בקצה הדרומי של עיר אחת, באזור של מוסכים, בתי מלאכה זעירים ומאורות של זימה, בצמוד לחורשה עלובה, שפנס בודד מאיר אותה באור קלוש, ניצב מועדון הרעוּת – המועדון הטוב בעיר לשירת המונים, שירה בציבור.
אל המקום הזה מגיעים אנשים לשיר – נשמות שמחות, עצובות, בודדות, בוגדות, חולות ובריאות.
במקום הזה קמים לתחייה רחל, נעמי שמר, נתן אלתרמן, שאול טשרניחובסקי ואהוד מנור, ונשמעים שיריהם
של יוצרים רבים שעוד חיים בינינו. הם נפגשים פעמיים בשבוע, מכנה אחד לכולם: אהבת השירה בציבור וזמרת הארץ הזו. זוהי שירה המתגעגעת לימים אחרים ולערכים אחרים שהיו פה בעבר ואולי עדיין ישנם, שירה המתגעגעת לאהבה.
אל המקום הזה הגיעה גם סימה השרמנטית, ששירתה מכשפת, והחלה מיד במלאכת הכיבוש והכישוף.
האם תצליח במשימתה? במבואה של המועדון ניצב דוכן שכולם מכנים אותו "הפניה" ועליו נחקקו באותיות קידוש לבנה מילות שירה של פניה ברגשטיין "ניגונים" – "שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי, / ניגונים מזמורים שכוחים..."
הדוכן הזה שכנע את הבאות והבאים לחתום על כרטיס לתרומת איברים. הדוכן הזה ראה רבות – את סיפורם של רעות וחנן, סיפורי אמת ושקר, עצב ושמחה, בגידה וחברות. האם יימצא לב מתאים לאביה של רעות, היודע היטב שרק לב של אוהב שירה יתאים לגופו? האם סימה תצליח במשימה? האם המלאך השומר על רעות יצליח להגן עליה מפני מבקשי רעתה? ויש אורח לרגע: דוקטור לספרות חסידית, עב בשר וגדל לב, שמטלטל את חייה של רעות ופותר תעלומה משפחתית. סיפור על אהבה ועל שירים, ללא שירונים, ללא שריונים, שתחילתו ידועה וסופו פתוח.