'תוכיח!' מניף את פטישו שופט בגלימה שחורה ופורץ בצחוק מהדהד: 'אין שום ראיה! אין שום דוקומנט!'
אני מתקרב אל בימת האולם, אוחז בארבעה תיקי פוליגל סגורים.
'הנה הם לפניך!' אני אומר לו, 'כל הסדְר הקיבוצים נמצא כאן לפרטי פרטיו.'
צחוקו של השופט גובר. קוטעת אותו רק חריקת עגלה הנושאת מכשיר למדידת לחץ דם ושקיות אינפוזיה, שמגלגלת אחות הלבושה בחלון לבן.
היא תולשת מידיי את ארבעת התיקים ומגישה אותם לשופט.
אני מחשב במהירות, ומחדד: 'הבנק חייב לתנועה בין 36 ל– 56 מיליון שקל!'
אבל מיד מרגיש זריקה הגונה בזרועי, וחומר מאלחש, ומצליח רק לראות מול עיניי העצומות את השופט והאחות פותחים תיק אחר תיק, וכל הארבעה ריקים.
אף לא מסמך אחד נמצא בהם, את כולם נשאה הרוח, והחלוק הלבן והגלימה השחורה מתמזגים זה בזה ובצחוקם המהדהד בדואט קולני... זיעה דביקה שוטפת את מצחי כשעיניי נפקחות בבעתה. שוב ארבעת התיקים מככבים בסיוטיי.
אבל למה שיאבדו המסמכים? הרי הייתי אחראי מספיק כדי להפקידם מבעוד מועד בידי ארבעה אנשים למקרה שלא אהיה כאן יותר כשיזדקקו להם בבית המשפט! הרי דאגתי להבטיח את התנועה הקיבוצית ליום סגריר! אז איך שוב רובצים על כתפיי עשרות המיליונים האלה?
אולי פשוט איני מוכן לאבד שליטה בעולם הזה ולהישלט ממחר על ידי עולם המתים?"
ערב הניתוח המכריע בלבִּו, שיצליח להעניק לו בסופן של תשע שעות אזמלים שלוש שנים נוספות של פעילות אינטנסיבית ומשפיעה ברוח ערכי הסולידריות, עורך אמרי רון חשבון נפש עם קרבות חייו - המאבקים שהוביל בתנועה הקיבוצית על הדרך השיתופית, המערכה שניהל כחבר כנסת על דמותה הסוציאל–דמוקרטית של המדינה, החזית שלחם בה את מלחמות ישראל לצד רעיו הצנחנים, והעימותים הבלתי פוסקים שלו עם לבו הרעוע - וגם צולל אל הקרביים של אהבות חייו: קיבוץ משמר העמק של ילדותו ובגרותו, בנות משפחתו וצלילי המנדולינה שלו.
את סיפורו כתבה וערכה לאחר מותו בתו, לילך רון.
אמרי רון היה חבר כנסת בסיעת מפ"ם בכנסות התשיעית והעשירית, וכיהן בשנות השבעים כמזכיר תנועת הקיבוץ הארצי; בשנות התשעים כמתאם הכלכלי של הקיבוץ הארצי, האחראי מטעם התנועה על הסדר הקיבוצים מול הבנקים; ובשנות האלפיים כרכז הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית.
הוא היה ממנהיגיה הבולטים של הדרך השיתופית, ופעל ליישומה בתנועה ובמדינה. בין לבין הוא גם מילא תפקידים מרכזיים בקיבוצו והיה מזכיר הקיבוץ ורכז המשק, וכן לחם במלחמות ישראל בתפקידי פיקוד כקצין בצנחנים. הוא היה נשוי לאורה בנטוב–רון ואב לארבע בנותיהם, ונפטר בגיל 77 כתוצאה מהסתבכות הקשורה במשאבת הלב שהושתלה בו בניתוח חריג. עד יומו האחרון, ב– 9.11.2013, הוא לחם להגשמת ערכי השיתוף, הסולידריות והסוציאל–דמוקרטיה, שהיה מזוהה איתם בכל לבו.