פרק 1
דילייני
"פנייה חדה שמאלה, ואז פנייה רחבה ימינה," אני מסננת, מפרקי אצבעותיי מלבינים בעודי מהדקת את אחיזתי בהגה ומשננת את ההכוונות שקיבלתי מהגברת בסוכנות להשכרת רכבים, כשהגעתי לדבלין.
בשרירים מתוחים ובאצבעות מעקצצות, אני בולעת את הגוש העצום הנוצר בגרוני ומנסה להיזכר להישאר בצד שמאל של הכביש בלי להתנגש בקיר האבנים ובשיחים שנמצאים קרוב באופן מסוכן אל הכביש.
אני נוהגת כבר שעתיים על מה שהג'י־פי־אס בטלפון שלי טוען שזה כביש מהיר. כביש מהיר בתחת שלי. יש עליו בקושי מקום למכוניות לנוע בנתיב אחד לכל כיוון.
אני מתכווצת כשהטלפון אומר לי לפנות פנייה נוספת בעוד שניים נקודה שניים קילומטרים בדיוק. כאילו נהיגה בצד הלא נכון של הכביש לא קשה מספיק, הם היו חייבים להמציא שיטת מדידה מיוחדת משלהם, ולגרום לכולם לנסוע במעגלי תנועה שהם לא יותר ממלכודות מוות, מדי כמה מאות מטרים.
אני לא אמורה להיות פה, בטח לא לבד. זה אמור היה להיות הטיול של מייב, לא שלי. היא תכננה כל פרט ופרט בטיול הזה מאז הייתה בת שש עשרה, אבל מעולם לא הייתה בריאה מספיק כדי לצאת אליו.
עכשיו היא כבר לעולם לא תצא לטיול הזה.
גל של אבל שוטף אותי, מאלץ אותי למצמץ את הדמעות הרחק מעיניי לפני שהן תאיימנה לערפל את ראייתי. זה דבר אחד לאבד את חברתי הטובה ביותר ולהתאבל על לכתה, אך זו רמה אחרת לגמרי של אבל, כשחברתי הטובה ביותר הייתה גם אחותי.
אני מדליקה את הרדיו מאחר שאני ממש צריכה את הסחת הדעת, אבל נראה שכל ערוץ מחורבן משדר את אותו השיר. 'אני רואה את פניה, מעורפלות בידי הזמן. זרועות מושטות לעברה, אך אלה לא זרועותיי'.
הקול שר במבטא אירי טהור, עמוק וסקסי, אבל המילים הן מה שהופך את הקרביים שלי, משחקות ברגשותיי השבירים בלאו הכי. 'תני לגשם האירי לשטוף את דמעותייך. תני לי לנשק את הכאב שלך...'. צחוק קטן מתגלגל בגרוני, כמעט היסטרי. לו רק זה היה כזה קל. 'בואי אליי, אהובתי. אני ממתין לך על החוף. תמצאי ביטחון בנמל שלך, אך לא לכך נועדו הספינות'.
ביטחון.
איזו בדיחה.
אין שום דבר בטוח בעולם הזה, אין שום דבר מוחלט. לא העבודה שקרעתי את התחת כדי להשיג, לא הבחור החמוד והמנומס שהכנסתי לתוך ליבי, ובייחוד לא הפרוגנוזה של הרופא, שהבטיח שאחותי תחלים.
איבדתי את כולם.
שברון לב אחד לאחר השני.
ארזתי את חפציי, קניתי כרטיס טיסה משדה התעופה או'הייר, החזרתי לארוסי הבוגדני את הטבעת שלו והחלטתי לעשות סוף כל סוף את הדבר היחיד שאחותי הכריחה אותי להבטיח לה שאעשה, לסמן 'וי' על כל הדברים שהיא כתבה ברשימת ה'דברים שחייבים לעשות לפני שמתים' שלה.
אני מוציאה את הפתק המקופל מכיסי, ומועכת אותו אל חזי. "אם משהו יקרה..." היא הניחה את הפתק בידי לפני שנכנסה לניתוח. הרשימה הזאת ליוותה אותה לכל מקום שאליו הלכה. כל חלומותיה נכתבו ברשימה הזאת, על פיסת הנייר המקווקוות. "אם לא אוכל..."
"את תהיי בסדר גמור."
"תבטיחי לי."
