הרנאן (הרנאנדו) קורטס היה כובש ספרדי אכזר שכבש את מקסיקו מידי האצטקים במאה ה-16. הוא נולד בעיר מדיין במחוז קסטיליה שבספרד בשנת 1485. באותה תקופה התקיימה במרכז אירופה ובמערבה הישות המדינית של 'האימפריה הרומית הקדושה', שנקראה גם 'הרייך הראשון'. האימפריה נוסדה בראשית המאה התשיעית כברית של דוכסויות, ומייסדה, הקיסר קרל הגדול, ביקש את חסות האפיפיור שישב ברומא כדי להיחשב שליט בחסד עליון. בשנת 1516 עלה לכס האימפריה קרל החמישי, משושלת בית הבסבורג - שושלת שמקורה בהבסבורג שבשווייץ, אשר שלטה על שטח המקביל בערך לאוסטריה של היום. קרל החמישי התחתן עם בתם של מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, אשר גירשו את היהודים, והפך גם למלך ספרד (בספרדית הוא היה נקרא 'קרלוס'). ספרד הייתה אז בעיצומו של מהלך לכיבוש אמריקה התיכונה שהתרחב אחר כך גם אל אמריקה הדרומית, והשתלטה על רוב היבשת הנקראת 'אמריקה הלטינית', למעט ברזיל שנכבשה על ידי פורטוגל. בכיבוש זה הוחרבו שתי אימפריות עתיקות של ילידים, האצטקים והאינקה, אשר שלטו עד בוא הספרדים גם על חלק מהאיים הקריביים.
הלוחמים הספרדים, שכבשו חלקים מאמריקה מידי הילידים, כונו על ידי ההיסטוריונים 'לוס קונקיסטדורס' ('הכובשים' בספרדית). הכיבוש באמריקה היווה המשך למאבק נוצרי ארוך שנים שנקרא 'לה ריקוקיסטה' ('הכיבוש מחדש'), לכיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים. המאבק נמשך מהכיבוש המוסלמי במאה השמינית וסיומו היה בכיבוש גרנדה בשנת 1942, השנה שבה התגלתה אמריקה על ידי קולומבוס. סיום הכיבוש הנוצרי של ספרד יחד עם גירוש היהודים ממנה באותה שנה, השלימו את הפיכתה לארץ קתולית מצפונה ועד דרומה. לכן, כאשר הקונקיסטדורס החלו בכיבוש ארצות שמעבר לאוקיינוס האטלנטי, מטרתם הייתה לא רק להשתלט על שטחים ולממש תאוות בצע, אלא גם לפעול באורח מיסיונרי. מיליוני ילידים אינדיאנים המירו בעקבות הכיבוש את דתם לנצרות. יש לציין שמרבית הקונקיסטדורס לא היו אנשי דת, כמרים או נזירים אלא בעלי מקצוע, שהשתייכו לאצולה נמוכה מעוטת נכסים. כיבושו של העולם החדש אִפשר להם להיחלץ ממצוקה חומרית ולשמר את מעמדם החברתי. מרביתם היו בשנות העשרים או השלושים לחייהם; יודעי קרוא וכתוב חלקית בלבד. בין הקונקיסטדורס הידועים אפשר למנות את פרנסיסקו פיזארו (1541-1475) שהחריב את אימפריית האינקה וייסד את העיר לימה בירת פרו; את פדרו דה אלוואראדו (1541-1486) שכבש את גואטמלה ואל סלוודור; את פדרו דה ואלדיביה (1553-1500) שכבש את צ'ילה וייסד את בירתה סנטיאגו; ואת הרנאן (בספרדית הרנאנדו) קורטס שכבש את מקסיקו מידי האצטקים (1547-1485).
