, אף פעם לא תהיה."
"חכה ותראה," הזהיר בסטיאנו.
אומרים שנדרש כפר שלם כדי לגדל ילד.
עמק קאסטה מעולם לא האיר פנים לבסטיאנו, אך כשכל האוכלוסייה רואה בך רמאי, שקרן, פתיין, ממזר... זה מה שאתה הופך להיות.
לכן כאשר ג'ינו השתוי בא להתעמת איתו, במקום לספוג את האגרוף בסנטר, בסטיאנו השיב מלחמה, וכשג'ינו כינה את מריה זונה, בסטיאנו רתח מזעם ופתח פה גדול. הוא סימן בידיו קרניים והטיח בג'ינו את העלבון הגדול מכול.
"קורנוטו!"
קרנן.
בסטיאנו, הסכימו אנשי הכפר, היה הגרוע מכול.
1
לפעמים הלילות היו גיהנום.
"בסטיאנו!"
הוא שמע את הקריאה הסירופית המוכרת של שמו וידע שהוא בוודאי חולם, כי מריה מתה כבר מזמן.
שלא כדרכו, הוא היה לבד במיטה וכשהשחר הזדחל מעל רומא, בסטיאנו נאבק להתעורר.
"בסטיאנו!"
היא קראה בשמו שוב.
כששלח את ידו מטה והרגיש שהוא לא קשוי, הוא הרגיש שמחת ניצחון. בסטיאנו חייך חיוך מר כשאמר לה באלם שהיא כבר לא עושה לו את זה.
מריה סטרה לו על הלחי.
היא ענדה את הטבעת של אימו על אצבעה והוא הרגיש את המתכת הקרה כשהיא הנחיתה סטירה מצלצלת, סטירה שהביאה אותו לשלוח יד אל פניו משום שחתך נפער בהן. לחיו הייתה משוסעת ודם זרם בין אצבעותיו.
בסטיאנו נאבק בעצמו אפילו בשנתו. הוא ידע שהוא חולם, כי המריבה הפראית עם ראול התרחשה ליד הקבר; החתך בלחיו קרה אחרי שמריה נטמנה באדמה.
כולם אמרו שהיא מתה בגלל בסטיאנו.
וזו הסיבה שהוא היה שם, כעבור חמש-עשרה שנים – שוכב באחת הסוויטות הנשיאותיות במלון גרנדה לוצ'יה ברומא.
ראול די סאבו שקל לרכוש את המלון, ופירוש הדבר היה שהמלון הוצב בראש רשימת הרכישות המתוכננות של בסטיאנו.
בסטיאנו הכריח את עצמו להתעורר. הוא שכב בחשכה והעיף מבט אל השעון שעל ארונית הלילה. הוא כיבה את השעון המעורר. לא היה לו צורך בו. הוא לא יחזור לישון.
בסטיאנו ידע מדוע מריה חזרה אל חלומותיו.
טוב, היא אף פעם לא באמת עזבה אותם, אבל החלום האחרון היה כה חי והוא ייחס זאת לעובדה שהוא וראול התאכסנו באותו המלון.
הוא שמע את הדפיקה הרכה על דלת הסוויטה שלו ואחר כך את הניסיון השקט לגלגל פנימה את עגלת ארוחת הבוקר שלו.
"פוזה!"
בסטיאנו חייך לשמע הקללה הקטנה כשהחדרנית נתקלה במשהו וידע מהמילה הזאת שהחדרנית הייתה סיציליאנית.
הדלת אל חדר השינה הראשי נותרה פתוחה אבל היא דפקה שוב בשקט.
"אנטרה," אמר.
בסטיאנו היה רגיל ביותר לשירות חדרים. לא רק שהוא שקל לרכוש את המלון הזה, אלא הוא היה גם הבעלים של מספר מרכזי אירוח נבחרים משלו. הוא עצם עיניים כדי להבהיר שהוא לא מעוניין בשיחה.
סופי ראתה שהוא לא טרח להתיישב, לכן לא אמרה לו "בוקר טוב".
