“ניסיתי לקרוא 60 עמודים ... והחלטתי לזנוח ספר זה. הוא מתחיל מושך, ונראה מבטיח. אבל מהר מאד מתגלה כמשעמם, חסר עניין ולא ברור. אמנם אהבתי את האזכור של מייקל סטייפ (סולן אר.אי.אם), בהתחלה. אבל הספר הזה בכלל לא מה שציפיתי. חבל. כי גם הספר האחרון שקראתי "18 שניות" היה גם מאכזב. נו ... חבל ...

לא ממליץ

נדב”

“ישנם ספרים שאחרי שאחרי שסיימת לקרוא אותם הם נשכחים במהירות. כלומר - אינם משאירים חותם ולו הקלוש ביותר. ועם זאת - הם ספרי מתח שאפשר להעביר איתם כמה שעות (טיסה, מילואים ותור לרופא). הספר הזה לא מותח במיוחד, העלילה קצת מבולבלת וקשה לרדוף אחריה, והשמות הקשים לא מוסיפים. אז אם בא לכם להעביר את הזמן - אחלה. אם אתם מחפשים משהו יותר מזה - חפשו ספר אחר”

“#
מי שאוהב לקרוא מתח משלים מראש עם כמות ידועה של שטויות. המציאות אינה מה שהוא מחפש, כי אז ימצא בעיתונים את הסיפורים הכי מציאותיים ומסמרי השיער שהוא בורח מפניהם אל ספרי המתח. אבל גם מי שחובב ספרי מתח אינו יכול להתעלם לגמרי משטויות שעוברות את גבול הטעם הטוב. רמת שטויות כזו - כמו בספר הזה, שהתחיל טוב והידרדר במהירות - אני מתקשה לבלוע. לא נטשתי אותו רק בשביל לראות עד לאן מוכן הסופר להגיע כדי לייצור מתח מלאכותי. (רחוק מאד)

מדובר בג'רמייה סלינג'ר שהוא תסריטאי של סרטים דוקומנטריים (רק לי המקצוע הזה נשמע אוקסימורון?) שלוקח לעצמו שנת חופשה בכפר הולדתה של אשתו באיטליה, מקום שכוח אל בהרי הדולומיטים. סלינג'ר מתחיל להתעניין באובססייה ברצח מזוויע שבוצע לפני 30 שנה ולא פוענח. בין לבין מצייר ד'אנדראה את תושבי הכפר הקטן (שהתנהגותם מוזרה ובלתי מובנת) את הנישואים המידרדרים של סלינג'ר (הוא מציג סיבה תמוהה להידרדרות אבל אולי הוא מבין משהו בנישואים שאני לא מבינה) את הגיבור עמוס רגשי האשם (שהסיבות לרגשי האשם לא לגמרי מתקבלות על הדעת) כל זה מעורב בתגליות מדעיות לכאורה, וסודות שאנשים מסתירים.

הרגשתי שהמתח מלאכותי, נוצר במקלדת של ד'אנדריאה - שהוא איטלקי במקור והיה מורה כעשר שנים - במיוחד לצורכי הסיפור. האנשים המתוארים בספר מזוייפים. הספר כל כך התרחק מהמציאות וממה שיכול להיות, שבמקום להיות ספר אסקפיסטי, שהז'אנר שלו מבטיח ולעתים מקיים, הוא הפך נלעג. אפשר לקרוא אותו – יש לו הרגעים שלו – אבל כדאי לזנוח כל רצון להבין רציונלית מי מהגיבורים או הגיון בסיפור.”