נתתי לה את המילה שלי. לא מפני שחשבתי שלא תחלים מהמחלה, אלא מפני שהאמנתי בכל ליבי שהיא תצליח לצאת מזה. תחיי את החיים עבור שתינו, דילייני.
אני לא מצליחה לעצור את הדמעות שזולגות על לחיי. כעס מעורב בצער מכלה. "לכל הרוחות איתך, מייב, ושתקולל הרשימה שלך. לעזאזל איתך, על שעזבת אותי לבד."
קול הטנור ממשיך למלא את האוויר במילותיו המדכאות של השיר. 'ויסקי הוא המרפא ללב שבור'. אין כל מרפא ללב שבור. יש רק דרכים לעמעם את הצער. אני עדיין יכולה לראות את פניה, לשמוע את דבריה כאילו אמרה לי אותם רק אתמול, "לפעמים אני חושבת שאת חשה אשמה על כך שאני היא זו שחולה ולא את".
ברור שכך הרגשתי. סיסטיק פיברוזיס זו מחלה גנטית, מחלה שמרגע היווצרותי בבטן אימי היו לי עשרים וחמישה אחוזים סיכון ללקות בה. זה לא היה הוגן שהמחלה פסחה עליי, אך הרגה באיטיות את אחותי.
"אל תתני לחולי שלי לעצור לך את החיים, דילייני. תמצאי את האושר שלך." היא הביטה בי במבט הזה שלה, המבט שתמיד גרם לי להרגיש כאילו היא מרחמת עליי. כאילו אני הייתי זו שהייתה צריכה לעבור טיפולים יום־יומיים ולבקר מדי שבוע בבית החולים.
אלה היו המילים האחרונות שהיא אמרה לי.
והנה, אני כאן.
חיה.
או לפחות, מנסה לחיות.
חודש אחד – בלי חוקים, בלי חרטות. בלי שום דבר שינחה אותי מלבד הרשימה הארורה. זו הייתה ההבטחה שנתתי לה, פשוט נדרשו לי שישה חודשים לאזור את האומץ ובאמת לעשות את זה. טוב, שישה חודשים ובעיטה רצינית בתחת מהחיים בעצמם. ארבע שנים של לימודים באוניברסיטה לא הכינו אותי לכמה קשה תהיה ההתמודדות בשוק העבודה, אבל הצלחתי לפלס את דרכי למעלה מפקידת משרד שמכינה קפה לעוזרת בכירה בתוך שנתיים. עד השבוע שעבר, כשפוטרתי עקב קיצוצים תקציביים. והדובדבן שבקצפת – מצאתי את ארוסי, מאט, בדירה שלי, עם אישה אחרת. הוא התנהג כאילו זה היה איכשהו באשמתי, מפני שהגעתי הביתה מוקדם מהצפוי.
ממזר.
אני מעסה את עורפי, מרגישה לפתע את כובד המחסור בשעות שינה שצברתי. אני מחשבת את הפרשי הזמנים בראשי. השעה פה קרוב לשש, וזה אומר שבבית השעה כמעט צהריים. אני ערה למעלה משלושים שעות, וסחוטה מעייפות. לא הצלחתי לישון במטוס. אם לא היה לי די בלחצים שלי, מצאתי את עצמי מחוצה בין זאטוט מעצבן לבין גבר שהדיף ריח של גבינת פטה וזיעה. היה בשילוב הזה די כדי להפוך את הקיבה שלי במשך כל זמן הטיסה.
הייתי צריכה לקחת מלון בדבלין ולישון כדי להעביר את הג'ט־לג לפני שאני מנסה לחצות את המדינה בנהיגה, אבל אני נמצאת על תקציב דחוק, והרשימה של מייב ארוכה.
שלושים דברים בשלושים יום. זה נראה בלתי אפשרי.
התחנה הראשונה שלי היא הר נוקנארה. אין לי שמץ של מושג היכן הוא, מלבד העובדה שהוא ממוקם היכן שהוא בחוף המערבי, אבל הזנתי את הנחיות ההגעה בטלפון שלי ואני מתפללת שאגיע לשם בקרוב, מפני שעדיין אין לי מושג היכן אתאכסן. אצטרך לישון במכונית את מרבית הלילות, אבל הלילה הייתי ממש רוצה לישון במלון.
אני מפהקת ומשפשפת את עיניי, תוהה אם כדאי לי לעצור בשולי הדרך כדי לישון כמה שעות. אין לי אפילו הזדמנות להגיע להחלטה, מפני שמשהו אדום מעורפל שועט לעברי בנתיב הנגדי במהירות מפחידה.