הכללים היו ברורים מאוד בגרנדה לוצ'יה והעובדים הוכשרו כראוי.
סופי אהבה את עבודתה, ולמרות שלרוב לא הגישה לחדרים ארוחות בוקר, היא התבקשה לעשות זאת לפני תום משמרת הלילה שלה. היא הוזעקה לעבודה מאוחר אתמול בלילה ולכן פספסה את התדריך שבו יודעו העובדים על אורחים מיוחדים, נטיותיהם השונות ודרישותיהם הספציפיות. סופי כמובן ידעה שכל אורח שמשתכן בסוויטה הנשיאותית הוא חשוב, והיא בדקה את שמו על ההזמנה של ארוחת הבוקר.
סניור בסטיאנו קונטי.
בשקט רב ככל האפשר פתחה סופי את הווילונות הדקורטיביים הכבדים ואת וילונות ההצללה שמאחוריהם כדי שהאורח שיתיישב יפגוש בנוף המדהים של רומא בכל תפארת הבוקר שלה.
ואיזה יום מרהיב זה יהיה!
נראה כאילו מסכים בתיאטרון נפתחים מעל תפאורת במה יפהפייה, חשבה סופי.
גבוה בשמיים נראו עננים מעטים שבקרוב יסתלקו, כי היום הקיצי היה צפוי להיות חם. הקולוסיאום נראה מושלם כמו בגלויה ועורה הצטמרר מיופיו העתיק.
אוה, זה אכן היה יום טוב כי אלמלא הגיעה להחלטה קשה והתנגדה לרצון של משפחתה שהיא תינשא ללואיג'י, היום בערב היא הייתה חוגגת את יום נישואיה הראשון.
סופי שכחה לרגע איפה היא והתבוננה בנוף כשהרהרה בשנה החולפת. כן, היא החליטה החלטות קשות אבל הייתה משוכנעת לחלוטין שהן היו נכונות.
היא גילתה סקרנות לגבי גברים, זה ברור, ואף שאימה לעולם לא תבין זאת, היא יכלה בקלות להפריד בין מחשבה זאת לבין נישואים.
כשניסתה לדמיין את ליל כלולותיה ואת הסקס עם לואיג'י, דמה של סופי קפא. היא יצאה עם מספר גברים צעירים בתקופת מגוריה ברומא אבל הנשיקות הרטובות והזיפיות של לואיג'י השאירו חותם, ולמרות סקרנותה, סופי מצאה את עצמה מתחמקת מכל חיזורים גבריים.
הוריה חשבו שהיא חיה חיי חטא כאן ברומא.
למרבה הצער, זה לא יכול היה להיות רחוק יותר מהאמת!
סופי הייתה נאיבית, היא ידעה זאת, אבל היא גם הייתה חזקה.
חזקה מספיק כדי לסרב לגבר ולנישואים לא רצויים.
"בונג'ורנו."
קול עמוק לכד את תשומת ליבה וסופי הסתובבה כשקלטה שהיא נתפסה חולמת בהקיץ, ועל ידי אורח חשוב בסוויטה שלו!
היא רצתה להתנצל אך נשימתה המבולבלת נעתקה פשוטו כמשמעו, כי מי ששכב במיטה והתבונן בה בעצלות היה מצודד יותר מהנוף שבו הזינה עיניה לפני רגע. הוא היה גבוה – היא יכלה לראות את אורכו במיטה הענקית. ידיו היו תחובות מאחורי ראשו והסדין נח נמוך על בטנו וחשף את חזהו העירום.
הוא באמת היה מרהיב, עם עור זית ושיער שחור. הפגם היחידי בשלמות היה צלקת משוננת על לחיו, ועם זאת נראה שהיא רק תרמה ליופיו. מעל הכול, עיניו הן שמשכו את עיניה של סופי. הן היו אפורות וחודרות וכשפגשה במבטו, היא גילתה שנשימתה נתקעת בחזה ושהיא לא מסוגלת לקרוע את מבטה ממנו. זה היה נדיר כשלעצמו עבור סופי. במסגרת עבודתה היא התרגלה מאוד לגברים עשירים ויפהפיים אבל עם האיש הזה, עם האיש הזה, היא גילתה שעיניה לא מסוגלות למוש ממנו ובמקום התנצלות, לחייה הוורידו קצת.
