“הספר הזה הוא "ספר יתום" - נמצא כאן באתר בלי דירוגים ובלי ביקורות. נראה לי שמה שאני עושה עכשיו משנה את המצב, אבל לא בהכרח לטובתו. לקחתי אותו מספריית הרחוב שלי קצת אחרי שלקחתי לקריאה את הביוגרפיה של מרגרט תאצ'ר. אלא שהתעכבתי ורק עכשיו סיימתי לקרוא אותה, וזה לא סתם.

אנגלה מרקל, ילידת גרמניה המזרחית הקומוניסטית, בת של כומר, דוקטור לפיזיקה, נשואה לאדם ששומר בקנאות על פרטיותו ונטולת ילדים, היתה במשך כמה שנים "אשת הברזל" של גרמניה המאוחדת, מנהיגת המפלגה השמרנית, ואחר כך בתפקיד הקנצלר של גרמניה החל משנת 2005. הספר הזה נכתב בשנת 2016, בעת שהיא היתה מועמדת לקדנציה נוספת, כך שמצד אחד הוא פורסם בתקופה רלוונטית לקורא הישראלי - התייחסותה של המועמדת להמשיך ולהנהיג את גרמניה לישראל כמדינת היהודים וליהודים באירופה, בעיקר אל מול שטף הפליטים מאצות האיסלאם שהפך את אירופה להיות בעלת סנטימנט יותר ויותר קיצוני. מצד שני אין כאן סיכום של פועלה ומעשיה כי הקדנציה האחרונה שלה שהסתיימה ב-2021.

אלדד בק הוא עיתונאי ישראלי שחי בין השאר בגרמניה, והוא כותב את הספר הזה מתוך נקודת המבט הישראלית. גם הפרטים הביוגרפיים של מרקל מובאים מנקודת המבט הזאת, למשל איך בשנה שבה נולדה, 1954, נפטרה היהודיה האחרונה שגרה בעיירת הולדתה, כך שהיא גדלה בלי להכיר ממש יהודים. לתפיסתו של הכותב הרקע המוקדם של האדם הנדון, במקרה זו מרקל, משפיע משמעותית על הבחירות וההחלטות שלו במהלך חייו, ולכן הוא תולה הרבה מהפעולות שלה ברקע - ברקע הקומוניסטי שבו צמחה, בלימודי המדעים המדוייקים שבהם התמחתה, באביה הכומר ולימודי הדת שלו וכך הלאה. הוא מציג את מרקל כאוהדת גדולה של ישראל, מייצרת קירבה בין המדינות, חברה לשמעון פרס, מבקרת בישראל, מקבלת דוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטת הר הצופים ונואמת בכנסת, וזאת נקודת המבט העיקרית שלו. הוא מעלה סוגיות רבות בגרמניה המודרנית כמו למשל היחס למהגרים ממדינות מוסלמיות ומפליטים והיחסים עם כוחות הגרעין של איראן. במקרים האלה הוא מתאר איך העבר, לא האישי אלא הקולקטיבי, משפיע על החלטות עתידיות. בשל העבר הנאצי של גרמניה - זה שמערב גרמניה לקחה עליו אחריות וזה שמזרח גרמניה התעלמה ממנו - יש החלטות כמו סגירת גבולות או אפליה או סנקציות כנגד מדינות המאיימות ברצח עם - שלא יכולות להתקבל. זה התסביך הגרמני ואיתו אנחנו מתמודדים.

הספר עב כרס, הוא קריא למדי, אבל מאוד מפריע בו הנוהל של הציטוט האנונימי. לכל אורך הספר יש עדויות, ציטוטים ודעות בשם "דיפלומט בכיר בשגרירות ישראל בגרמניה", או "עובד משרד החוץ הגרמני". פעם או פעמיים זה הגיוני. כשזה הופך להיות נוהל שיטתי לאורך ספר שלם זו פגיעה באמינות של הנאמר. הקורא לא יכול אפילו לדעת אם הדיפלומט הישראלי שמצוטט בפרק הזה הוא אותו דיפלומט משני פרקים אחורה או שמדובר בשני אנשים שונים, בוודאי שלא לשקול את חוות דעתם לנוכח מה שידוע על עמדותיהם בנושאים אחרים.

זהו.”