פרולוג


ברי
בת שתים עשרה


אני מושכת את ברכיי הפצועות אל החזה בעודי יושבת גבוה בין ענפי עץ האלון העתיק, צופה בבני הדודים שלי ובחבריהם צוחקים ומשתובבים במי האגם הרדודים, משפריצים מים לכל עבר.


"היי, בייבי בּי," אומר קולו העמוק של אוון גלאגר מתחתיי, גורם לבטני להתעוות. היא מתעוותת בכל פעם שהוא מדבר אליי. הוא מרים את עיניו אליי עכשיו ועיניו האפורות מביטות בי באינטנסיביות מלאה בדאגה. "מה את עושה פה למעלה?"


"אני שונאת שאתה קורא לי ככה, אני לא תינוקת." אני מזעיפה פנים, למרות שאני יודעת ששש השנים המפרידות ביני לבין אוון הופכות אותי לתינוקת בעיניו. אני שונאת את זה.


"את צודקת." הוא מחייך. "למה את לא הולכת לשחות עם כולם, ביאטריס?"


הוא מבטא בהדגשה את שמי המלא, ואני שונאת את זה כמעט כמו שאני שונאת את הכינוי הילדותי שאחיו, קיליאן, הצמיד לי. אני מושכת בכתפיי ומביטה בו בעודו מושך את עצמו מעלה על ענף גדול, מתנדנד ומרים את רגלו הארוכה עד שהוא מתיישב על הענף ומשעין את גבו על הגזע העבה. הוא מעביר את ידיו על הזיפים שבפניו. הם כהים בדיוק כמו השיער שעל ראשו.


"אני שונאת לשחות," אני משקרת, לא רוצה להודות בכך שלא הלכתי לשחות מפני שקיליאן צחק עליי שנכנסתי למים עם חולצה ומכנסיים קצרים במקום עם בגד ים ואחר כך סיפר לכולם שזה מפני שאני בעצם בן ולא בת, ושאני פשוט לא רוצה שכולם יראו.


"זה בגלל קיליאן שוב?" שואל אוון, מצליח לקרוא את מחשבותיי.


אני מושכת בכתפיי. "אני שונאת בנים."


"היי," קולו רך, שפתיו המלאות מתעקלות בחיוך, הומור זורח בעיניו האפורות, "לא כולנו כאלה גרועים."


"אתה לא בן," אני אומרת לפני שאני מהדקת את שפתיי זו לזו, אש מבעירה סומק בלחיי ובצווארי.


אוון מצחקק. "בפעם האחרונה שבדקתי, בהחלט הייתי בן."


"לא לזה התכוונתי," אני ממלמלת, קוטפת עלה וממוללת אותו בין אצבעותיי. אוון שונה מהאחרים. הוא נחמד. וטוב. והוא לא מתגרה בי כמו האחרים. הוא לא בן. הוא גבר, ויום אחד הוא יהיה הגבר שלי.


החיוך של אוון לא יורד משפתיו. לא עד שאני מתחילה לנוע במורד הענפים לעברו. "תיזהרי, בּי."


אני מגלגלת את עיניי. הוא תמיד כזה רציני, כל־כך זהיר, כל הזמן מודאג לגבי כולם. "אתה לא צריך לדאוג לי." אני מאזנת את עצמי על ענף גדול מעל לראשו ואומרת בגאווה: "אני אמיצה."


"אני יודע שאת אמיצה. זה מה שמדאיג אותי."


"אתה הולך לשחות?" אני שואלת כשהוא מציץ לעבר האגם, שבו הדודנית שלי, אֶמֶר, עושה הכול כדי למשוך את כל תשומת הלב אליה.


"לא." מבטו של אוון נותר ממוקד בקבוצת המתבגרים, גבותיו הכהות משוכות נמוך על עיניו הסוערות כשהוא מתעסק עם פיסת נייר מקופלת.


"מה זה?"


"סתם כמה מילים לשיר שאני עובד עליו." לפי האופן שבו הוא דוחף את פיסת הנייר לכיס ומסיט את עיניו בעוד פניו מסמיקות, אני יודעת שהוא משקר.


"אני יכולה לקרוא את השיר?"


החיוך שב לשפתיו. "אולי יום אחד תשמעי אותו מנוגן ברדיו."


על אף הפרש הגילאים בינינו, מוזיקה היא משהו שמחבר ביני לבין אוון. כמוהו, גם אני מסוגלת לקחת לידיים כמעט כל כלי ולנגן בו. אני אוהבת במיוחד לנגן בפסנתר, בייחוד מפני שכדי לנגן בו עליי ללכת לביתה של דודתי אגנוס, ומפני שאוון חבר טוב של בן דודי שיין, הוא נמצא שם די הרבה. אבל לאחרונה, אני מתחילה לתהות אם הוא לא בא לבקר שם הרבה בעיקר בגלל אֶמֶר, ולאו דווקא בגלל החברות שלו עם שיין.