"בדיוק הכנתי בשבילך את הנוף, סניור קונטי," אמרה סופי, והוא חייך חיוך קטן בתגובה כשהיא השמיעה בדיחה קטנה – כאילו היא סידרה את התפאורה בחוץ במיוחד עבורו.
"תודה." הוא העיף מבט אל החלון ואל הנוף השווה מיליון אירו. "עשית עבודה טובה."
ואז הוא החזיר את מבטו אליה.
כשחשב שהיא מתמהמהת, בסטיאנו פקח עיניים כדי לומר לה להזדרז ולעזוב, אך משהו בה עצר את קוצר הרוח הרגיל שלו.
והיא היפנטה אותו עכשיו.
צבען של העיניים שפגשו בעיניו היה חום כהה מאוד. הוא כבר ידע מהצפייה בה שהיא דקה כגבעול ולובשת שמלה ירקרקה ונעליים שטוחות, ושני פריטי הלבוש נראו קצת גדולים מדי למידותיה. כעת בחן את פניה וראה ששערה השחור והסמיך אסוף בפקעת מבולגנת ושמעט קווצות ארוכות חמקו ממנה.
היא נראתה עייפה, חשב בסטיאנו, והוא שיער שהמשמרת שלה מסתיימת עכשיו.
היא העלתה בו חיוך, חיוך קטן, אבל זה היה מפתיע כשלעצמו משום שעד כה החלום שלו סירב להסתלק ממוחו. חדר השינה היה מבולגן למדי והוא היה משוכנע שמצב הסלון המפואר לא היה טוב בהרבה; ללא ספק בקבוק שמפניה תועה על הרצפה הוא שחילץ את הקללה הקטנה מפיה בדרכה פנימה.
"תרצה שאגיש לך את ארוחת הבוקר?" הציעה, עדיין נבוכה מעט ולא רק מפני שנתפסה בוהה. סופי ניגשה אל עגלת ארוחת הבוקר והרימה את אחד הקלושים מכסף.
"לא, תודה," אמר בסטיאנו. "למען האמת, אם תוכלי להביא לי קפה, זה יהיה טוב."
"תרצה גם מים או מיץ?" הציעה, והוא הבחין ברטט קל בשפתיה ובטון יודע מסוים בקולה כשהמשיכה לדבר. "או שאולי תרצה את שניהם?"
הוא חייך שוב כשהיא הסגירה את חשדותיה בעניין ההאנגאובר הקשה שלו.
"בבקשה."
היא הביאה לו שתי כוסות ובסטיאנו שתה את המים הקרים כשהיא חזרה אל העגלה ומזגה לו קפה מהקנקן.
לרוב בסטיאנו מזג לעצמו את הקפה לבד משום שלא אהב ניסיונות לנהל שיחה בטלה, אולם כעת היה זה הוא שיזם את ניסיונות השיחה.
"סיציליאנית?" שאל כשהיא הביאה את הספל אל מיטתו. היא הנהנה, הניחה את הספל על השולחן ואז העוותה קלות את פניה כשקלטה שהוא כנראה שמע את הקללה שלה.
"גם אני," אמר בשלווה, ומשהו בצורת הדיבור שלו אמר לה שהוא מבין, כי בארצם הקללות היו נפוצות יותר.
"מה זה?" שאל בעודו מחווה על העגלה, כי למרות העובדה שהיא החזירה את הקלוש למקומו וכיסתה את האוכל, ריח עשיר ומתובלן נמהל באוויר.
"שקשוקה," אמרה סופי. "ביצים מבושלות ים-תיכוניות."
האורח החתיך עיקם את אפו וסופי חששה שהמטבח בלבל בהזמנות, לכן מיהרה לבדוק את הניירת של העגלה, אבל, לא, זה היה נכון. "אתה הזמנת את זה."
