“Wow
מזמן לא אחזו ידיי ספר בכריכה קשה!

היות ולקורא הכריכה היא המפגש הראשון עם הספר, אני לא אוכל להתחיל לסקור את הספר, מבלי להתייחס לכריכה המושקעת. שאפו!

איזה יופי של עיצוב מקסים ומושקע. יישר כוח למעצב: צבי פלדמן!

בסוף הספר מצורפת מעטפה, ובה צילום מהמאמר שפורסם בעיתוןL'aurore" ", המפרט את השתלשלותו של משפט דרייפוס ולקחיו.

הספר מתחיל במכתב נוקב שנשלח על ידי אמיל זולא לנשיא פליקס פור:

..."חובתי היא לדבר. איני רוצה להיות שותף לפשע. שאחרת, תרדוף את לילותיי רוחו של אותו אדם נקי כפיים שבימים אלה מרצה את עונשו אי שם, בעינויים איומים, בגין פשע שמעולם לא ביצע." (עמוד 8)

במכתב, מאשים ומגנה אמיל זולא שורה של אנשים: לוטננט קולונר דו-פאטי, גנרל דה מרסייה, גנרל ביו על העלמת ראיות לחפותו של דרייפוס, גנרל בואדר, גנרל גונז, גנרל פלייה, רס"ל ראבארי, מומחים לכתב יד, ביה"ד הצבאי ועוד.

את כולם וכל אחד לחוד, אמיל זולא מאשים בלקיחת חלק בפשע מתועב, בניהול חקירה מוטה, ובשותפות לפשע נגד האנושות והצדק.

"אלפרד דרייפוס הוא שעיר לעזאזל של מאבקים פנימיים בחברה ובממשל הצרפתי!"

"קפטן אלפרד דרייפוס (קפטן מקביל לסרן), הוא יהודי בחיל התותחנים הצרפתי וחבר במטה הכללי הצרפתי, היה היהודי בעלי הדרגה הגבוהה ביותר בצבא צרפת באותה העת. דרייפוס הואשם במסירת תעודות סודיות למעצמה זרה (גרמניה), ובמשפט שהתנהל בדלתיים סגורות נמצא אשר פה אחד. בדצמבר 1894 הוא נידון לשלילת דרגות ולמאסר עולם." (עמוד 47)

הספר מחולק לשלושה פרקים:
חלק 1- המכתב לנשיא פליקס פור.
חלק 2- הפרשה ועד להחזרתו של דרייפוס לצבא.
חלק 3- הלקחים והמסקנות מ"אני מאשים".

מעמוד 119 ועד עמוד 122 , מתואר ציר הזמן של פרשת דרייפוס, החל מ-1894 השנה בה דרייפוס מואשם בבגידה ונאסר, ובהמשך עד 1908 השנה שהועבר אפרו של אמיל זולא לפנתיאון, ובאותו טקס נכשל ניסיון התנקשות בחיי דרייפוס.

החלק המעניין של הספר הוא החלק השני אשר בו מפורטת פרשת דרייפוס מתחילתה.

פרשת דרייפוס הייתה אירוע מכונן בסוף המאה ה-19, וסמל למאבק על צדק. יש טוענים שהפרשה הזו חוללה מפנה אצל בנימין זאב הרצל, שסקר את המשפט ככתב של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה".

משפט דרייפוס היווה אבן דרך חשובה ליהודים והאנטישמיות, ואין ספק שחוזה המדינה ספג לא מעט מהפרשה, והיא היתה לאחד הגורמים לרעיון הציונות המדינית.

כל הכבוד לתרגום החדש שהוצאת קמין ברזילי הביאה לקורא. אני מסכימה עם כל אחד שטוען, שזהו אירוע חשוב ועוצמתי בהיסטוריה של עמנו.

ל"אני מאשים" של אמיל זולא, הזועק מעומקי ליבו, יש חשיבות רבה גם לימינו אלה, כשהשחיתות וחוסר ההגינות מכתרים אותנו.

לא נותר לי מאשר להודות להוצאת קמין-ברזילי על שהגישו לקורא את המאמר המופתי הזה.

ממליצה לכל המחנכים והתלמידים, אל תוותרו על הספר הזה!