גוש של קנאה נוצר בבטני לנוכח המחשבה. למרות שדודניתי מאוהבת בסתר באיידן קלאהן, אני לא אוהבת את האופן שבו אוון מסתכל עליה. הייתי עושה הכול כדי שהוא יסתכל עליי כמו שהוא מסתכל עליה – לפחות פעם אחת.


אוון מוציא עט מכיסו האחורי ומתחיל לשרבט משהו על זרועו, שכבר מקועקעת בדוגמאות שבטיות.


"למה אתה עושה את זה?" אני זוחלת למטה אל הענף שעליו הוא יושב, מנסה לקבל הצצה קרובה יותר במה שהוא כותב.


"למה אני עושה מה?"


"כותב על הזרוע שלך."


זווית שפתיו עולה מעלה. "הייתה לי מחשבה ולא רציתי לשכוח אותה."


"מילים לשיר?"


הוא מהנהן, מסיים לשרבט.


"וזה?" אני מצביעה לעבר דוגמה של קווים שחוצים זה את זה שהוא קשקש בעט שחור על אמת ידו.


"זה קשר דארה. אף פעם לא ראית את זה קודם?"


"לא ככה."


הוא לוקח את זרועי והופך אותה כך ששורש כף ידי פונה מעלה, ואז מתחיל לצייר על החלק הפנימי של מפרק כף ידי בעט שחורה. העט חורטת בעורי, אבל אני חושבת רק על האופן שבו אצבעותיו נוגעות בי ועל החום שעובר מזרועי ישר לבטן שלי. אני בולעת את הרוק בקושי ומנסה לא לרעוד כשהוא מסיים לצייר את הקווים. "זה מייצג את שורשיו של עץ האלון." הוא מחייך אליי חיוך צדדי. עורי מעקצץ ממגעו, אבל אני מצליחה לשאול בלי לגמגם: "מה כל־כך מיוחד בעץ האלון?"


הוא נשען לאחור על הגזע ומרים את עיניו. "כשאת מביטה בעץ, מה את רואה?"


אני מושכת בכתפיי. "ענפים. עלים."


"מה שמחזיק את העץ בחיים, זה מה שאת לא רואה. זה מה שנמצא מתחת לאדמה."


"השורשים."


הוא מהנהן. "אם השורשים לא חזקים דיים, העץ ייפול." אני מעבירה את אצבעי על הקווים, וזה יותר כמו תירוץ כדי לגעת בו מאשר הבעת עניין אמיתית במשמעות הציור. "קשר דארה מזכיר לנו שכל עוד יש לנו שורשים חזקים, אנחנו יכולים לשרוד גם את הסערות הקשות ביותר."


"לאנשים אין שורשים."


"בהחלט יש לנו שורשים."


אני מקמטת את אפי. "אתה מתכוון למשפחה?"


"ולחברים..." מבטו נודד לעבר האגם, שבו קיליאן, איידן, שיין ואֶמֶר ממשיכים להשתולל. החברים שלו. המשפחה שלו. תמיד הייתי צעירה מדי מכדי להיכלל בקבוצה הזאת. לא משנה כמה נואשות ניסיתי להיכלל בה, תמיד נשארתי מחוץ לעניינים. לא הפסקתי לקוות שזה ישתנה יום אחד, כשאתבגר, אבל אימי ואני עוברות לגור במישיגן בשבוע הבא, וזה כבר לעולם לא יקרה. דמעות שורפות את עיניי ואני ממהרת לנגב אותן, מפני שלא אבכה. לא לעיניו של אוון.


"ומה אם אין לך משפחה או חברים?"


מבטו שב אליי. "את אירית, בּי. לא משנה לאן תלכי, תמיד יהיו לך גם משפחה וגם חברים. השורשים שלנו מפותלים ומסובכים זה בזה. אנחנו תמיד יחד, כשאנחנו עומדים וגם כאשר אנחנו נופלים. אנחנו אף פעם לא לבד."


אני מרימה את כתפיי ואז שומטת אותן בכבדות. "אני לא רוצה לעזוב," אני ממלמלת, "ואני לא רוצה אבא חדש."


"אני בטוח שהוא נחמד."


אני מושכת בכתפיי שוב. לא פגשתי את האיש שלמענו נחצה את האוקיינוס בקרוב. אימא שלי פגשה אותו באחד מאתרי ההיכרויות באינטרנט. כל מה שאני יודעת עליו זה שיש לו בית גדול ושלוש מכוניות, ואימא שלי חושבת שהוא הנפש התאומה שלה, מה שזה לא אומר. היא נוטה לחשוב שכל בחור שהיא פוגשת הוא זה שלבסוף יעשה אותה מאושרת. אולי הגבר הזה יהיה הגבר המיוחל. שמעתי אותה ואת דודה אגנוס מתווכחות על זה. עליו. ועליי.