שיט.
הנהג לא מאט, פשוט ממשיך לנסוע לעברי ותופס כמעט את כל רוחב הכביש בנהיגתו. אני נכנסת לפניקה ומושכת בהגה לשמאל, אבל לא מעריכה נכון כמה מקום עומד לרשותי, והמכונית מחליקה בקול גירוד מתכתי מחליא לאורך חומת אבן עתיקה למראה.
אלוהים. אדירים. שבשמיים.
אני רוצה לעצום את עיניי בכוח ולהמתין לפגיעת המכונית בי. כל שריר בגופי מתוח. במקום להתרסק על המכונית שלי, המכונית בעלת הגג הנפתח צופרת בקול רועם כשהיא חולפת על פניי בקלילות במרווח העצום שהשארתי עבורה.
"מטומטם!"
ואז אני שומעת את זה. בום. כמו קול של ירייה באוויר, פיצוץ איפשהו בקדמת המכונית. אני מרגישה אותו במרכז החזה שלי. ההגה נקרע מידיי ומקבל חיות משלו. אני מטיחה את רגלי על הבלמים, אבל מתוך ההיסטריה שלי, אני לוחצת בטעות על דוושת הגז, ולא על הבלם. המכונית מקרטעת אל הנתיב הימני ומתרסקת לתוך אבנים ושיחים, מטלטלת כל עצם בגופי בעת שהיא מקפצת ומיטלטלת מצד לצד במדרון הגבעה דרך שדה זרוע כבשים. אני לוחצת שוב ושוב על הבלם ומתפללת שהם יזוזו מהדרך בזמן. המכונית מגיעה לבסוף לעצירה בקול גניחה מתכתי אחרון כשהיא פוגעת בעצם גדול, ככל הנראה סלע.
לא יכול להיות שזה באמת קורה לי.
ראשי מוטח אל גלגל ההגה ואני צורחת את ריאותיי החוצה עד שגרוני כואב. כל הרגשות שאצרתי בתוכי בששת החודשים האחרונים קורעים אותי בגל גאות של אבל ויגון. כאילו זה לא גרוע מספיק, השמיים, שהיו עד לפני רגע כחולים, מקבלים גוון אפור מאיים. טיפת גשם אחת שמנה מכה בשמשה הקדמית, מלווה באחת נוספת, עד ששערי השמיים נפתחים ויורד גשם, כה כבד עד שאיני מצליחה לראות הרבה מעבר לפנסים הקדמיים של המכונית.
אני צורחת שוב, חזק יותר הפעם. אני צורחת כל קללה שאני מכירה, כולל כמה קללות שאני די בטוחה שברגע זה המצאתי.
"את בסדר שם?"
הבטן שלי מזנקת לגרוני כשאני שומעת את הקול העמוק המסתנן אל המכונית מהיכן שהוא בחוץ ואת נקישות האצבעות על החלון של דלת הנוסע. אני צווחת בפחד כשהדלת נפתחת, ואדם גדול מאוד ורטוב צולל למכונית, מטיח את הדלת לסגירה מלאה.
הוא נוטף מים, וחולצת הטי בעלת צווארון הוי שהוא לובש נצמדת לחזה שלו ולשרירי בטנו. אצבעותיו הגדולות חולפות בשיער כהה, ארוך יותר למעלה ומסופר קצר יותר בצדדים. הצצה אחת מספיקה לי כדי להחליט שהבחור הזה הוא צרות צרורות. צרות איריות סקסיות ומפתות. צרות מהסוג שהיה גורם למייב להתאהב.
פראי ומחוספס.
נשימתי נעצרת לרגע כשמבטו מתקבע עליי. עיניו הכחולות אוחזות במבטי וזוויות שפתיו המלאות פונות מעט מטה בהבעת זעף. אני מנסה להכניס לריאותיי אוויר בנשימות מדודות, אבל הדופק שלי מאיץ וחום מתפשט בפניי ובכל סנטימטר מעורי.
"נפצעת? שמעתי אותך צורחת." הוא שולח יד ומחליק את אצבעותיו על מצחי, גורם לתחושת זמזום חמים לטייל על עורי ולהחליק למטה אל בין ירכיי. "נפגעת בראש?"