כאשר עגנו הספרדים לחופי אמריקה בראשית המאה ה-16, הוכו ממלכות האצטקים והאינקה בתדהמה. לספרדים הפולשים הייתה עליונות צבאית עליהן – תותחים, חרבות עשויות פלדה, שריון עבה, סוסים וכלבים מאומנים למלחמה. במקסיקו שלטו עד אז האצטקים, ובראשם בני המשיקה (מקסיקו) תושבי טנוצ'טיטלאן, בירת ממלכתו של המלך מונטזומה. החברה האצטקית הייתה מחולקת באותה עת לשלושה מעמדות עיקריים: המעמד הגבוה של האצולה ששירת במנהל הציבורי ובתפקידי כהונה; המעמד הבינוני של החקלאים ובעלי המלאכה, ששירתו בצבא וששילמו מסים; והמעמד הנמוך של שבויי מלחמה ועבדים, שהוקרבו לאלי האצטקים במסגרת פולחנם. בממלכת האצטקים התנהלו היטב מערכות החינוך, גביית המסים, המסחר והמשפט, ומועצת זקנים בחרה מלך חדש מקרב האצולה כל אימת שהדבר נדרש.
לפני שקורטס נחת בחופי מקסיקו, הוא נטל חלק בכיבוש האיים הקריביים אספניולה (כיום הרפובליקה הדומיניקנית והאיטי) וקובה, וכתמורה על השתתפותו בכיבוש הוא קיבל אחוזה ועבדים אינדיאנים. מאוחר יותר מכר קורטס את אדמותיו באיים אלה כדי לרכוש ספינות ולשכור אנשים שיעזרו לו בהגשמת שאיפתו - להשיג כמה שיותר זהב באמצעות מסחר או ביזה ולייסד ממלכה קטנה משלו בעולם החדש. תחילה הוא דאג לארגן צוות שהיה אמור לצאת, בהוראת מושל קובה דיאגו ולסקס דה קואייר, למסע לחקר הארצות החדשות במערב. אבל בשלב מסוים גילה המושל את שאיפותיו האישיות של קורטס החורגות מהמטרות שהציב לו, ולכן אסר עליו לצאת למסע. קורטס החליט לברוח מקובה. הוא שכר אניות והחביא בבטנן מאות לוחמים ספרדים שהצטופפו לצד סוסים, תותחים, רובים ומשרתים אינדיאנים. האניות עגנו בחופה המזרחי של מקסיקו בשנת 1519 וקורטס ייסד שם את העיר ורקרוז ('הצלב האמיתי'). הוא הורה לקרקע את כל ספינותיו מלבד ספינה קטנה אחת שבאמצעותה חשב לשמור על קשר עם העולם. בכך הוא בודד את אנשיו במקסיקו, ומנע מהם כל אפשרות לחזור לקובה ולגלות נאמנות למושל. קורטס נפגש עם ראש שבט אינדיאני שקידם את פניו במתנות - אוכל, נוצות, זהב ונשים. המפורסמת מבין הנשים שראש השבט העניק לקורטס הייתה לה-מלינצ'ה – אישה אצילה משבט שהיה שייך לתרבות המאיה שחי באזור מפרץ מקסיקו. מלינצ'ה הייתה דמות מרכזית במהלך כיבוש האימפריה האצטקית על ידי הספרדים ושימשה כמתורגמנית בינם לבין התושבים והמנהיגים המקומיים. מאוחר יותר הייתה גם בת זוגו של קורטס ואם בנו מרטין, שלפי המסורת המקסיקנית היה ה'מסטיסו' (בן תערובת) הראשון. מלינצ'ה הפכה למיתוס באומה המקסיקנית ויש הר געש הקרוי על שמה. בזכות מלינצ'ה למד קורטס שהארץ נשלטת על ידי המלך מונטזומה, ומקום מושבו בטנוצ'טיטלאן (המקום שבו שוכנת כיום הבירה מקסיקו סיטי). מלינצ'ה סיפרה לו שמונטזומה חושב את קורטס לאל קלצקואטל – אל אגדי שלפי המסורת האצטקית נראה כאדם בעל צבע עור לבן, שאמור לחזור באחד הימים ולתבוע את עירו טנוצ'טיטלאן בשנה מסוימת שחלה פעם ב-52 שנים. קורטס הופיע בדיוק בשנה ה-52 והיה בעל צבע עור לבן, ולכן השליט מונטזומה האמין באמת ובתמים שהוא האל שעליו מספרת המסורת ושלח לו מתנות לקדם את פניו.