התחננתי בפני אימא שלי להרשות לי להישאר. אני יודעת שאגנוס הייתה מרשה לי להישאר לחיות איתה, אבל אימא כעסה עליי כשהזכרתי את זה ואז התחילה לבכות ואמרה שאני אוהבת את הדודה שלי יותר מאשר אותה, ולכן אני כבר לא מבקשת ממנה להישאר. "מה אם לא אראה אותך שוב לעולם?" אני שואלת בעצב, משרבבת את שפתיי.


"את תבואי לבקר." הוא מושך בצמה שלי בעדינות. "ותהיה לך את המוזיקה שלך. בכל פעם שתנגני, פשוט תעצמי את העיניים ומייד תהיי בבית."


אני עוצמת את עיניי ונאנחת קלות. "זה לא אותו הדבר."


"אבטיח לך משהו." הוא מניח את ידו המיובלת על כתפי ולוחץ קלות. "אכתוב לך, ותוכלי לכתוב לי בחזרה ולספר לי על כל ההרפתקאות המדהימות שיהיו לך."


"אתה מבטיח שתכתוב לי?"


"אני מבטיח." הוא מושיט לי את הזרת שלו ואני כורכת סביבה את הזרת שלי. אנחנו מדמים לחיצת ידיים, רק עם הזרתות. לראשונה מאז ההודעה של אימא שלי שאנחנו עוזבות, אני מרגישה תקווה ואושר. "תעשי משהו בשבילי, בּי?" שואל אוון כשהוא עוזר לי לרדת מהעץ, ידיו הגדולות מקיפות את מותניי ומנחות אותי אל הקרקע.


"כל דבר." ואני מתכוונת לכל מילה.


"תתני את זה לאֶמֶר עבורי." הוא מוציא את פיסת הנייר המקופלת מכיסו וממולל אותה בין אצבעותיו לרגע לפני שהוא נותן לי אותה.


אני נעצבת, אבל לוקחת אותה. "בטח."


"תודה, בייבי בי." הוא פורע את שערי, מחייך אליי עוד חיוך עקום אחד שעוצר אותי מלהעיר לו שוב על הכינוי הטיפשי. אני סוגרת את אגרופי על הנייר ומביטה בו עד שהוא נעלם מעבר לגבעה. הלב שלי הולך איתו.


יום אחד, אשוב. כשאשוב, הוא יהיה שלי.


1


אוון


הייתי חושב שאחרי כל השנים האלה, כבר אהיה רגיל לזה. להרגשה שליבי נקרע מתוך החזה שלי בכל פעם שאני רואה אותם יחד. אבל אני לא רגיל לזה, ואני לא בטוח שאי פעם אתרגל לראות את החבר הכי טוב שלי מתנשק בלהט עם האישה היחידה שאי פעם אהבתי כאילו הם יונקים זה מזה חמצן כדי להיות מסוגלים לנשום.


איידן צוחק צחוק נמוך ומתגלגל כשאֶמֶר לוחשת משהו באוזנו. זרועו המקועקעת חובקת את כתפיה ברכושנות. היא מרימה את פניה אליו ומחייכת כאילו הוא תלה עבורה בשמיים את הכוכבים המזדיינים, בעת שידו נחה על כרסה ההרה.


אני רוטן ונושם עמוק, לוגם מהבירה, מחווה בידי לעבר המלצרית היפה שמעפעפת בריסיה המזויפים לעברי כל הלילה, מבקש ממנה שתביא לי עוד בירה ואז נשען לאחור בכיסאי ומנסה להתעלם מהלחץ של המיגרנה ההולכת ומתעצמת בראשי, הולמת בי ללא רחמים. שילכו להזדיין כאבי הראש האלה, הם רק הולכים ומחמירים לאחרונה, בייחוד לאחר הופעות, וההופעה אתמול בלילה הייתה בממדים אפיים. לפני כמה שנים, מי בכלל היה מעז לחשוב שנצליח למכור את כל הכרטיסים להופעה באצטדיון אביבה[1]? זה היה הקונצרט האחרון שלנו בסיבוב ההופעות לאחר מי־יודע־כמה־כבר הופעות, ונתנו למעריצים שלנו פה בדבלין את ההופעה של החיים שלהם.


מבטי נודד על פני היושבים סביב השולחן ואני מחביא את חוסר שביעות רצוני מאחורי בקבוק הבירה. אנחנו אמורים לחגוג, אבל לא משנה כמה בירות אשתה, החור הריקני בתוכי פשוט ממאן להתמלא, ונראה שהוא רק נעשה עמוק יותר ויותר.


ידעתי שדברים ישתנו ברגע שאֶמֶר הפילה את הפצצה וסיפרה שהיא מצפה לתינוק, כי אין שום מצב בגיהינום שאיידן יסכים לעזוב אותה לבד בבית עם תינוק, ואני גם לא מאשים אותו, כי אם הייתי במקומו, גם אני הייתי מקבל את אותה ההחלטה בדיוק.