בטוח נפגעתי בראש, מפני שזו הסיבה היחידה שיכולה להיות לתגובה הגופנית שלי אליו. הוא שומט את ידו, השרירים בלסתו מתהדקים כשהוא בוחן אותי. "יש לך מזל שלא פגעת בכבשה מהכבשים של דייבי. הוא עשוי לסלוח לך על הקיר, אבל הכבשים שלו זה כבר סיפור אחר."
הניגון המוזיקלי המתלווה למבטא של הגבר הזה גורם לפרפרים בבטני להתעורר. תתמקדי, דילייני. אני מתחילה לחשוב שאולי באמת חטפתי זעזוע מוח, מפני שאני לא מצליחה להרכיב ולו משפט נהיר אחד. לא עם איך שעיניו משוטטות בחופשיות על פני גופי לפני שהן שבות אל פניי. עיניו רעבות, כאילו אני עומדת להיות ארוחתו הבאה.
כן, הבחור הזה הוא צרות צרורות, זה בטוח.
"בלעת את הלשון?"
"מה?"
"אז את כן יודעת איך לדבר." הוא מרים גבה כהה, וזווית שפתיו מתעקלת מעט מעלה. שחצנות נודפת ממנו. הוא יודע שהוא מדליק, ואני די בטוחה שהוא מודע להשפעה שיש לו עליי.
אני מכחכחת בגרוני ומסיטה את עיניי הרחק ממבטו, אך לא לפני שאני מבחינה ברמז לגומת חן בלחיו השמאלית. כמעט לא רואים אותה כשהיא מתחבאת שם בין הזיפים שלו, אבל היא שם.
"את בסדר?" הוא שואל שוב. קולו אפל ורציני ויוצר רטט עמוק בתוך הבטן שלי. אלוהים, מישהו צריך לדאוג להוציא את המבטא הזה מחוץ לחוק.
"כן." אני מנידה בראשי ומביטה סביב, נואשת למצוא את הטלפון שלי. "אני צריכה להתקשר לגרר... ולסוכנות להשכרת הרכב לפני שהם יסגרו... או לחברת הביטוח."
אני אפילו לא יודעת למי אני אמורה להתקשר. אף פעם לא הייתי מעורבת בתאונת דרכים, בטח שלא במדינה זרה. אני פותחת את אבזם חגורת הבטיחות ומסתובבת כדי לחפש מתחת למושב האחורי, אבל ברגע שרגלי עוזבת את דוושת הבלם, המכונית מתחילה להתגלגל במורד הגבעה.
"אלוהים אדירים, אישה!"
המכונית קופצת ונעצרת כשהוא מושך בבלם היד. באופן שבו גופי ממוקם, התנועה גורמת לי ליפול לאחור ולנחות היישר בחיקו. הוא נוהם בתגובה. נשימתי נעצרת בגרוני כשכף ידו נוחתת על גבי התחתון ומייצבת אותי. ידו השנייה מונחת על רגלי, ופיו נמצא סנטימטרים ספורים מפי, נשימתו החמה מדגדגת את לחיי. הקרירות של חולצתו הרטובה היא ההקלה היחידה שיש לי מהחום שחורך את עורי לנוכח המגע בינינו.
"מצטערת," אני מתפתלת בניסיון להתרחק ממנו, אבל אני נמצאת בתנוחה בלתי אפשרית. ידיי מונחות על החזה שלו, ואני נשבעת שאני יכולה להרגיש את ליבו הולם באותו מקצב קטלני כמו ליבי. אני מציצה מעלה, עיניי פוגשות את עיניו הכחולות. הלם מעורב בעונג מתפשט בוורידיי בעודי נאבקת להשליט קצת היגיון בדחפים שנאבקים להכניע את השכל הישר שלי.
לרגע, אני יכולה להישבע שהעולם עוצר מלכת. מעולם לא הייתי מהבחורות המאמינות בקשר מיידי שניצת בין שני אנשים, אבל משהו קורה בינינו. ואז הוא נעלם בכזאת מהירות בעת שעיניו מתעננות ומתכסות במבט אדיש, שמשאיר אותי לתהות לרגע אם רק דמיינתי את כל זה. הוא משחרר אותי ואני ממהרת להחליק לאחור בחזרה לכיסא הנהג. שתיקה מביכה אופפת אותנו.
"אני לא מצליחה למצוא את הטלפון שלי," אני ממלמלת, נושכת את שפתי התחתונה.
