“מדריך רוחני מקוצר לרצים
ארבע סיבות משמעותיות, גורמות לבני אדם להיות רצים תחרותיים למרחקים ארוכים:
הם תחרותיים והישגיים, מבחינתם חייבים לנצח במרוץ, או לשפר תוצאה. אם לא יצליחו בכך, יהיה זה עבורם כישלון מוחלט. הזמן עבורם הוא יריב ואתגר מוחשי וממשי, אותו הם מבקשים לנצח.
הם מופנמים ואינדיבידואליים, ההולכים לאיבוד במקומות הומים. מבחינתם ריצה במרחבים, היא מסע אל פנימיותם, אפשרות לחוות רגעי חופש ותעצומות נפש. עבורם שקט הוא משאת נפש.
הם אוהבי סיכונים ואקסטרים, המתמכרים למתח הכרוך בתחרויות, הם נמשכים למצבי קצה ולריצה על סף תהום. מבחינתם גבולות נועדו, להתגרות בגורלם ובקצה יכולתם.
הם רוחניים, המאמנים בהרמוניות שהריצה מעניקה, כאיזון המתקיים בן נפש לגוף. הם יתרגלו הקשבה לנשימה ומדיטציה, בכדי להגיע להרמוניה בריצה. מבחינתם ריצה אל השקיעה, היא התחברות לטבע, לאדמה ולשמיים כיסודות היקום.
אז תשאלו, מי אני?
התשובה מורכבת, בעבר הניעו אותי ארבעת הצרכים השונים, כמובן במינונים שונים, עד לאירוע אחד שאחריו מצאתי את עצמי, רץ המבקש לחוות חוויה רוחנית באמצעות הריצה למרחקים ארוכים.
לפני שנים רבות בתחרות באירופה, ראיתי את דני מלן אלוף דרום אפריקה, יושב ישיבת לטוס, זמן מה לפני הזינוק, בפנים משוחררות ושלוות, מראה שהיה מפתיע ויוצא דופן על רקע המולת התחרות.
באותה עת, הייתה לי חברה שעשתה מדיטציה טרנסנדנטלית, שלוותה באידיאולוגיה משונה, כי מדיטציה על ידי מודטים רבים תביא לשלום עולמי. פניה השלוות של החברה, העידו על התרגול היום יומי שלה את הטכניקה. דרכה הגעתי למדיטציה, שאת המנטרה שלה אני הוגה גם כיום ברגעים של ריכוז. למרות שעברו שנים רבות, מאותה חוויה של מדיטציה ראשונה, אני עדיין זוכר את תחושת השלווה המפתיעה שמלאה אותי, ואת ההשפעה הנפלאה של התרגול על ביצועי הריצה שלי.
לכן כשראיתי את הספר של יצחק נבון, יומן מדיטציה, התמלאתי פליאה על האדם, שלא היה איש ספורט שביקש לשפר ביצועים, או איש פרחים שהאמין בשלום עולמי, אלא אדם שתמיד הצטייר מבחנתי כשמרן ואפור, אדם שממנו לא מצפים לרוחניות שמקורה במזרח הרחוק, דווקא הוא שמר במגירת שלוחנו, את היומן העוסק בחוויית ההתנסות שלו במדיטציה, אותה הוא עבר בבורמה בתחילת שנות ה-60, יחד עם בן גוריון, בתקופה שלא רבים שמעו או הכירו את המושג מדיטציה.
במסעם לבורמה, הוצע לבן גוריון שנודע בהתעניינותו בבודהיזם ועוזרו יצחק נבון, לחוות לימוד מדיטציה בודהיסטית. בן גוריון שהה במהלך התרגול בביתו של מנהיג בורמה או - נו, ושם הוא המשיך לקבל הודעות מהארץ, ואילו נבון בחר לשהות במנזר בהתבודדות שהיוותה חלק מההתנסות, כשהוא מלווה על ידי מורה חשוב שמלא במקביל תפקידים בעלי משמעות בממשלת בורמה.
המדיטציה מבטאת תפיסת עולם פנימית, השונה מגישת המערב החיצונית הפונה לעבר קהילתו של האדם ומעשיו, הכרוכים בדפוסי התנהגות מוחצנים וחשופים. לעומתה גישת המזרח, המתמקדת בהתבוננות ובהגות פנימית אל הנפש, עשויה להביא למחשבה צלולה, נקייה מרעשי רקע ומאגו אנושי. היא עשויה לאפשר חשיבה זורמת בתבניות חדשות, המחברות בין בני אדם ובין רעיונות שונים, לעתים היא מאפשרת חשיבה נועזת ופורצת דרך.
הספר נוגע בשאלה פילוסופית, בהבדל בין מנהיגות פנימית לעומת מנהיגות חיצונית. זאת שבעזרת ההתבוננות פנימית, מסוגלת להתגבר על כעסים פנימיים, למשול ברוחה, או במחשבותיה באופן ששלטונו של המנהיג בעולמו הפנימי, מיטיב עם יכולתו ליצר שלטון הקשוב לאזרחיו.
מנבון ציפתי שהוא יצביע על יישום אפשרי בין מנהיגות למדיטציה, יומרה בלתי אפשרית, לבטח תאמרו. אבל תוך כדי קריאה ביומנו של נבון, נזכרתי בנלסון מנדלה. מה שהחזיק אתו ברגעי הייאוש בכלאו, הייתה התקווה לפיוס של אחד מהסכסוכים המרים במאה העשרים. את הכלא ניצל מנדלה להתבוננות פנימית ולמדיטציות, כיסודות לגיבוש רוחניותו, באמצעותה הוא פיתח חשיבה חיובית, והתגבר על הרוע, שינוי במודעותו שנועד להכשיר אתו לקראת הפיוס הגדול.
נבון ברגישותו, בעברית יפה, רשם לתוך יומנו את חווית התנסותו במדיטציה: " רכזתי את מחשבתי על הנשימה ולאט לאט הרגשתי כי הכל מתערפל סביבי, ראשי מט לאחור, נשימתי נעשתה קצובה, איטית, קלה כנוצה... ולנגד עיני הסגורות שטים עננים לבנים ושחורים חליפות ובאמצע כמין יהלום זהב נוצץ ברקע השחור. מפץ אור גדול...." זהו הרגע בו האמין נבון, כי הוא ראה את האור.
נבון שיתף בחוויית המדיטציה שלו מספר חברים, ביניהם גרשום שלום ולאה גולדברג, אך מאז הוא לא שוחח על החוויה והנושא כמעט ולא עלה מצידו, כנראה מחשש שיתייחסו אליו כמשונה והזוי.
הספר עדין ויפה, הוא מסמך רוחני של איש פוליטי, ששילב באישיותו תרבות ומתינות. הספר הזה מתאים רק לאנשים רוחניים. הוא עושה חשק, גם בגיל מבוגר, לבקר באשרם בהודו, בכדי לתרגל מדיטציה, כפי שנבון בקש ביומנו, לחזור ולתרגל מדיטציה, האם הוא חזר לכך, כנראה שלא.”