דיברנו בינינו על כך שאולי נחליף אותו במסע ההופעות השני, אבל אחרי שאחי הכריז בשבוע שעבר שגם אשתו, דילייני, והוא מצפים ליורש קטן משלהם השנה, החלטנו להקפיא לעת עתה את הדיבורים על מסע הופעות נוסף.


משפחה קודמת לכול, תמיד.


משפחה, עבורי, תמיד הייתה שלושת הגברים שיושבים כעת סביב השולחן איתי. איידן, שיין, קיליאן. עכשיו, לאחר שקיליאן ואיידן הקימו משפחות משל עצמם, אני לא יודע מה תהיה המשמעות עבורי. אֶמֶר מניחה את ראשה על כתפו של איידן, משלבת את אצבעותיה באצבעותיו ומבט של אושר רך ממלא את פניה. איידן תופס אותי מביט בהם וחיוכו נמתח מאוזן לאוזן, כאילו יודע שהוא הממזר בן המזל הגדול ביותר על פני כדור הארץ. אין שחצנות במבט הזה שלו, שום רמז לכך שהוא יודע כמה אני פאקינג מקנא בו על מה שיש לו.


פשוט אושר.


מנוול. זה אמור להיות אני, לא הוא.


אני מכריח את עצמי לחייך, וזה משהו שנהייתי טוב בו לאחרונה. אני מתעלם מהמרירות ששורפת את גרוני ומתמקד באיזה מניאק אני על שאני חושק בבחורה של החבר הכי טוב שלי.


אֶמֶר מפהקת, עפעפיה הופכים כבדים. זה היה שבוע ארוך וכולנו תשושים.


"אני חושב שכדאי שתיקח את אחותי למיטה," אומר שיין לאיידן, מחליק את שערו הכהה הרחק מעיניו ואז גונח. "אלוהים, באמת אמרתי את זה הרגע?"


איידן מחייך לשיין ומצחקק. "העונג כולו שלי."


"מניאק," מסנן שיין.


אֶמֶר פשוט מנידה בראשה לנוכח חילופי הדברים ביניהם ואז מודה תוך כדי פיהוק, "אני באמת עייפה."


"אימא עוד לא הגיעה בכלל," שיין אומר בזעף, "פשוט תחכי."


אֶמֶר נעמדת באנחה. "תזכיר לי להודות לה על כך שהיא מתכננת לנו חתונה מייד לאחר מסע הופעות."


"היי, זו החתונה שלך," אומרת גיסתי דילייני, מעבירה את שערה אל מאחורי כתפה, "את אמורה להתרגש בטירוף."


"אני לא צריכה חגיגה גדולה כדי להזכיר לעצמי את מה שאני כבר יודעת," אומרת אֶמֶר ולוקחת את ידו של איידן בידה. "האיש הזה שייך לי."


"תמיד," אומר איידן וחופן את עורפה, מנשק אותה חזק ומניח את כף ידו על בטנה. "אבל את יודעת שאימא שלך לא תאמין שאנחנו באמת נשואים עד שתעמדי מול כומר וזה לא משנה שיש לנו תעודת נישואין מווגאס כדי להוכיח את זה."


"אני עדיין לא מאמין שהחלטתם להתחתן ככה," אומר שיין ומניד בראשו, "כמעט שברתם את הלב לאימא שלי. מצד שני, הפכתם אותי לילד המועדף למשך כמה ימים."


אֶמֶר צוחקת. "תמיד היית הילד המועדף. היא מעולם לא באמת סלחה לי על שאין לי כישרון מוזיקלי כמו שיש לכולכם."


"אני עדיין משוכנע שאוון הוא הבן המועדף עליה," אומר שיין בחיוך, "מבחינתה אתה לא מסוגל אף פעם לטעות."


אני רוטן. "אולי אם שניכם לא הייתם משקיעים את כל זמנכם בחיפוש אחר דרכים לענות את האישה המסכנה – "


"גם אז, אתה היית הבן המועדף עליה," צוחקת אֶמֶר. כל יושבי השולחן צוחקים בהסכמה.


אגנוס אוהבת את כולנו, אבל יש לה נטייה לנהוג באֶמֶר ובשיין כאילו היו עדיין תינוקות, ויש בה רצון לשלוט בכל תחום בחיים שלהם. גם בחיים שלי, אם הייתי מרשה לה, אבל שלא כמו אֶמֶר ושיין, אני נוטה לוותר בקלות רבה יותר, כי בסופו של דבר, היא הדבר הקרוב ביותר לאימא שיש לקיליאן ולי.


אֶמֶר מתכרבלת לצידו של איידן ונראית כל־כך מרוצה, לעזאזל, שזה גורם לחזה שלי להתכווץ. אני רוצה להיות שמח עבורם, אבל זה לא אומר שהקנאה לא אוכלת את דרכה בליבי השסוע בלאו הכי.