"את אמריקאית?" הוא שולח יד אל הרצפה בין רגליו ומרים את הטלפון, מגיש לי אותו. טון קולו נוקשה יותר עכשיו.
"משיקגו."
הוא נוהם. "אין פלא שנהגת באמצע הכביש, אם כך."
"לא נהגתי באמצע ה – " שיט. אני מבינה ברגע מי הוא. "רק רגע אחד. אתה המטומטם שגרם לי לרדת מהכביש!"
"לא הורדתי אותך מהכביש, מותק." עיניו מצטמצמות. "היה לך די והותר מקום."
"נהגת כמו מטורף. אני לא יודעת מה מגבלת המהירות פה, אבל אני די בטוחה שעברת אותה בהרבה."
הוא פותח את פיו כדי לענות ואז סוגר אותו. אצבעותיו חולפות בשערו בעת שהוא מציץ החוצה מבעד לשמשה הקדמית, קריר ומרוחק.
אני מנידה בראשי, מתעלמת מקדרותו הפתאומית ומנסה להדליק את הטלפון, אבל המסך נותר שחור. "לעזאזל עם זה." אני משעינה את ראשי לאחור על משענת המושב, עוצמת את עיניי וצורחת מבעד לשיניים חשוקות, "יש מצב שהיום הזה יכול בכלל להיות גרוע יותר מכפי שהוא?!"
אני שומעת נשיפת אוויר מזלזלת לצידי. "תעשי לי טובה. הגשם מפסיק. אתן לך טרמפ למקום שבו את מתאכסנת. יש לך משפחה פה?"
צחוק קטן ומעורר רחמים מבעבע בגרוני. "לא."
"לא? אז מה את בכלל עושה פה?" הדרך שבה הוא אומר את המשפט גורמת לו להישמע כמו האשמה. כאילו אמריקאית באירלנד זה אירוע נדיר במחוזותיו.
"אני..." אני מנידה בראשי ומחליטה לא לתת לו יותר מידע מכפי הנחוץ, מפני שבכל הכנות, אני מתחילה לתהות למה, לכל הרוחות, באתי לפה בכלל. "אני פשוט... בביקור."
"איפה את מתאכסנת?"
המילים יוצאות ממני בפרץ מתוסכל. "אני לא יודעת."
שתיקה.
"אז איפה את מתכננת לישון הלילה?"
"בדיוק פה." אני משליכה את ידיי באוויר.
"במכונית שלך?" הוא שואל בטון מאשים. צבר רגשות מציף אותי וגורם לגרוני להתהדק ואני פוגשת את מבטו העז במבט משלי, מפנה כלפיו את כל התסכול שאני חשה.
"אם לא היית מתעופף מעבר לסיבוב וכמעט מתנגש בי חזיתית, לא הייתי בבלגן הזה מלכתחילה."
הוא מתעלם מההאשמה שלי. "תני לי לראות אם הבנתי את זה כמו שצריך. הגעת לאירלנד לבד, ואת מתכננת להתגורר במכונית שלך?"
"כן." אני משלבת את ידיי על חזי וזוקרת את סנטרי. עיניו מתרחבות קלות ואני לא מצליחה להחליט אם הרשמתי אותו או שמא הבהלתי אותו לחלוטין.
"את בורחת ממשהו?" האשמה נוספת. אני רואה עווית בזווית עינו הימנית.
"לא." אני בורחת? אני מניחה שכן, באופן מסוים. בורחת מעצמי, בורחת מההורים שלי. מהאקס. אפילו מהזיכרון של מייב. אני מנידה בראשי. "זה מסובך."
הוא ממלמל משהו לא ברור מתחת לשפם, אבל אני מצליחה להבין מספיק כדי לדעת שהוא חושב שהשתחררו לי כמה ברגים בראש, וכרגע, אני תוהה אם באיזה שהוא מקום הוא בעצם צודק, מפני שבמקום לשבת פה ולהתווכח איתו, הייתי אמורה לנסות למצוא דרך להיחלץ מהסיבוך הזה.
"אם אוכל לשאול ממך את הטלפון שלך רק לדקה, אתקשר לגרר. אבקש מהנהג לקחת אותי לסוכנות להשכרת הרכב הקרובה ביותר."
"לא תמצאי סוכנות להשכרת רכב בסביבה. וגם אם הייתה סוכנות כזאת, היא הייתה סגורה בשעה כזאת."
