“לאחרונה מלאו חמישים שנים למלחמת ששת הימים. לפני כחודשיים יצא לאור הספר "לכבוש את ההר" (הוצאת מודן, 2017) בעריכת בועז זלמנוביץ', חוקר במחלקה להיסטוריה של צה"ל ובעברו סגן מפקד חטיבת גבעתי. הספר הינו חלק מסדרה בת ארבעה כרכים על המלחמה, המהווה את ההיסטוריה הרשמית של צה"ל. בגב הספר כתב ראש מחלקת היסטוריה הנוכחי, אל"מ (מיל') ד"ר יגאל אייל, כי מיד לאחר המלחמה התארגן ענף ההיסטוריה דאז לחקור אותה ובקיץ 1973 הושלם המחקר והונח על שולחנו של הרמטכ"ל אלעזר. עתה רואים אור, לראשונה, המחקרים המקוריים על המלחמה. אייל, שכקצין בחטיבת הצנחנים הסדירה לחם ב-67' בצומת רפיח, כתב כי מחקרים ייחודיים אלה "מהווים אבן יסוד בהיסטוריוגרפיה של מלחמות ישראל, וראויים לשמש משענת מקיפה ועובדתית בחקר מלחמת ששת הימים בכל הזירות ובכל רמות המלחמה". הספר הנ"ל, אם כן, מתאר את המערכה על ירושלים ב-1967 ומאיר את הלחימה באור יותר מאוזן.
בהקדמה שכתב לספר החדש ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי גם כיום מפיק צה"ל לקחים מן המלחמה, "מהמוכנות שאפיינה את כוחות הצבא עם פרוץ המלחמה והביאה לידי ניצחון, מאופן קבלת ההחלטות החל בדרגים הגבוהים וכלה ברמת השטח ומדרכי הפעולה המהירות והיעילות שננקטו בכל הזירות" (עמוד 9).
כמי ששירת בצנחנים ריתק אותי במיוחד הקרב על גבעת התחמושת, שהיה אולי המר והאכזרי מכל קרבות מלחמת ששת הימים בגזרה הירדנית. גדוד הצנחנים במילואים 66 בפיקוד יוסי יפה כבש קודם לכן את בית הספר לשוטרים והורה לפלוגה ב, דוד רוטנברג, לצאת להתקפה על גבעת התחמושת. "למעשה, עמדו לרשות מ"פ ב רק קומץ לוחמים ותו לא, כולל חיילים בודדים מפלוגה ד, שנעו עמו בשגגה. כל אלה התקדמו איתו, תוך ניהול קרבות פנים-אל-פנים עם חיילי אויב, שנמצאו בחלקה האחרון של התעלה המובילה אל הבית המערבי ביותר משלושת הבתים הגובלים עם גבעת התחמושת מדרום.
כשהגיע מ"פ ב עם אנשיו הספורים בסמוך לבית זה, התקשר עמו המג״ד, ומשום שרצה לשמור את תנופת ההתקדמות, חקר את המ"פ אם יש ביכולתו, שלא כמתוכנן, לכבוש את גבעת התחמושת עצמה. המ"פ, אשר נוכח רק עתה כי מרבית פלוגתו נותרה מאחור, וכי בין אנשי החוד עצמם - אשר כילו כמעט את כל תחמושתם - מצויים נפגעים לא מעטים (ביניהם שלושה הרוגים), וכי סגנו פצוע, אם גם לא בצורה קשה – נאלץ להשיב למג״ד בשלילה. אי לכך הורה לו המג״ד לעצור במקומו ולהתארגן, וזירז את פעולתה של פלוגה ג, שעליה הוטל, על-פי המתוכנן, כיבוש גבעת התחמושת.
מ"פ ג, שהגיע בינתיים עם פלוגתו אל מתחת לשלושת הבתים, ביקש הנחתה ארטילרית מכינה, טרם עלייתו על הגבעה. בעודו ממתין למילוי בקשתו, סיכם עם מפקדי המחלקות שלו, כי לאחר שיעברו את גדר האבנים הצמודה לבתים, תיכנס מחלקתו של יורם אלישיב לתעלת הרוחב הרדודה ותתקדם לעבר תעלת האורך המערבית, בעוד הוא עצמו (דדי), ועמו שאר הפלוגה, ינוע מזרחה, לעבר הכביש והתעלה שממזרח לו (התעלה המזרחית); זאת, כדי שהמחלקה בפיקודו של מילר תנוע לאורך הכביש, בעוד מחלקתו של דני יצחקי תנוע עמו בתעלה המזרחית.
בפועל, נשארה התכנית שסוכמה עם מפקדי המחלקות בגדר מילים בלבד, משום ששובשה על-ידי הנסיבות בשטח. בתוך המהומה הרבה שיצרו פגזי ה-25 ליטראות של צה"ל, שנחתו בסמוך עד כדי סכנה מוחשית, ובעוד טנדר תחמושת ירדני שנפגע, התפוצץ על תחמושתו ליד הכביש, סטה מילר ו״משך" את המ"פ ואת אנשיו בחורשה האפלה היישר אל התעלה המזרחית. יורם, שדאג להיות משמאלו, התקדם אפוא בציר הכביש המתוכנן למילר; ואילו מחלקתו של דני נעה בעקבותיו – ולא לעבר התעלה המזרחית, כמתוכנן" (עמוד 201).