אני מסיט את עיניי ופוגש את מבטו של אחי. אני מכיר את המבט הזה שלו ואת השאלה שאני רואה בעיניו. זה המבט שמבקש לדעת אם אני בסדר. זו אותה שאלה מחורבנת שכולם שואלים אותי אין־ספור פעמים מדי יום, ופאקינג נשבר לי מזה כבר.


אני מעסה את הרקה ומצמיד אליה את בקבוק הבירה הקר שהמלצרית זה עתה הביאה לי.


"אתה בסדר?" שואלת אֶמֶר, עיניה נמלאות דאגה.


"בסדר," אני מסנן, מרוקן מחצית מהבקבוק בלגימה אחת. היא מנידה בראשה.


"אם יש לך כאבי ראש שוב, אתה צריך ללכת לרופא."


"אמרתי שאני בסדר," אני אומר בגסות, ומרוויח כמה מבטים זועפים מהחברים.


אֶמֶר לא מתרגשת מהרטינות שלי. היא משלבת את זרועותיה ומצרה את עיניה, מביטה בי במבט אימהי נוזף. "אולי במקום למלא את עצמך באלכוהול, תתקשר לד"ר בישופ. אולי יש תרופות אחרות למיגרנה שכדאי לך לנסות."


וזו אֶמֶר. עקשנית יותר מכל אישה אחרת שאי פעם הכרתי, ובכל זאת רחומה יותר מאימא תרזה ומגנדי גם יחד. אני מושך בכתפיי ומרוקן את מה שנשאר מהבירה. הדבר האחרון שאני צריך או ראוי לו ממישהו מהם, זו סימפתיה.


אֶמֶר ממלמלת משהו לאיידן והוא מביט בי בשפתיים מתוחות. הוא מניד בראשו קלות ואז עוזר לה לעמוד. "אם אני רוצה לשרוד את השבוע המתקרב עם כל ההכנות לחתונה, כדאי מאוד שאנוח בכל הזדמנות שיש לי."


"גם אני אלך לישון," אומרת דילייני ונושקת על לחיו של קיליאן בעודה קמה ממקומה.


זרועו של אחי נכרכת סביב מותניה של אשתו ומושכת אותה אל חיקו. "איזו מין נשיקה עלובה זו הייתה?"


היא מצחקקת ומניחה את ידיה על פניו, רוכנת לעברו ומנשקת אותו בתשוקה. אני מסיט את מבטי, עוד קנאה מכרסמת בי. לא מתוך תשוקה חבויה אל דילייני, אלא מתוך קנאה באושר שאחי מצא איתה. אני שמח עבור שניהם, ומעולם לא חשבתי שמישהי תצליח להוציא את קיליאן מתוך האומללות שלו ותכבוש אותו, אבל דילייני הצליחה, והיא ממש טובה עבורו. מעולם לא ראיתי אותו מאושר כל־כך כמו שהוא בחודשים האחרונים.


הם כולם מאושרים. אפילו שיין, שצריך להתקין אצלו בבית דלת מסתובבת עם כל הנשים שהוא מחליף. ואני מקנא בהם. לא רק באושרם, אלא גם בתחושת השייכות שלהם, בכך שהם יודעים מה הם רוצים ונלחמים כדי להשיג את זה.


הזהות האישית שלי נעה סביב האנשים היושבים סביב בשולחן הזה.


הלהקה.


הם המשפחה שלי.


קיליאן הוא אולי היחיד שמקורב אליי בקשר דם, אבל איידן ושיין הם האחים שלי באותה המידה, וגם אֶמֶר, ועכשיו דילייני. הם היחידים בכל עולם הזה שחשובים לי ואעשה הכול כדי לגונן עליהם. אין שום דבר שלא אקריב למענם.


משתרר שקט סביב השולחן כשאנחנו מביטים בשתי הנשים משוחחות בדרכן מחוץ למסעדה לעבר לובי המלון.


"אֶמֶר צודקת," אומר איידן כשהן יוצאות מטווח שמיעה, "אתה צריך ללכת ולבדוק את הראש שלך שוב. אתה ממש בן־זונה נתון למצבי רוח בזמן האחרון ועושה פרצופים מעוצבנים כאילו סוף העולם מתקרב."


אני גונח, שומע את החיבה במילותיו הקשות, אם כי צודקות. "אני לא עושה פרצופים מעוצבנים."


"ועוד איך אתה כן," מתערב קיליאן.


"הוא פשוט צריך למצוא זיון," אומר שיין, נשען לאחור בכיסאו, נועץ עיניים בשתי בלונדיניות שיושבות ליד הבר. הן לבושות בשמלות משי קטנות וחלקלקות שחושפות יותר מאשר מכסות, ומצחקקות כשהן רואות את שיין נועץ בהן עיניים. כשהוא מעניק להן את אחד מחיוכי ה'תזייני־אותי' שלו, הן מחליקות מעל השרפרפים שלהן ועושות את דרכן אלינו.