קול קטן שנשמע ערבוב של משהו בין צחוק לבין יפחה בורח מבין שפתיי. אז מה אני עומדת לעשות? דמעות מערפלות את ראייתי, אבל אני ממצמצת כדי להרחיק אותן. אם אאבד את הרוגע שלי, זה לא יעזור לכלום, ואין לי שום כוונה לתת לבחור הזה לראות אותי בוכה, ולא משנה כמה קל יהיה עבורי לבכות כרגע.
הבחור מתנשף ברוגז ומשפשף בידיו את פניו ואת זיפיו. "קדימה, בואי." הוא פותח את הדלת שלו.
"לאן?"
הוא נוהם. "את יכולה לבוא איתי לבית שלי."
פי נפער. לבד איתו? רעיון ממש גרוע, קול פנימי מזהיר אותי. אבל מה הן האפשרויות שלי כרגע? כל מהות הטיול היא לנסות דברים חדשים. דילייני הישנה לעולם לא הייתה נכנסת למכוניתו של זר, ובטח שלא הייתה הולכת איתו לביתו, אבל בזמנים קשים יש לעיתים צורך לנקוט צעדים לא שגרתיים.
כשאני לא זזה, הוא מוסיף, "אלא אם את מעדיפה לישון פה עם הכבשים."
משהו אומר לי ששינה עם הכבשים תהיה מסוכנת פחות עבורי בצורה משמעותית.
אבל לא מרגשת כמו לישון אצלו.
2
קיליאן
כשאני מתחיל לצעוד במעלה הגבעה, חלק ממני מצפה מהאישה להישאר במכוניתה. האמת שאני גם קצת מקווה שזה מה שהיא תעשה. אני לא צריך את החרא הזה. לא היום. רציתי לרדת מתחת לרדאר לכמה ימים נוספים, אבל גם אם הייתי יכול לנער את האמריקאית ממני, אני לא יכול להתעלם מהנזק שנגרם לחומת האבן. לא ייקח זמן רב לפני שהכבשים של דייבי תגלנה את נתיב הבריחה החדש.
מעוצבן, אני מעביר את אצבעותיי בשערי ואז מוציא את הטלפון כדי להתקשר, יודע שבכך בעצם אודיע לעולם על חזרתי, מפני שטומי או'פלין טוב בהעברת שמועות אולי יותר מכפי שהוא בתיקון מכוניות, ואין לי ספק שכל העיירה תדע שחזרתי חמש דקות לאחר שאסיים את שיחת הטלפון איתו.
"היי, טומי. זה קיליאן."
"קיליאן גלאגר." בקולו אני שומע הלם ושמץ של יראת כבוד. "אלוהים אדירים, טוב לשמוע את קולך. חזרת?"
"כן. אני אצל דייבי, ויש לי בעיה קטנה. איזו אמריקאית מטורפת ירדה מהכביש. אצטרך את עזרתך מחר לגרור את המכונית שלה. ואתה יכול לומר לדייבי שהוא יצטרך לבוא לתקן את החומה? היא עשתה בה חור די רציני."
"זה מדאיג."
נהמה חלשה מאחוריי גורמת לי להביט מעבר לכתפי, בדיוק כשהבחורה מתחילה להמטיר מקלחת של קללות שהייתה גורמת אפילו לטומי להסמיק. היא מנסה לגרור את המזוודה הענקית שלה במעלה הגבעה, והגלגלים לא מפסיקים להיתקע באדמה הרכה.
אני מניד בראשי בחדות ונושף בתסכול לעבר השמיים. כבר מעכשיו אני יודע שהבחורה הזאת היא לא יותר מצרה צרורה וזה הדבר האחרון שאני צריך כרגע. אני בבית שלושים שניות בסך הכול וכבר נוחת עליי כל החרא הזה.
הדברים היחידים שעוצרים אותי מלעזוב אותה פה ולתת לה להתמודד לבד עם הבלגן שלה הם אשמה ואיזושהי מידת מוסר שלא ידעתי שעוד נותרה בליבי הקר כאבן. זה לא כאילו אני גרמתי לה לרדת מהכביש. לא באמת. אני מעביר את ידי בשערי ומתכווץ. נכון, באמת נסעתי מהר מדי, ולקחתי את הסיבוב בפנייה רחבה יותר מכפי שהייתי אמור, אבל לבחורה היה די והותר מקום. זו לא הבעיה המחורבנת שלי שהיא לא יודעת איך לנהוג. אני גונח, מפני שלפחות הלילה, אני יודע שאין לי ברירה אלא לעזור לה.