הקרב הסתבך ומ"פ ג דיווח למג״ד, יוסי יפה, על מצבו הקשה וביקש סיוע. האחרון, שהופתע לדבריו לשמוע על המצב הקשה בגבעת התחמושת הורה מיד למ"פ ב, רוטנברג, להכניס את פלוגתו ללחימה בגבעת התחמושת, לצד פלוגה ג. פלוגה ב נעה לעבר היעד. ונתקלה ב״משולש האש", שגבה ממנה מס דמים. בשל כך שינה המ"פ, דודיק, את תכניתו. הוא הודה למ"מ יואב "לטפל" באגף המערבי, ואילו על הרס"פ סלוצקי לבצע הסתערות מצח על מקורות האש. סלוצקי ואנשיו הסתערו כמצֻווה, אך ספגו אבדות ותפסו מחסות מאחורי הסלעים, שהיו בגבעה.
"הסמ"פ, ניר, שנואש מלעצור בקריאותיו את תנועתו של יואב מזרחה, קיבץ סביבו כעשרה לוחמים ונע עמם לתעלה המערבית, בדרך שבה אמור היה יואב לפעול מלכתחילה. משהגיע אליה, נתקל בהתנגדות אויב עקשנית, שהפכה את ההתקדמות בתעלה העמוקה והצרה ביותר לבלתי אפשרית כמעט בלי סיוע אש מעל התעלה לתוכה פנימה.
כיוון שכך, הורה ניר למפעיל המא״ג לנוע מעל שפת התעלה במקביל לו ולחפות על התקדמותו. טוראי איתן נאוה יצא ללא היסוס למשימה המסוכנת, שחייבה אותו לנוע חשוף מלוא גופו, וביצע אותה למופת (על כך צוין לשבח בידי הרמטכ״ל), עד אשר נהרג.
מפעיל מא״ג אחר נטל את מקומו של איתן, ובסיועו המשיך ניר בהתקדמות איטית אך שקולה צפונה, עד ל״צומת הפצועים". כאן אסף את שני לוחמיו של יואב, והמשיך לטהר את התעלה ביסודיות עד לקרבת הבונקר הגדול. שם יצר קשר עין וצעקות עם הכוחות ש״התנקזו" אליו ממזרח (דני ודודיק) ומצפון (צביקה מגן ועופר).
הבונקר הגדול היה עמדת מק"כ בנויה בצורה מחושבת היטב ומורכבת משני בונקרים פנימיים, שעובי קירותיהם היה 40 ס"מ של בטון מזוין. על מנת להתגבר על קושי זה, זימן אליו מ"פ ב לאזור ביתני המגורים את אחד הטנקים; אך זה התקשה לכוון את תותחו כלפי העמדה הנמוכה, ואף סיכן באִשוֹ את ניר ואנשיו. ניר התריע בעוד מועד על הסכנה, ועקב כך הפנה הטנק את האש לעבר גבעת המבתר.
עופר הגיע למסקנה, כי רימונים בלבד לא יצלחו לחיסול המצדית, והבעיה עשויה להיפתר רק בעזרת מטעני חומר נפץ. לפקודתו נאספו המטענים מידי הלוחמים שסביב, ובעבודת צוות של שלושה טוראים אשר פעלו תוך גילוי יוזמה, כושר אלתור, תושייה ואומץ לב – וצוינו כולם לשבח לאחר מכן – פוצץ הבונקר הגדול. היה זה בסביבות השעה 06:15 .
עם פיצוח הבונקר הגדול, והחבירה הפיזית בין הכוחות של עופר, צביקה, דני וניר, נסגר המעגל, ותם למעשה הקרב על גבעת התחמושת, אם כי פה ושם נדרשו עוד מבצעי טיהור . עם זאת, היה על כובשי הגבעה לנהל קרב אש עם כוחות האויב שבגבעת המבתר עד 12:00 – השעה שבה כבשו כוחות חטיבה 10 מוצב זה. בחילופי אש אלה נפל חלל המ"מ עופר. בכך עלה מספר ההרוגים בקרב גבעת התחמושת ל-21 (ארבעה בתעלה המזרחית, 13 במרכז הגבעה, שלושה בתעלה המערבית ואחד בשלב ההתארגנות).
לאויב היו כ-70 חללים. עובדה זו לכשעצמה, יש בה משום הוכחה לכך שהחיילים הירדניים לחמו בנחישות ובאומץ לב. הם היו אמנם מבוצרים היטב ומצוידים במיטב הנשק ללא הגבלת תחמושת, ובכל זאת אין להפחית מתופעת אי-בריחתם על נפשם. הצנחנים – לעומתם – פעלו בתנאים נחותים, כאשר הציוד והתחמושת, הידע המודיעיני שברשותם והכרת שטח הלחימה – לוקים כולם בחסר. ניצחונם בא להם בזכות הדבקות במשימה, ההקרבה, אומץ הלב ורעות הלוחמים" (עמודים 206-207).
מדובר אם כן בספר חשוב ומאיר עיניים, המהווה את ההיסטוריה הרשמית של צה"ל אודות המלחמה ובשל כך חשוב עוד יותר. מומלץ בחום.”