קורטס הגיע לחוף וקיבל את המתנות משליחי מונטזומה. הוא הוביל את אנשיו לכיוון טנוצ'טיטלאן האגדית, ובדרכו אליה עבר בחבל טלקסקאלה, שבו שכן שבט שאנשיו היו ידועים בהתנגדותם לשלטון מונטזומה. אנשי השבט התגוננו מפני הספרדים, אבל לא יכלו לחרבות, לגרזני הקרב, לסוסים ולרובים שבידי הכובשים, והקרב הוכרע במהירות. לאחר שנכנעו דרש מהם קורטס לקבל את הנצרות ולהיות בני בריתו, לסייע לו להסיר את עולו של מונטזומה מלך האצטקים מעליהם, ולא - הם יושמדו. בעקבות זאת התנצר כל השבט והצטרפו אליו אלפיים לוחמים לכיבוש בירת האצטקים. כשקורטס הגיע לעיר צ'ולולה, העיר השנייה בגודלה בממלכה האצטקית, העבירה אליו מלינצ'ה שמועה שהמקומיים מתכננים לרצוח אותו ואת אנשיו בשנתם. קורטס פתח בהתקפה אכזרית על העיר והרג חלק ניכר מתושביה, בסיום הטבח הוא אף שרף אותה, ובכך הטיל מורא ופחד בכל רחבי הממלכה האצטקית.
המסע של קורטס ואנשיו הגיע לסיומו בבירה האטצקית טנוצ'טיטלאן ב-8 בנובמבר 1519. ראשית הטיל קורטס מצור על העיר, לא לפני ששכנע את כל יושבי הערים הסמוכות לה לתמוך בו. דרישה זו לא הייתה קשה מכיוון שהאצטקים דרשו מיושבי אותן ערים מסים כבדים וקורבנות אדם במשך יותר ממאה שנה. המצור לא ארך הרבה זמן ומונטזומה החליט לפתוח את השערים לקורטס, ואף לקיים לכבודו טקס חגיגי, לכבוד חזרתו לכאורה של האל קצלקואטל לטנוצ'טיטלאן. אחרי הטקס מסר המלך לקורטס את מוסרות השלטון.
בחצר המלכותית לא הכול היו תמימי דעים עם צעדיו אלה של המלך מונטזומה. אחיו של המלך ואחרים התנגדו בחריפות להחלטה, במיוחד לנוכח העובדה שלאחר כיבוש העיר הכשיר מונטזומה את ארמון אביו לאירוח הספרדים ובני בריתם האינדיאנים. אך קורטס לא הסתפק באירוח בארמון ודרש ממונטזומה כמה דרישות משפילות - הוא רצה מתנות נוספות של זהב, דרש להסיר שני פסלים גדולים מפירמידת המקדש המרכזי בעיר ולהציב במקומם את פסל מריה, אם ישו; ולאחר שדרישותיו התמלאו, הוא כלא את מונטזומה בארמונו כדי להבטיח שהאצטקים לא יתמרדו. כעבור כמה שבועות האווירה בעיר נעשתה מתוחה. המלך מונטזומה היה כלוא בארמון, והאצטקים היו צריכים להאכיל את הספרדים ומלוויהם במסגרת האירוח שנכפה עליהם. קורטס דרש וקיבל כמות עצומה של זהב כדמי כופר לשחרור המלך. בינתיים הגיעו ידיעות מהחוף, שמושל קובה שלח מספר גדול של ספרדים לעצור את קורטס באשמת חתירה תחת פיקודו. בתגובה, השאיר קורטס את סגנו פדרו דה אלבראדו לשלוט על טנוצ'טיטלאן בהיעדרו, וחזר לחוף להביס את הכוח שנשלח לעצור אותו. קורטס סיפר לחיילים המובסים על עיר הזהב טנוצ'טיטלאן, ובו במקום הם החליטו להצטרף אליו ולא לחזור לקובה.