אני מסיים את השיחה וחוזר על עקבותיי במורד הגבעה, מביט בה ולא מרשה לעיניי לטייל במורד החמוקיים שהיא מסתירה מתחת לסווטשרט הגדול ממידותיה והג'ינס הקרוע.
שערה הכהה אסוף על קודקודה בפקעת מבולגנת, והיא מאופרת באיפור כמעט בלתי נראה, אולי אפילו לא קיים בכלל. לא שהיא צריכה איפור בכלל. עורה חף מפגמים, ויש לה נמשים כמעט בלתי נראים על גשר אפה ולחייה. עיניה הן אלה שגורמות לי להרגיש מתח. הן בצבע אגוז עם נצנוצים של זהב וירוק. מה שהרעיד בי משהו פנימי זה מה שאני רואה כשאני מביט לתוכן. כאב, כעס ופחד, מעורבים עם כוח, תשוקה ותאווה. כאוס של רגשות לכודים מאחורי מסכה של הגבלות עצמיות, אבל אני רואה את זה, יש בה משהו פראי שרק ממתין לרגע הנכון להשתחרר.
והיא משגעת לגמרי.
אני לא יודע למה זה מעצבן אותי בטירוף, אבל זה מעצבן אותי.
"תני לי את זה," אני מסנן, שולח יד לעבר המזוודה שלה.
"אני יכולה לעשות את זה לבד."
אני נוחר בחוסר אכפתיות ונותן לה לנסות לעשות את זה לבד במשך עוד כמה צעדים, אבל כשהיא מאבדת את אחיזתה בקרקע ומחליקה במורד הגבעה כמה סנטימטרים, אני מתעלם מהמחאה שלה ולוקח ממנה את המזוודה.
"אלוהים, ישו ומריה הקדושה – מה את סוחבת פה בכלל?" זה שוקל אולי חמישים קילו.
"אם זה כבד מדי עבורך – "
אני מצר את עיניי באיום והיא סותמת את הפה. כשאני משליך את המזוודה שלה למושב האחורי במכוניתי, אני קולט אותה מביטה בי. אני יכול לראות את חוסר הביטחון בעיניה. היא לא יודעת אם היא יכולה לבטוח בי. זה לא מבט שאני רגיל לקבל מבחורות. גם לפני ש'אירי פראי' כבשה את מצעדי הפזמונים עם הלהיט 'תפגשי אותי בסליגו', מעולם לא חסרה לי תשומת לב מצד הנשים.
יכולתי לשכב עם אישה אחרת מדי לילה אם הייתי רוצה, אבל שיחקתי את התפקיד של האידיוט הנאמן, לחלוטין לא מודע לכך שהאישה שאהבתי הזדיינה עם חצי מאירלנד, כולל עם אחי המזוין.
זה שיסע את קרביי. לא רק הבגידה. על הבגידה שלה יכולתי להתגבר, אבל על הבגידה שלו לעולם לא אוכל לסלוח. אבל מה שהתרחש לאחר מכן – עוד שקרים מחורבנים – היה מה ששלח אותי לסחרור בן שלושה חודשים של אלכוהול וטירוף מערכות.
החברים שלי, חברי הלהקה המזוינים, החבר'ה שהיו כמו בני משפחה עבורי, צידדו באוון ואכלו את כל הבולשיט שהוא האכיל אותם בו. הוא נשבע על קברו של אבא שלנו שהוא לא שכב עם מולי, אבל ראיתי אותה במיטה שלו, גופה העירום כרוך סביב גופו. קשה להתווכח עם העובדות.
עזבתי. תקעתי את עצמי בדירה בדבלין בשלושת החודשים האחרונים. שתיתי. הזדיינתי. התעלמתי מהשיחות של כולם, גם כשהם איימו לנקוט נגדי בצעדים משפטיים אחרי שאמרתי להם לבטל את מסע ההופעות המתוכנן.
שיתבעו אותי. אין סיכוי בעולם שאי פעם אנגן שוב על במה אחת עם הממזר הבוגדני השקרן שכינה את עצמו פעם האח שלי.
"תיכנסי," אני רוטן, סערת הנפש שבה אני נתון מחריפה את טון קולי.