מושלם. אני מגלגל את עיניי, מכיר כבר את התרגיל. עכשיו, כשקיליאן ואיידן מחוץ למשחק, אני טייס המשנה שלו. למרות שאין לי ספק ששיין היה יכול בקלות לזיין את שתיהן לבד ואולי אפילו יעשה את זה, כי ממש אין לי מצב רוח הלילה לסקס מזדמן. אין לי שום תיאבון לחיבה הנואשת של מעריצות שלא רוצות דבר מלבד להזדיין איתי כדי שתוכלנה להתרברב על כך אחר כך.


"אתה פאקינג רציני מדי," אומר שיין ונע בכיסאו, מושך החוצה את הכיסאות שעליהם ישבו עד לפני רגע אֶמֶר ודילייני, "אולי תרשה לעצמך ליהנות גם לפעמים."


הנשים ממשיכות לצחקק כששיין נשען לאחור ומניח את זרועו על משענות הכיסאות שלהן, חיוך מרוח על פניו. הוא מסב את תשומת ליבו לאחת מהשכפולים של ברבי. כשזה ברור שאיידן וקיליאן לא מעוניינים, הבלונדינית האחרת מתמקדת בי. עיניה טורפות את גופי, מחליקות מעיניי אל מה שיש לי בין הרגליים ואז שוב אל עיניי. לשונה נורית מתוך פיה ומלקקת את שפתיה. היא מדברת אליי, אבל אין לי שום עניין לשמוע את מה שהיא אומרת, וגם אין לי עניין באופן שבו היא מניחה את ידה על רגלי כשהיא רוכנת קרוב יותר אליי.


אני לא מרגיש כלום. פשוט קהות חושים ארורה שלעולם לא עוזבת. אולי אני פאקינג בדיכאון. אולי אני פשוט עייף מאותו חרא כל יום. כל מה שאני יודע זה שאני חייב שינוי בדחיפות, לפני שאטביע את האומללות שלי ביותר מאשר אלכוהול ונשים.


אני רואה את המבטים המודאגים של איידן וקיליאן. אלה אותם מבטים שאני רואה בעיניהם מאז שנפגעתי בראש מאיזה בן־זונה שיכור שדחף את האף שלו, או נכון יותר יהיה לומר – את האגרוף שלו, לאן שהוא לא היה צריך.


אני יכול להסתדר מצוין בקטטה. אני הרי אירי, לכל הרוחות. נולדתי כשאני כבר נאבק. אבל הבן־זונה ההוא הכניס לי חתיכת אגרוף מלוכלך, אחד שהנחית אותי ישר ביחידה לטיפול נמרץ עם דימום מוחי. כבר שמעתי אותם ממלמלים בינם לבין עצמם שלא חזרתי לעצמי מאז. אולי באמת לא חזרתי לעצמי, אבל אני יודע שהריקנות שאני חש התחילה הרבה לפני הקטטה ההיא, פשוט הפסקתי להסתיר אותה. "אני צריך לנשום קצת אוויר צח," אני אומר, מתעלם מהאכזבה שאני רואה בפניה של הבלונדינית, גורם לידה לסור מירכי.


"אבוא איתך," אומר איידן, הודף את כסאו לאחור.


"לא, אני בסדר לבד, בן אדם." אני לא מביט לאחור כשאני חוצה את המסעדה ויוצא אל הרחוב הסואן. אני מטורף על דבלין. אוהב את כל המדינה הדפוקה הזאת, אבל השיבה הביתה, ככל שהייתה מתוקה, הייתה כרוכה גם במרירות, מפני שאין לי שמץ של מושג מחורבן מה אני הולך לעשות עם החיים שלי, עכשיו לאחר שהכול השתנה.


כסף הוא לא הבעיה, כי אני יכול להתקיים מהתמלוגים שאני מקבל משני האלבומים האחרונים שלנו, אבל השיבה הביתה, לבית הריק שבניתי לפני שנה, רק כדי לראות את איידן ואת קיליאן יושבים ומגדלים את הילדים שלהם, זו לא אפשרות מושכת במיוחד.


שיין ואני שוחחנו על האפשרות לפתוח אולפן הקלטות כאן בדבלין. זה משהו שאני חושב עליו כבר די הרבה זמן. יש הרבה כישרונות שממתינים להתגלות, כל־כך הרבה קולות שמחכים להזדמנות לפרוץ.


שתי טיפות גשם ראשונות מכות בפניי, אבל אני בקושי מבחין בהן, בקושי מתייחס לארובות השמיים שנפתחות לפתע וגורמות להולכי הרגל ברחוב לברוח אל הפאבים הפתוחים ואל המסעדות לאורך המדרכות. אני ממשיך ללכת, מושך את כובע הקפוצ'ון אל מעל לראשי, עוצר רק כשאני מגיע אל נהר הליפי.