כשחזר קורטס לארמון מונטזומה, הוא גילה שאלבראדו ואנשיו טבחו באצולה האצטקית ושהשורדים בחרו מלך חדש - קויטלאהואק, אשר ציווה על חייליו לצור על הארמון שבו ישבו הספרדים ומונטזומה. קורטס הורה למונטזומה לדבר עם הצרים ממרפסת הארמון ולשכנע אותם לאפשר לספרדים לצאת מהעיר בשלום, אך הצרים לא הקשיבו למלך וזרקו עליו אבנים שפצעו אותו אנושות והוא מת כעבור ימים אחדים. בליל ה-1 ביולי 1520 ניסה קורטס לברוח מהעיר עם אנשיו בחשאי. הם התגלו והתחילה מערכה קשה בינם לבין האצטקים. הספרדים נעו בכבדות כי היו ברשותם כמויות גדולות של ביזה והם היו פגיעים יותר. באותו קרב נהרגו כ-400 ספרדים וכ-2,000 בעלי ברית אינדיאנים, אך קורטס, אלבראדו והמוכשרים ביותר מבין הלוחמים, הצליחו לברוח. מבין הנשים שרדו מלינצ'ה, ושתיים מבנותיו של מונטזומה שהיו חלק מההרמון של קורטס. הניצחון האצטקי הגדול של אותו לילה כונה מאוחר יותר על ידי הספרדים 'הלילה העצוב' ('לה נוצ'ה טריסטה').
בפרספקטיבה היסטורית, ה'נוצ'ה טריסטה' היה ההחמצה הגדולה ביותר של האצטקים ועלה להם בחורבן ממלכתם ובאובדן עצמאותם. אלמלא העדיפו האצטקים לעסוק בביזת הגופות (דבר שראו כמוצדק, שכן כמויות הזהב הגדולות שנשאו עמם הספרדים היו שייכות לממלכתם), ובשאר עיסוקים שהסיחו את דעתם מפני המשך המרדף אחר הספרדים הנסוגים, ייתכן שכל ההיסטוריה של אמריקה הייתה שונה. ההתמודדות של קורטס נגד האצטקים התחדשה כעבור זמן והוא הכניע אותם בסופו של דבר. לפי ההערכות, בין 120,000 ל–240,000 אצטקים נהרגו עד כניעתו של שליטם האחרון, קואוטמוק, ב-13 באוגוסט 1521. על אבדות אלו צריך להוסיף את קורבנות מגפת האבעבועות השחורות שפרצה עוד קודם לכן, באוקטובר 1520, בבירה האצטקית טנוצ'טיטלאן שבה חיו כרבע מיליון תושבים. בתוך חודשיים מת לפחות שליש מהתושבים, כולל המלך האצטקי שישב אז על כסאו. בעקבות מגפת האבעבועות השחורות הגיעו גם גלים קטלניים של שפעת, חצבת ומחלות מדבקות נוספות, שהשמידו, לצד המדיניות ההרסנית של הכובשים הספרדים, חלקים גדולים באוכלוסייה.
אחרי שגמר לכבוש את כל השטח המוכר כיום כמדינת מקסיקו, עבר קורטס לגואטמלה ולהונדורס. כששב משם, הוא התקבל בשמחה על ידי האוכלוסייה המקומית במקסיקו, מפני שנתן לה זכויות אזרח. קורטס שב לאירופה עם בנו הבכור מרטין, בנה של מלינצ'ה, ומת בה ממחלת הדיזנטריה ב-1547, בקסטיליה דה לה קואסטה במחוז סביליה. לפני מותו הוא ביקש להיקבר בבירת מקסיקו ושם הוא אכן קבור עד היום.
הרנאן קורטס עצמו אינו זכור לטוב על ידי המקסיקנים בימינו אבל אשתו מלינצ'ה הפכה למיתוס, אולי בשל העובדה שילדה את הילד המסטיסו (המעורב) הראשון בתולדות העם המקסיקני. עם מיתוס זה קל יותר להזדהות שכן רבים מהמקסיקנים היום הם עצמם 'מסטיסוס', בני תערובת.
אפשר לומר שהספרדים הורישו למקסיקנים את שפתם ודתם, אבל המחיר ששילמו הילידים היה כבד מנשוא. כיום מקסיקו היא מדינת מפתח ביבשת אמריקה בשל מיקומה המרכזי, אבל היא שקועה בבעיות קשות של פשע וחוסר ביטחון אישי. מאז שנת 2006 מתמשך סכסוך מזוין בין קרטלי הסמים וגורמי אכיפת החוק, שגובה מחירים גבוהים מאזרחים חפים מפשע. מעל 40,000 איש נהרגו בין דצמבר 2006 ליוני 2011 בשל סכסוך אלים זה. בשנות התשעים של המאה העשרים החל גל הגירה גדול ממקסיקו לארצות הברית, עקב ביקוש לידיים עובדות, ומאז מקסיקנים רבים מבריחים עד היום את הגבול בתקווה למצוא בה עבודה.