ספרי מסע והדרכה לתיירים נדמים כמעוז איתן של האובייקטיביות הקיומית. מה יותר אובייקטיבי ממפת גוגל המובילה אותך אל הכתובת? מה יותר אובייקטיבי מצילום שמראה לך את המקום. וכשאתה מעתיק את מקום ישיבתך על פני רצף של אמצעי תחבורה שונים (בדרך כלל בסדר של מונית רכבת, שאטל, מטוס, ריקשה, וכו') ומתיישב לבסוף באותו מקום, האם אין עצם הגעתך בבחינת מימוש ואימות לממשותו-ממש של העולם האובייקטיבי הנמצא שם בחוץ – העולם בר המיפוי, בר הצילום, ולבסוף בר-ההגעה – עת אתה עומד שם בבשר – והגעת למקום שהראו לך מרחוק.
"יליברה לפלנד" נכתב כדי למלא את החלל של הסוביקט – למלא את החלל שמשאירה האוביטקיביות הריקנית – האוביקטיביות שאינה אלא "פרוסת מציאות אומללה" שרק הסובייקט בעל ההכרה מסוגל למלא אותה נפח וחיים – רק הסובייקט שתפיסתו יכולה להפוך עצים שאינם קיימים ביער לקיימים.
המסע האישי צבוע באישיות. הארצות אינן רק קיימות שם בחוץ, אלא בתודעה התופסת אותן – בחווייה של המפגש בין המציאות הפנימית לחיצונית – ובמקרה זה מדובר במפגש בין סובייקט מחפש, סובייקט שואף לבין האובייקטים השונים של המציאות.
במעגל החיצוני מדובר במפגש עם מקומות אקזוטיים (ובמובן מסויים כל המקומות הם אקזוטיים מצד הסובייקט באשר הם חיצוניים וזרים לו במהותם) ובמעגל הפנימי: ההגיגים, המחשבות, השאיפות, הרעיונות של הסובייקט הנע דרך הנוף החיצוני.
סובייקט מודרני הנע בתוך סביבת ניכר, הוא סוביקט מיוחד במינו בממשקים שלו עם המציאות, עם הנוף הפיזי והאנושי שלתוכו הוא חודר, שעליו הוא גולש, שאותו הוא סופג – ולא ניתן לנתק באמת את הבאובב של הנסיך הקטן מעצי הבאובב הממשיים בעולם – משום שאותה תודעה חווה את שניהם באותה זירה, והמעגל החיצוני והפנימי מתלכדים יחד בסוביקט.
הסוביקט הוא המרכז.
בכרך זה נצפין ללפלנד בקיץ – אל הנופים הירוקים והלחים של ארץ מופשרת – וענני היתושים הבלתי מזיקים החוסמים את עין השמש, ושם, שם נחשוב על אלוהים, ועל אמנות הכתיבה, ועל מה קורה לאנשים שחושבים על אמנות ועל אלוהים, ומה הסדר הנכון במציאות האלוהית ובמציאותו של אדם שחושב שהמציאות היא אלוהית, ואיך כל זה דר בכפיפה אחת עם התווך המודרני החדש הזה שבו אנו חיים, ומה קורה לסינים, שגם הם חיים בתווך הזה, ושאר הגיגים התוכפים על מי שעיתותיו בידיו והוא מוזר לסביבתו.