אחרי שלושה גיליונות שהוקדשו לסוגה אחת ויחידה - הגליון ה-11 שהוקדש למחזות, הגליון ה-12 של הו! שהוקדש לשירה, והגיליון ה-13 של הו! שהוא אסוּפּה קטנה של שירת העולם, "הו!" 14 שחזר למתכונת הקבועה של כתב העת ופרסם יצירות של מיטב הכותבים העכשוויים, גליון 15 - מָזֶּשִׁיר - מביא מסות על כתיבה ושלל שירים חדשים.
"תפקידו של המשורר אינו מציאת רגשות חדשים, אלא שימוש ברגשות הרגילים, ועיבודם לשירה לשם ביטוי תחושות שכלל אינן בנמצא ברגשות הממשיים. ורגשות שמעולם לא חווה יכולים לשמש אותו בדיוק כמו אלה המוכרים לו. ]...[ מדובר בתמצות, ובדבר חדש הנוצר מן התמצות, של המוני חוויות אשר בעיני האדם המעשי והפעיל לא יהיו כלל בבחינת חוויות. זה תמצות שאינו קורה במודע או בכוונה תחילה.
ברור שאין זה הסיפור כולו. חלק גדול מאוד מכתיבת השירה חייב להיות מודע ומכוון. למעשה, המשורר הרע אינו מודע בדרך כלל כשעליו להיות מודע, ומודע כאשר עליו להיות לא-מודע. שתי הדרכים המוטעות הללו גורמות לו להיות 'אישי'.
השירה אינה מתן דרור לרגשות, אלא בריחה מרגשות. אין היא ביטוי של האישיות, אלא בריחה מן האישיות. עם זאת, מובן מאליו שרק מי שיש לו אישיות ורגשות יודע מה פירוש בריחה מהם."
מתוך: ת"ס אליוט, המסורת והכשרון האינדיווידואלי