“מי אתה אמנון סלע, המתאר את דויד כשחקן העוטה מסכות על פניו?
במוצאי שבת, אנסמבל תיאטרון כפר סבא, יעלה הצגה חדשה, כתר בראש, של יעקב שבתאי המספרת על ימיו האחרונים של דוד המלך וחצרו רוחשת התככים, בה כל אחד מנסה לקדם את היורש מטעמו, שלמה, או אדוניהו? אנחנו יודעים מיהו היורש ומהו המחיר ששילמו המפסידים, בהם נהג דויד ללא רחמים, כשליט אכזר, בדמדומי ימיו.
ההצגה החדשה מעוררת בי ציפייה מתוחה, כפרויקט בתחום אחריותי, שערך שינוי, בהחלפת הבמאית הוותיקה שלו לאחר שנים של הפקות מוצלחות. את ההצגה החדשה ביים יגאל זקס, הידוע גם כשחקן מוכשר. האם הקו האמנותי החדש שניבחר יזכה לאהדת הקהל?
בצירוף מקרים, או לא, ראיתי במדף הספרים החדשים בספרייה, את הספר רצפה בת איה, של אמנון סלע, אתו לא הכרתי עד כה, שכתב על בת תקופת שאול ודויד, כמובן שהשאלתי אותו.
האספנות שלי את ספרי דויד, מאפשרת לי לעיתים לקרוא סופרים, שלא מהזרם המרכזי, או כאלה שסגנון כתיבתם לא שגרתי. קריאה הדומה למסע בדרך צדדית.
איך זה קשור לתיאטרון שלנו?
כגוף אמנותי הוא לעתים, מחפש לחדש, באמצעות בחירת דרך חדשה, לעתים היא פחות בטוחה וודאית. האם הדרך שנבחרה, היא הדרך הנכונה? אני מצפה במתח עולה לרגע בו יעלה המסך.
בינתיים אני חוזר לרצפה בת איה, לשם הנפלא שמצית את הדמיון.
הספר הזה למרבה ההפתעה, לא עוסק ברצפה בת איה, אלא בסיפורה של ראשית המלוכה, דרך המחשבות והזיכרונות של רצפה המבליחים לעתים בצורה מקוטעת ולא בסדר כרונולוגי, מדמות נשית, לכאורה שולית, אך כזאת שמצליחה להבקיע בעוצמה, למרות צמצום תיאורה בתנ"ך.
סלע מספר על בני ישראל, שבטים נודדים שהגיחו מהמדבר, פראים ואכזריים, מי שנחושים היו לכבוש לעצמם נחלה, ואלוהים שלהם הוא אלנקם, המכוון אותם להכרית ולהשמיד את העומדים בדרכם, להם הדרך, או האדמה חשובה מהמוסר.
מיהם בני ישראל, ומהי דתם או אמנותם? הם תולדת טבע פראי שמתוכו צמחו, ואמונה אלוהית המעורבת באמונה אלילית, ככנענים באותה עת. יש להם אמונה המערבת אגדות עם מיתוסים המסופרים מדור לדור, הם מבקשים לדעת את גורלם מקוסמים ובעלי אוב.
"אלילינו מלאים הרים ונחלים עצים ושמים, רעמים וברקים וגשם מיטיב: אלוהיכם הוא רק תואנה להרע, ואתם - בשמו - מולכים את כולנו אל קבר בקול מצהלות משחקים". (41)
רצפה, למרות שהייתה פילגש שאול, זכתה למעמד משמעותי, כאשה חכמה, בעלת דעה עצמאית, מי שהמלך יכול להיוועץ בה ולסמוך על דעתה בימים בהם דויד הפך את יהונתן ומיכל בני המלך נאמניו, כפוליטיקה צינית, מה שגרם לטירוף המלך שאול, מצב כאוטי שסיבך את הממלכה עד לנפילתה הסופית ועליית בית דויד.
סלע מנתח את יסודות השררה, התקיפים מושלים בנשים, כשם שאבשלום בא על פילגשי אביו לעיני ההמון, שרי הצבא ישררו, בעורמה ובסתר, הכוהנים והלוויים כיועצי השררה, תמיד יאמרו אמן.
דויד היה איש של מסכות רבות, בהן ידע להשתמש לפי הצורך, הוא היה משוגע, העמיד פני מאהב, אף שלא ידע לאהוב, הוא כבש נשים, כשם שהכניע קרבות. הוא היה חתרן ואיש דמים, עוטה מניפות כטווס, ערום כנחש, מעמיד פנים, בכיין מופלא מאוד, מותיר אחריו שובל דם, שמעולם לא שויך אליו, אלא לאחרים, כשם שהרג את הנער העמלקי הנאמן לו שבישר את בשורת נפילת שאול.
לשפת הספר מקצבים פולחניים, כאותה שפה ששרו כוהנים בטקסים עתיקים, מעברים מיתוסים קדמונים במדורת השבט, היא קשה ודורשת התמסרות. אחרי שנכנסתי לאווירה, הרגשתי שאני כמו לוחם קדמון המאזין לסיפור קדום וקסום, נשבה ונעטף בתוך קורי אגדה ומיתוס קדמון.
"דם, דם, הומה בעורקים, דופק ברקות" (148), כמו תופים מכים אני שומע את המקצבים.
הטקסט אומנם תנכ"י, אך ברור שהסיפור הזה הוא עכשווי, סיפור קנאים קדמונים, החובר לסיפור קנאים עכשווי, המקדשים את האדמה בקנאות ומוכנים עבורה לשפוך דמים, סאגה עתיקה, המהדהדת לתוך ההווה כדיסטופיה המתממשת, כאן ועכשיו.
מי אתה סלע הכותב, חיפשתי בגוגל, ולא מצאתי אפילו אזכור אחד, לא ביקורת, ולא קורות חיים, ואף לא קישור לאדם, האם מדובר בספר מחתרתי, ומיהם קוראי הספר הזה, כלל לא ברור.
אפילוג - המסך יורד
המסך עלה ואני כרגיל מצאתי את עצמי בעולם קסום, שמצד אחד מספר על שליט עבר, עריץ ואכזר, ומצד שני מעלה דילמות אנושיות רלוונטיות למציאות הנוכחית שלנו. המסך יורד, השחקנים עולים לבמה וקדים, תשואות הקהל נשמעות באולם.”