לי יניני

הוצאת קמין-ברזילי, פרוזה תרגום, 122 עמודים, 2017”

“את הספר הלז קניתי ב-13 בינואר, 2018. זאת, בדיוק 120 שנה לאחר פרסום המאמר "אני מאשים" של אמיל זולא בעיתון ל'אורור בצרפת.
אל הספר כדאי לגשת קודם לקנקן. עטיפה קשה המכילה בצד הפנימי האחורי מעטפה. במעטפה "צילום" של המאמר המקורי מהעיתון ממש כפי שהופיע 120 שנה קודם לכן. מהודר ויפה.
תחילתו של הספרון בתרגום של המאמר בגופן גדול ובטור צר. לאחר מכן סיכום פרשת דרייפוס בכמה עשרות עמודים ולבסוף, לסיכום, ציר הזמן של פרשת דרייפוס. לומר שמאז למדה צרפת משהו בנוגע לאנטישמיות שתמיד רווחה בה, יהיה עיוורון מוחלט. האנטישמיות קיימת והתקיימה בה מאז ומעולם.
תרגום נגיש למאמר תמיד נחוץ. זהו מאמר בוטה, אפס פוליטיקלי קורקט, מודע לעצמו כשזולא יודע שהוא עלול להתבע בהוצאת דיבה ולשלם על כך מחיר אישי כבד, שאכן שילם. אבל כאן מתחילים האבלים לגבי הספר. פרשת דרייפוס הופיעה בספרו המבריק של רוברט האריס "קצין ומרגל". לו צורף המאמר לשם, הספר היה יוצא נשכר מכך.
בספר שלפנינו המאמר מוגש בגופן גדול, בהגהה שאינה מכבדת את המוצר כולו. הסיכום הבא מיד לאחר המאמר לא מובא תחת שמו של מחברו. השם מופיע בסוף ומצריך עלעול מיותר. המחבר הוא אחד חי בדרה, אלמוני עבורי, שלא ברור מעמדו ומדוע נבחר הוא לסכם את הפרשה.
נותרתי ברגשות מעורבים לגבי הספר. המאמר חשוב ביותר והוא משל הסופר הצרפתי האהוב והמוערך עלי. לו ניתן היה לשלב, כפי שכבר אמרתי, בין קצין ומרגל לבין תרגום המאמר, המוצר המתקבל היה משובח ביותר.”

“אוקטובר 1894- סרן אלפרד דרייפוס המשרת בצבא צרפת מואשם בבגידה חמורה לאחר שלטענת המאשימים העביר מידע סודי לגרמנים. הוא נעצר ונשלח לכלא צבאי.
דצמבר 1894- לדרייפוס נערך משפט צבאי בדלתיים סגורות. השופטים מרשיעים אותו על סמך מסמך סודי מזוייף. גזר הדין הוא גירוש ומאסר עולם.
ינואר 1895- בטכס השפלה פומבי נתלשות דרגותיו של דרייפוס בחצר בית הספר הצבאי בפריז.
את פרשת דרייפוס סיקר עיתונאי צעיר בשם בנימין זאב הרצל, הוא גם היה נוכח במעמד בו דרגותיו של דרייפוס נתלשו מעל בגדיו באופן משפיל לעיני כל.
ארוע זה יהווה זרז להרצל ויהפוך אותו מעיתונאי למנהיג ציוני המשוכנע כי עם ישראל ישכון לבטח רק במדינה משלו.
אפריל 1895- דרייפוס מגורש למושבת העונשין הצרפתית אי השדים ונכלא בבידוד.
יולי 1895- לוטננט-קולונל ז'ורז' פיקאר מתמנה לראש המודיעין במשרד הבטחון הצרפתי.
מרץ 1896- המודיעין הצרפתי מיירט מכתב שנשלח מהשגרירות הגרמנית אל רב-סרן אסטרהזי. לוטננט-קולונל פיקאר מתחיל לחקור את אסטרהזי.
אוגוסט 1896- פיקאר בודק את כל חומר החקירה נגד דרייפוס ולא מוצא כל עילה להרשאתו. הוא מגיע למסקנה שאסטרהזי הוא הבוגד ושכל צמרת הצבא והמודיעין הצרפתי העדיפו להגן עליו ולהאשים את דרייפוס היהודי.
ספטמבר 1896- חקירותי החודרניות של פיקאר ונסיונותיו לשכנע את הממונים עליו שדרייפוס איננו אשם מביאות לכך שהוא מורחק למזרח צרפת ומשם לתוניסיה.
לוסי, רעייתו של דרייפוס עותרת לבית הנבחרים בדרישה לבחון מחדש את תיקו.
נובמבר 1896- רב סרן הובר-ז'וזף הנרי מזייף מכתב שמפליל את דרייפוס.
1897- פיקאר מספר לעורך דינו את האמת אודות חפותו של דרייפוס ואשמתו של אסטרהזי. עורך הדין מעביר את המידע לשוירר-קסטנר סגן נשיא הסנאט הצרפתי.
שוירר מצטרף לקמפיין למען טיהור שמו של דרייפוס ומנסה לשכנע בכך את עמיתיו הפוליטיקאים.
ינואר 1898- אסטרהזי מועמד למשפט צבאי ומזוכה.

