מהלך מכירת החברה תוכנן לסוף השנה, ובינתיים שמרתי על שגרה שאפשרה לי לנהל את העסק כרגיל. כשהגעתי למשרד היו בו שלושה צוותי צילום. "על מה המהומה?" שאלתי את גולדי.
"המנכ"לית של בית החולים האזורי זימנה מסיבת עיתונאים וביקשה שאף כלי תקשורת לא ייכנס חוץ מאיתנו. היא רוצה לשלוט בהודעה שתמסור. אנחנו נוציא שידור לכולם.".
"סוף סוף אנשים מבינים למה הקמתי את המיזם הזה," אמרתי, מרוצה. "ומי משלם לנו על זה?"
"אמרת שכשמקבלים קרדיט בפריים טיים אנחנו לא גובים תשלום."
פעם, כשהתרעמתי בפני השותף שלי על כך שהגיע הזמן שתעשיית הטלוויזיה תתחיל לשלם עבור השירותים שאנחנו מספקים לה, אמר: "כשחדשות ערוץ שתיים שמים את הלוגו של החברה שלך על המסך, תשתקי ותגידי תודה.".
"אוקיי. את השידור הזה תוציאי, אבל בפעם הבאה עדכני אותי לפני שאת מקבלת החלטה כזאת," הוריתי לה ומיד נכנסתי לחדרי כדי להתקשר לעורך הדין. "אייל, אני לא יכולה לממן את החברה עוד דקה. תגיד לעורך דין בדימוס שלך שאם הוא רוצה לקבל חברה עם דופק, שיזרים כסף עוד היום להמשך תפעול." ניתקתי ונכנסתי לחדר הבקרה..
החלטתי לנהל את השידור. תקלה טכנית בשידור חי היא משהו שלא יכולתי להרשות לעצמי.
השידור מלשכת המנכ"לית במוסד הציבורי נפתח. לא יושב ראש הארגון עמד על הפודיום, אלא המנכ"לית בעצמה. אישה חזקה שניהלה את המוסד ביד רמה. הייתה לה השפעה רבה במוקדי כוח, ומבקריה אמרו עליה שהשתמשה בה גם למטרותיה האישיות. היא קרובה לגיל חמישים, מנותחת ומוזרקת בחומרים שמחקו ממנה כל זכר לאותנטיות.
"אני מודיעה בזאת על התפטרותי מתפקיד המנכ"לית עקב תביעה אישית שהוגשה נגדי..."
השידור עבר חלק. מיד כשהסתיים התקשרתי לעורך שהכרתי, שתמיד ידע הכול, כדי לקבל יותר פרטים: "תגיד, מה זה הסיפור הזה?" שאלתי.
"נו, בחייך, כל התעשייה מדברת על זה כבר כמה ימים," השיב והוסיף, "סחתיין על השידור, הצלחת".
הוא, כמו כל השוק, אפילו לא חשד שבזמן השידור החי אני חוויתי קריסה כלכלית. "תן פרטים עסיסיים," ביקשתי.
"היא ניהלה רומן עם אחד הספקים של המוסד, בחור שצעיר ממנה בהרבה שנים, וכשהוא החליט להפסיק את הרומן, היא הפסיקה לו את החוזה ומנעה ממנו להשתתף במכרזים. הוא שתק כמעט שנה ועכשיו החליט לפתוח את הפה.".
"וואו, איזה סיפור."
"אנחנו בפתחו של עידן חדש," הוסיף העורך. "אנחנו נראה הרבה תביעות כאלה בקרוב."
"אתה נשמע מרוצה," אמרתי, והוא ענה, "התרגלתן לזה שבגלל שאתן נשים מותר לכן הכול,
ועכשיו, כשאתן כובשות עמדות מפתח, התבלבלתן לחשוב שזה לא יעלה לכן. רציתן שוויון? קבלו אותו עד הסוף".
"אולי נשבור סוף סוף גם את תקרת הזכוכית בבתי הכלא. גם לנו מגיע מבנה גדול שמחולק לאגפים," אמרתי. הוא לא צחק. גם אני לא.
אחרי שניתקנו הטלפון צלצל ואימא שלי הייתה על הקו.
"השבת אתם אצלנו, כן?"
"אימא, אני תשושה. זה קצת גדול עליי השבוע."
"תבואי להורים שלך, תנקי את הראש, תשני טוב. לא חייבים לעשות הכול קשה. יאללה, נתראה," וניתקה בלי לחכות לתשובה. אי אפשר להתחמק מנוכחות מלאה אצל ההורים שלי בשבתות ובחגים. התלבטות אם לבוא או לא היא בבחינת הרהורי כפירה. כולם באים ונשארים מכניסת השבת ועד צאתה ולא עוזבים דקה לפני שאבי חוזר מבית הכנסת להבדלה, הטקס היהודי החביב עליי ביותר. היא מברכת בחינניות את בואו של שבוע חדש עם נרות שמותר לגעת בהם וריחות של צמחי תבלין מבושמים, וכמו בכל טקס יהודי, יש בה גם יין. בתום ברכת ההבדלה אבי מברך את כולנו בנוסח די קבוע שמבקש מאלוהים שנישא חן וחסד בעיני כל רואינו, שנזכה לפרנסה טובה, שנהיה מוגנים מעין רעה ושנזכה לבריאות ולאריכות ימים. אחרי שהוא מברך אותנו אחד אחד, הוא עובר לברך את כל עם ישראל ברפואה שלמה ומסיים בברכה לחיילי צה"ל ורק אז אנו מורשים לצאת לדרך.
בהבדלה בצאת השבת הזאת עצמתי עיניים כשאבי שם את ידיו על ראשי, והתרכזתי בברכתו תוך שילוב בקשה אחת משלי להצלחת התרגיל הערמומי של איש המספרים ושלי. הפכתי את אבי לשותף למזימה מבלי שידע, ועם ההכשר הזה יצאתי לדרך. אילו ידע על התכנית שאמורה הייתה לחלץ אותי מהמשבר, היה מעדיף למכור כליה, ואולי בצדק. הוא היה עושה הכול כדי שלא אסכן את שמי הטוב ואבזה את שלו בציבור. הארץ.