“לאחרונה חזרתי להיות סטודנטית, עשור שלם אחרי סיום לימודיי באוניברסיטה. אחד הקורסים שאני לומדת נקרא ״מבוא לשירה אנגלית״, ובמסגרתו אני נחשפת לשירתם של טובי המשוררים בשפה האנגלית; אמילי דיקינסון, אדריאן ריץ׳, שייקספיר וכן הלאה. קשה לתאר את ההנאה שאני חשה בתהליך המאתגר של למידת השירים, שכל אחד מהם הנו עולם קטן של הרבה מאוד רגש ומשמעות.
כשקראתי את שיריה של שיבטה טויו, היפנית שהתחילה לכתוב שירה בגיל 92, לא חשתי מאותגרת באותו אופן.
שיריה של טויו הם שירים של אהבה, של הודיה, נוסטלגיה מתרפקת והכרה בטוב שישנו. בחלקם מתארת טויו חוויות ותחושות מעולמה כקשישה בבית האבות; באחרים היא מברכת על בנה, בעיקר, ועל הטבע סביבה; ובין היתר היא מחלקת עיצות טובות לחיים ונזכרת בבני משפחה אהובים שאינם.
טויו יוצרת אווירה נעימה מאוד, וכותבת מעט מאוד על רגשות קשים כמו בדידות או עצב. היא מציינת פעמים רבות בשיריה את גילה המתקדם ומדגישה את החיות האינהרנטית שבה, עליה היא שומרת למרות הזיקנה.
השירים כתובים בשפה פשוטה וכמעט ללא אמצעים פיגורטיביים; לעתים קרובות הם דומים יותר לקטע פרוזאי, שחולק לבתים באופן מלאכותי. הם קלים להבנה, לעתים מעלים חיוך ורומזים למן שובבות והומור של המשוררת; אך השירה של טויו, אם כי פה ושם היא כן מצליחה ליצור משהו שהוא מעבר, משהו שהוא מורכב ומסקרן יותר, היא קוריוז בעיקר בזכות סיפור חייה המיוחד.
הערך שמצאתי בספרון זה הוא ההתעכבות, הלא מובנת מאליה, על הכרת התודה למשפחה האוהבת, להווה השליו והרוגע, ולחיוניות הרגשית והמנטלית שחווה אדם אפילו בגיל קשיש, לעיתים קרובות בניגוד לציפיות הסביבה.”