אני מניח את אמות ידיי על קיר האבן שנמתח לאורך הנהר ונושם לעומק ריאותיי את האוויר הקר והמלוח.


אין עוד עיר בעולם כמו דבלין, שבה הישן מתמזג עם החדש. אי אפשר שלא להעריך את קצב פעימות הלב היציב והלא מתפשר של אירלנד, שממשיך קדימה למרות כל טרגדיות העבר.


גם בתוך רחשי הגשם סביבי אני שומע קולות של כלי רכב, קולות של צחוק ושל מוזיקה הבוקעים מהפאבים השונים. אני חושב אולי ללכת ל'ברזן הד' ולתת למוזיקה העממית ולכמה כוסות של בירה 'גינס' לעמעם חלק מהמועקה שיש בי, ואולי באמת אצליח לעשות את זה אם אשב בשולחן עורפי ואשתה את עצמי עד לאובדן הכרה.


אני מבטל את המחשבה הזאת במהירות. הפנים שלי מוכרות מדי עתה, ואין לי מצב רוח להתמודד עם מעריצים, לכן אני ממשיך ללכת עד שהקפוצ'ון שלי ספוג מים עד החולצה ששוכנת תחתיו, ורגליי כואבות. אני יודע שיהיו לי שלפוחיות חדשות מחר, ובכל זאת מנסה להתמקד במילים לשיר שמתערבלות במוחי בזמן האחרון אבל לא ממש מתגבשות עדיין למשהו מוצק, נמצאות במרחק נגיעה ממני, בדיוק כמו האושר שלי.


אני מרגיש כמעט פיכח לחלוטין כשאני מגיע בחזרה אל דלתות המלון. הבר של המסעדה סגור והחבר'ה כבר לא נמצאים שם. קיליאן ואיידן בטח בחדריהם עם נשותיהם, ושיין ללא ספק עם ברבי מספר אחת או ברבי מספר שתיים, או אולי עם שתיהן יחד.


תודה לאל שיש לי מיני־בר מלא כל טוב בסוויטה שלי.


אני מקלל מתחת לשפם כשאני נזכר שרוקנתי אותו מוקדם יותר היום. השעה מאוחרת, כבר הרבה אחרי חצות, וחוץ מהבחור שמאייש את דלפק הקבלה במלון, הלובי ריק. למרות המדיניות של המלון, אני יודע מניסיון שכמה מאות אירו ישיגו לי כמה בקבוקוני אלכוהול שאני רוצה, והם אפילו יובאו לחדרי במהירות שיא.


נוטף מים, אני דוחף את ידיי לכיסיי ומחכה עד שפקיד הקבלה העכברי למראה יפסיק לנעוץ מבט חמור סבר מעל אפו המחודד באישה שניצבת מול דלפק הקבלה בגבה אליי, ויתייחס אליי. שערה שחור וארוך, רטוב מהגשם, קשור בקוקו פשוט על עורפה ועל גבה הצר ומגיע כמעט עד ישבנה החטוב. "אני מצטער, גברת," הוא אומר לה, "אבל אין לנו חדרים פנויים."


"יש לי הזמנה," היא אומרת במבטא שאני מזהה כאמריקאי. קרוב לוודאי מאחת המדינות הצפוניות, כי אין בקולה את המבטא הדרומי המתגלגל. היא מחפשת משהו בארנקה ואז מוציאה פיסת נייר. "חמש, אפס, שתיים, שתיים."


פקיד הקבלה מטה את סנטרו מעלה, מביט בה מבעד לחרכי עיניו ואומר בלי שמץ של התנצלות, "ההזמנה הזאת היא למחר."


"אבל הזמנתי את החדר לאחד עשר בחודש – "


"וזה מחר," הוא אומר לאט, בהתנשאות. התגובה המיידית שלי היא להתערב. כבר אחרי חצות, אז טכנית זה האחד עשר בחודש, אבל אני עדיין מקווה לגרום לו למלא מחדש את המיני־בר בחדר שלי. "החדר שלך יהיה מוכן אחרי השעה שתיים בצהריים, מחר."


"ומה אני אמורה לעשות עד אז?" יש רמז לפניקה בקולה. האיש ממצמץ באדישות. "תראה," היא מניחה את זרועותיה על הדלפק, "ביליתי שבע שעות על מטוס לפה, ושעה נוספת בניסיון לתפוס מונית ארורה, שאחרי כל זה עוד זרקה אותי במלון הלא נכון. הלכתי שני רחובות בגשם שוטף וכל מה שאני רוצה זה מיטה מחורבנת ומקלחת – "


"אם תרצי לאכסן את החפצים שלך – "


האישה גונחת בייאוש שנשמע כמו יפחת בכי. "אני לא רוצה לאכסן את החפצים שלי, אני רוצה חדר. בבקשה."