זיכויו של האשם האמיתי ואשמתו של חף מפשע מביאות את אמיל זולה שהיה כבר אז סופר מוערך ביותר לכתוב את ה"אני מאשים" שלו , זהו מכתב פומבי לנשיא הרפובליקה פליקס פור. המכתב פורסם בעיתון ל'אורור.
אמיל זולה שם את כל כובד משקלו ויכולתו כדי להוציא את האמת לאור. זולה לא היה יהודי וגם לא היה לו כל קשר או אינטרס כלשהו למשפט דרייפוס עצמו או לדרייפוס האיש. לזולה הפריע חילולה של האמת על ידי שקר אחד גדול של אנשים רבים מכל העליתה השלטונית והצבאית בצרפת. הוא ידע היטב שהוא ישלם מחיר כבד על-כך, אך היה מוכן ללכת עם האמת שלו עד הסוף.
לאחר שפרסם את ה"אני מאשים" נשפט לשנת מאסר על הוצאת דיבה ונמלט ללונדון.
מכתבו של זולה גרם לכך שהמשפט נפתח מחדש ובסופו דרייפוס זוכה מכל אשם. דרגותיו הוחזרו אליו והוא אף הוחזר לצבא וקיבל את אות אביר לגיון הכבוד.
פיקאר מונה לגנרל ומאוחר יותר לשר הבטחון.

אלפרד דרייפוס שימש כשעיר לעזאזל של מאבקים פנימיים בחברה ובממשל הצרפתי והיה היהודי בדרגה הגבוהה ביותר בצבא הצרפתי (סרן בחיל התותחנים).
עד לפרסום ה"אני מאשים" הייתה פרשת דרייפוס לעניין שבין יהודי צרפת ומיעוט פרוגרסיבי לבין הממסד הצבאי והפוליטי המגובה בהמון אנטישמי. יחסי הכוחות היו בלתי מאוזנים באופן מוחלט. לאחר פרסום ה"אני מאשים" הפכה הפרשה לעניין לאומי, שערער את עצם יסודות הרפובליקה הצרפתית המושתת על יסודות שלום, אחווה ואמת לכל אדם באשר הוא.
מה מקור השפעתו וכוחו של מכתב זה?
שלש סיבות לכך, וכולן קשורות לזולה האיש:
1) רדיפת צדק ואמת.
2) חוסר אינטרס אישי ומעורבות אישית בפרשה.
3) הנכונות לשלם מחיר אישי כבד.

רוב ספרי ההיסטוריה מציינים את פרשת דרייפוס כמחוללת הציונות הרישמית. זולה היה סופר גדול ואישיות עוד יותר גדולה.
מטריד שההתיחסות היום למכתב של זולה כה מעטה, והמהדורה העברית האחרונה שהוקדשה למאמר יצאה לאור ב-1949!

הספר פותח ב"אני מאשים" של זולה ולאחר מכן נערך דיון על השלבים השונים בפרשת דרייפוס ובמקביל על תרומתו של זולה לפרשה.
חובת קריאה לכל יהודי.”

“ייתכן שגם אתם מכירים את פרשת דרייפוס באופן "שטוח": היה כזה קצין בצרפת, נאשם בריגול ונכלא, ובדיעבד זוכה. וכן, הרצל היה שם, ראה, והסיק מסקנות ששינו את פני הציונות. ידה-ידה-ידה - מדינת ישראל. הספרון הקצר הזה מזכיר לנו שלא הכל היה כ'כ פשוט, ובטח לא קצר: דרייפוס זוכה רק אחרי 12 שנים. גם כשבוטל גזר הדין, הוא יצא אשם גם במשפט החוזר אחרי 5 שנים. למרות שהיה ברור שהבוגד הוא קצין אחר ושמו אסטרהאזי - לא נראתה דרך לזכות את דרייפוס. עד שקם איש אחד - אמיל זולא. אמיל זולא פירסם את "אני מאשים" - מכתב גלוי לנשיא הרפובליקה - ותבע ממנו להתערב. זולא לקח בכך סיכון אישי, נתבע והפסיד במשפט הדיבה בגלל מכתבו. זולא גלה מארצו. המשפט לווה בגלי אנטישמיות גלויים כלפי הקהילה היהודית. אולי בכל זאת כדאי לקרוא את הספרון הקצר הזה כדי להיזכר בסיפור של האשמת-שווא בבגידה ובמלחמתו של זולא למען חשיפת האמת בפרשה.”