"מה חשבתי לעצמי?" אמר.
"שמעתי שזה מדהים," אמרה סופי, ואם הריח העיד על משהו, ההמלצה שלה הייתה מדויקת. "אתה רוצה שאני אחזיר את זה למטבח ואדאג שישלחו לך משהו אחר?"
"זה בסדר." הוא נענע בראשו. "תשאירי את זה."
"אני מקווה שתיהנה מהיום שלך," אמרה סופי, והוא פלט צחוק קל נטול שמחה ואחר כך הנהן.
"גם את."
היא ניגשה לסגור את דלת חדר השינה אבל הוא אמר לה להשאיר אותה פתוחה.
בדרכה החוצה הרימה סופי את הבקבוק שבו נתקלה בדרכה פנימה והניחה אותו על מגש. החדר היה אסון והיא הייתה שמחה להשליט בו סדר בזה הרגע, אבל זו לא הייתה העבודה שלה היום והשעה הייתה מוקדמת מכדי לסדר את הסוויטה.
בכל אופן, החל מרגע זה היא סיימה את המשמרת שלה, לכן היא ניגשה להחתים כרטיס ולקחת את חפציה.
"מה פתאום את מגישה ארוחות בוקר?" שאלה אינגה כשסופי הוציאה את הז'קט מהארונית שלה. רק לשם הנימוס, סופי הסבירה באגביות מדוע היא סיימה את המשמרת באיחור של מספר דקות אבל אינגה, בדרכה הביקורתית הטיפוסית, קפצה על ההזמנות. "זה תפקיד של החדרניות הוותיקות יותר."
"אני עושה מה שאומרים לי לעשות," אמרה סופי וחרצה לשון אל גבה המתרחק של אינגה.
הן לא הסתדרו.
אינגה אהבה להגיש ארוחות בוקר, במיוחד לגברים העשירים מאוד, ואף שקיום יחסים תמורת כסף היה אסור בתכלית האיסור, סופי הייתה משוכנעת למדי שזו הסיבה שהתיק שאינגה הכניסה לפני רגע לארונית שלה היה תיק מעצבים.
לא מתפקידה של סופי לשפוט, והיא ניסתה להימנע מכך.
הסלידה שלה מאינגה נבעה פשוט מההערות המזלזלות התכופות והעקיצות האינסופיות שנשלחו לעברה. סופי ניסתה להתנער מהן כמיטב יכולתה אבל לפעמים זה היה קשה. היא אפילו לא ידעה מה עשתה כדי לעורר את חמתה של אינגה.
עם זאת, היא בחרה לא לדוש בזה. סופי הייתה מוכנה ומזומנה ללכת הביתה – היא הייתה עייפה, רעבה והשתוקקה לישון. במקום לצאת מהכניסה הצדדית, סופי החליטה לצאת דרך המטבח כפי שעשתה תכופות.
הסיבה הייתה כפולה.
כך היא יצאה אל הסמטה, שהייתה קרובה יותר לדירה הקטנה שחלקה עם שתי בנות אחרות.
ועם קצת מזל, הסטייה הקטנה שלה תספק לה ארוחת בוקר בחינם!
במטבח עבדו כמובן מספר שפים, אבל השף החביב עליה היה סיציליאני והוא בדיוק הוציא מגש של בריושים מהתנור בדרכה החוצה. לא הבריושים הצרפתיים או אפילו המאפה המתוק שאליהם התכוונו כאן בצפון; אלא הבריושים היו הלחמניות הפשוטות הנפלאות מהבית. והוא גם הכין מילפוי – לחמנייה נוספת, אבל עם צימוקים וסוכר בזוק. סופי שיערה שזו בדיוק ארוחת הבוקר שהאורח מהבוקר היה מייחל שהזמין.