"גברת." תסכול מטפטף לקולו של פקיד הקבלה והוא מגלגל את עיניו, "תאמיני לי שאם היה לי חדר לתת לך, הייתי נותן."


פאק, אפילו אני לא מאמין לו.


"בסדר." היא מרימה את ידיה, "אני מניחה שפשוט אסתובב לי ברחובות. אבל אם ישדדו או יאנסו אותי, זו תהיה לגמרי אשמתך."


פניו של האיש נותרות אדישות. "את יותר ממוזמנת לשבת פה בלובי. ארוחת הבוקר תוגש בעוד חמש שעות."


"תודה," היא מסננת, מרימה את תיקה ורוכנת כדי להרים את המזוודה שלה. היא בטח בכלל לא הייתה מודעת לנוכחותי לידה, מפני שכשהיא מסתובבת עם כל התסכול שהיא צברה, היא מתנגשת ישירות בי. אני תופס במרפקה כדי לייצב אותה.


"אני מצטערת, אני – " היא ממצמצת כשהיא מביטה בי, שפתיה נפשקות לנוכח המילים שהיא רוצה לומר.


היא יפהפייה. פניה חפות מכל איפור, עורה חיוור ומודגש על ידי קווצות שערה הכהות שהשתחררו מהקוקו שלה ונדבקות אל פניה הרטובות. עיניה הכחולות נוצצות כשהיא מביטה בי, ממוסגרות בריסים שחורים עבים. לראשונה זה שבועות, מה שיש לי בין הרגליים מגיב למשהו שהוא לא היד שלי. האיש מאחורי הדלפק משתעל. "יש משהו שאני יכול לעשות עבורך, מר גלאגר?"


סומק עולה בפניה של הבחורה והיא מסיטה את עיניה, נושכת את שפתה התחתונה. ברור לחלוטין שהיא מזהה את פניי או את השם שלי, מפני שאני יכול לראות את ניצוץ ההערצה בעיניה, אבל איכשהו, איתה, זה שונה. זה מושך אותי, לא דוחה כמו שזה בדרך כלל גורם לי להרגיש.


"מר גלאגר?" אומר שוב פקיד הקבלה.


"לא," אני מפטיר, לא מסיר את עיניי מהיפהפייה שעומדת מולי, גם כשהיא נרתעת לאחור. אלכוהול הוא הדבר האחרון שאני חושב עליו כרגע. "לילה קשה?" אני שואל ומרים גבה, בוחן את הקווים העדינים של הלסת שלה ואז את יתר גופה המושלם.


"אני פשוט צריכה מיטה. כדי לישון," היא ממלמלת, לא מסיטה את עיניה כשאני מחליק את עיניי במעלה גופה ותופס אותה נועצת בי מבטים. גל של חום עובר בינינו, ואני חושב שאני מבחין באיזשהו ניצוץ של רגש שחולף בעיניה. היא מסקרנת אותי, גורמת למשהו בתוכי לנוע.


כן, היא גורמת לזין שלך לנוע, אני אומר לעצמי. למרות המראה של הנערה מהבית ממול שיש לה, והתמימות בעיניה הכחולות הצלולות, אני מריח ממנה גם צרות. לא צרות של ילדות רעות שמהן נהגתי ליהנות בעבר, אלא תחושה שהיא נושאת איתה מטען כבד יותר מהמטען שהיא סוחבת במזוודה הזאת שלה.


הבעיה היא, שמעולם לא הצלחתי להתנגד לדחף לעזור לעלמה במצוקה. אֶמֶר תמיד קוראת לזה תסביך־האביר־בשריון־הנוצץ. והבחורה הזאת ללא ספק זקוקה להצלה. ללילה זה, לפחות. קהות החושים שאפפה אותי קודם נעלמת ומוחלפת בחום לוהט שנובע מהאופן שבו הבחורה הזאת מביטה בי. יש משהו בעיניים שלה שאני לא לגמרי מצליח להבין. זה להט מעורב בעוד משהו.


יהיה לה טעם מתוק, אני בטוח. לעזאזל, אחרי תקופה היובש שגזרתי על עצמי, בטח יהיה לה טעם גן עדן. אני כמעט מצליח להרגיש את גופה הרך מעצב את עצמו לגופי, כמעט מצליח לשמוע את הגניחות שפיה יפיק כשאעביר את לשוני על הדגדגן שלה.


כן, אין מצב שהבחורה הזאת תישן הלילה בלובי. בלי להשקיע בכך מחשבה נוספת, ובידיעה מוחלטת שאתחרט על זה בבוקר, אני לוקח את המזוודה מידה ומרים אותה.


"מה אתה עושה?"


אני מחייך אליה. "אמרת שאת צריכה מיטה. זה צירוף מקרים די משמח שבמקרה יש לי אחת."


[1] אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר באירלנד הממוקם בדבלין ובעל 52,000 מקומות ישיבה.