גבותיה נמשכות כלפי מטה. "אולי עדיף שאחכה פה. אם תוכל רק להתקשר לגרר."
"כבר התקשרתי." אני צריך לנשום נשימות עמוקות ולחרוק את שיניי כדי לעצור מבעד לרגשות המתפרעים שלי להסתנן אל מילותיי, אם כי אני בטוח שאכשל בכך אנושות. "אני לא חוטף ורוצח נשים להנאתי, אם מזה את דואגת."
"זה לא מה ש..." היא משחררת אנחה שקטה ונרעדת ועוצמת את עיניה, כאילו מנסה להילחם בדמעות. פעם, אולי הייתי מרגיש משהו מלבד רוגז, אבל החלק הזה שבי מת כשאחי נעץ לי סכין בגב. עכשיו, הדבר היחיד שאני מרגיש זו מרירות קרה וחסרת רחמים.
"אין שום דבר שאת יכולה לעשות פה עכשיו. אקח אותך לבית שלי, משם תוכלי להתקשר למי שבא לך. אם לא אכפת לך, אני ממש רוצה לצאת מהבגדים הרטובים האלה לפני שאקפא למוות."
היא מהנהנת קלות, ותודה לאל – היא לא מתווכחת איתי. אני מדליק את הרדיו בניסיון למלא את הדממה, ומתכווץ כשקולי מסתנן מבעד לרמקולים. 'מקום בטוח הוא הנמל שלך, אך לא לשם כך נועדו הספינות'.
"אני חושבת ששמעתי את השיר הזה כבר עשרים פעמים מאז הגעתי לכאן הבוקר. מי שר את זה?"
אני משפשף את זיפי זקני בידי. "אירי פראי."
היא מהנהנת. "הם טובים. השיר הזה מנוגן באופן דרמטי מדי, אבל אני אוהבת את הסאונד שלהם." הצליל שרוטט בחזה שלי הוא שילוב של אנחה וגניחה. "מה, אתה לא מסכים איתי?"
"אני חושב שהם מוערכים יתר על המידה," אני ממלמל, משאיר את עיניי על הדרך לפניי ומכבה את הרדיו. שתיקה ממלאת את חלל המכונית, ואני אסיר תודה על כך שהיא לא מנסה למלא אותה במילים. רק כשאני עוצר לפני ביתי, אני מציץ לעברה.
עיניה עצומות, שפתיה פשוקות מעט. היא שקועה בשינה עמוקה. מבין אצבעותיה הקמוצות אני רואה פיסת נייר. היא נאחזת בה כאילו הייתה גלגל הצלה. על אף שאני חושב שלא כדאי שאעשה זאת, אני לוקח את הזמן ובוחן אותה. הזין שלי כאב מהרגע שבו פתחתי את דלת מכוניתה וראיתי את שפתיה היפות מתעגלות לצורת עיגול מושלם. אני נזכר איך עיניה התרחבו כשהן נדדו במורד החזה שלי ואז שבו ועלו אל פניי. אני נזכר באופן שבו לשונה נורתה אל מחוץ לפיה וחלפה על פני שפתה התחתונה, מתחננת ללא מילים לחוש את שפתיי על שפתיה.
אם הייתי בדבלין עכשיו, או בעיצומו של מסע הופעות, לא הייתי מהסס לתת לה טעימה ממני, אבל עכשיו, כשחזרתי, יש לי מספיק על הראש, ואם לשפוט לפי איך שמצאתי אותה, אני חושב שגם היא סוחבת מספיק מטענים על הגב. הכי טוב שאמשיך לשחק את תפקיד השומרוני הטוב ואחר כך אשלח אותה לדרכה.
היא נעה מתוך שינה ופיסת הנייר שהייתה אחוזה באגרופה נופלת. הסקרנות גורמת לי להרים אותה ולפתוח את קפליה.
זו רשימה.
רשימה מוזרה.
אני מגחך ומניד בראשי. לנשק זר... לשחות בעירום באוקיינוס... לקפוץ מצוק... אני בולע רוק בכוח כשאני קורא את מספר עשרים ושתיים ברשימה. לחוות אורגזמה מפוצצת חושים. הזין שלי מתקשח לנוכח המחשבה להעניק לה את האורגזמה שהיא מבקשת. אני מסדר את עצמי בתוך המכנסיים. לעזאזל, הנוכחות שלה בבית שלי תציב בפניי קשיים גדולים יותר מכפי שחשבתי.