מלבד אינגה, סופי הייתה אהודה ופופולרית למדי בגרנדה לוצ'יה. היא הייתה עובדת מצוינת ותמיד השתדלה לרַצות את האורחים. צחוקו נטול השמחה של סניור קונטי לא הרפה ממנה, לכן במקום לגנוב בריוש לדרך הביתה, היא דיברה עם השף. הוא ארגן צלחת של מאפים טריים והיא הניחה מעליה קלוש כסף קטן, הסירה את הז'קט שלה, תלתה אותו על זרועה וחזרה אל הסוויטה של סניור קונטי.
היא דפקה ונכנסה ואחר כך קראה.
"שירות חדרים."
אחרי שהחדרנית עזבה, בסטיאנו קם, העיף מבט אחד בביצים והחזיר את הקלוש למקומו.
חברו עלי, הבעלים הנוכחי של המלון, תמיד הציע לו לטעום את השקשוקה כשהם נפגשו לבראנץ', ואתמול בלילה כשבחן את האפשרויות הרעיון נראה טוב.
עכשיו לא.
לא היה בכלל טעם לשהות כאן עכשיו.
אתמול בלילה עלי אמר לו שתוכניותיו השתנו בפתאומיות ושהוא לא יוכל לערוך לו היום סיור במלון כמתוכנן.
זה לא כל מה שעצבן את בסטיאנו.
לשם שינוי – למעשה, לראשונה בחייו – אישה סירבה לו.
בשבועות האחרונים החליט בסטיאנו שהוא ישמח למצוא לעצמו רעיה, ומישהי עם טירה באנגליה ובעיות כספיות נראתה כמתאימה לתפקיד.
זה נראה כמו פתרון סביר באותו הזמן.
הוא החליט שלידיה הייוורד, עם הייחוס ועור החרסינה שלה, תהיה רעיית ראווה מושלמת. התועלת בנישואים תהיה הדדית, כמובן, והוא מצדו יעזור עם המצב הכספי הקשה של משפחתה. הוא הטיס אותה ואת אביה החורג, מוריס, לרומא כדי שיוכל להרוג שתי ציפורים במכה אחת – לבדוק את המלון ולהציע הצעה שתשאיר את ראול הרחק מאחור. ואולי לחזור הביתה לקאסטה עם כלה מובטחת.
ככל שהירבה לחשוב על זה, כך השתכנע יותר שאולי די יהיה בכך כדי לערער את ראול – כי בסטיאנו היה מסודר מבחינה כספית, אבל מיושב... לא כל כך.
אך התוכניות שלו לא הסתדרו כל כך.
לידיה החליטה לבלות את הערב עם חברות והשאירה אותו לבד עם מוריס המחריד.
בסטיאנו אפילו לא ניסה לנהל שיחה סתמית עם האיש. תחת זאת, הוא חזר לסוויטה שלו, ומפני שמצב רוחו היה קודר מכדי לקפוץ למועדון, הוא קפץ במקום זה על בקבוק.
בחירה מטופשת, במבט לאחור, כי לא לידיה הייתה זו שהזדחלה למוחו בשנתו.
אלא מריה.
חמש-עשרה שנים עברו, והיה לו קשה להאמין שפעם היה לו אכפת ממישהו אחר, כי עכשיו לא היה לו אכפת מאף אחד.
מאף אחד.
לבסטיאנו יצא שם של אדם אכזרי וקר הן בחדר הישיבות והן בחדר השינה.
הדבר היחיד שעניין אותו היה להביס את ראול די סאבו.
הוא שמע דפיקה על דלתו וקול שהיה עליז מדי בשביל מצב רוחו הקודר הכריז ששירות החדרים הגיע.
שוב!
בסטיאנו כרך מגבת סביב ירכיו ויצא מהחדר מתוך כוונה מלאה להגיד לה להסתלק, ושאם הוא רוצה משלוח נוסף, הוא היה מרים את הטלפון בעצמו.
אולם היא חייכה אליו בחביבות כזאת כשהסירה את הקלוש מהצלחת שהחזיקה והושיטה לו אותה.
"טוב יותר?" שאלה כשעיניו נשלחו אל הצלחת.
נו, זאת הייתה ארוחת בוקר.
ועיניו חזרו אל עיניה. לא, הן לא היו חומות כהות פשוטות, אלא ענבריות כשועל, וחיוכה היה כה קורן עד שבסטיאנו לא היה מסוגל לנזוף בה. "הרבה יותר," ענה בהסתייגות מה.
"גם אני חשבתי ככה. תרצה עוד קפה?"
"זה יהיה טוב."
הוא חזר למיטה כשהמגבת עדיין סביב ירכיו, וארוחת הבוקר הוגשה לו בשנית.
"לא היית חייבת לעשות את זה," העיר בסטיאנו כשהיא הגישה לו את הצלחת למיטה.
הוא שיער שהיא כנראה יודעת שהוא עשוי להיות הבעלים החדש, כי כל העובדים הלכו על ביצים בקרבתו.
"אני יודעת." היא חייכה. "אבל אני יודעת גם שיש לנו כאן בגרנדה לוצ'יה את השף הסיציליאני הכי טוב. תכננתי לפלח בריוש בדרך הביתה, וזה גרם לי לחשוב עליך."
אולי היא לא יודעת שבקרוב הוא עשוי להיות הבעלים החדש? לבסטיאנו לא היה אכפת מפילוח המאפה. ממילא כל העובדים שלו קיבלו ארוחות במהלך המשמרות שלהם, הוא הקפיד על כך, אבל מעסיקים רבים היו נוקשים לגבי דברים כאלה.
"איך קוראים לך?"
"סופי." היא ראתה אותו מעיף מבט אל הז'קט שעל זרועה. "באמת, זו לא בעיה – סיימתי את המשמרת שלי."
"אז תרצי להישאר ולאכול קצת ביצים ים-תיכוניות?" הציע, מקניט אותה באמצעות חזרה על דבריה. "אמרו לי שהן מדהימות."
"לא, תודה." סופי פלטה צחוק קטן כשנענעה בראשה. הצעות מאנשי עסקים לא היו זרות לה, והיא סירבה לכולן. סופי לא הייתה כמו אינגה!
"תיהנה."
"אני נהנה." הוא כבר בצע את הבריוש. הריח שהגיע אליו היה של הבית והוא דיבר מבלי לחשוב. "נהגתי להביא כאלה מהמאפייה."
"הא!" אמרה סופי והסתובבה. "לפני שהגעתי לרומא עבדתי במאפייה."
"כמה זמן?"
"שבע שנים," ענתה סופי. "מאז שעזבתי את הלימודים."
היה קל מאוד – קל מדי – לדבר על הבית.
היא התגעגעה לזה.
אוה, סופי אהבה את חייה כאן ברומא, אבל לפעמים הרגישה געגועים הביתה, לכן לרגע הם פטפטו על האוכל ועל מיצר סיציליה המדהים. הוא ניחש שגם היא מהמערב. הוא עמד לשאול אותה מאיפה בדיוק אבל אז סופי פיהקה.
"תסלח לי," אמרה סופי. "אני באמת חייבת ללכת, כל הדיבורים האלה על..." והיא השתתקה כי הוא כבר הזמין אותה לאכול וזה עלול להיראות כאילו היא מחכה להזמנה חוזרת אם תגיד עד כמה היא רעבה.
אולי היא באמת מחכה?
מאוחר יותר היא תחשוב על הרגע ותנסה להיזכר בדיוק מה הרגישה בו.
מאושרת ורגועה. היה נעים לה בחברתו.
"תאכלי ארוחת בוקר," אמר בסטיאנו.
לא היה שום מניע.
זה כשלעצמו היה נדיר ביותר אצל בסטיאנו, כי בחייו הוא פעל מתוך מניע, הוא לא עשה שום דבר בלי מניע, אך כל מה שהוא ראה הבוקר היה שהיא עייפה וקרוב לוודאי רעבה אחרי משמרת ארוכה.
והיא שמעה את האדיבות בהצעתו ולכן לאחר היסוס קל ביותר הנהנה.
"תודה."
סופי לא יכלה לדעת שאדיבות, לרוב, לא קיימת אצל בסטיאנו.
