"את תצטרכי לכתוב מהר יותר, לעזאזל. אני הולכת – אני מרגישה את ה'אור' המשוגע ברקות שלי,
והעיניים שלי לא רואות נכון. כתבי, לעזאזל. כתבי משהו. כל דבר, זה לא משנה... אלו הם כמה נצנוצים
וקרעים של היגיון שאת מחזיקה ביחד – אם תוכלי. זוהי השפיות שלך שאת מנסה להציל."
במילים אלו מתארת לארה בספרה (Jefferson,1947) את חוויית הכתיבה שלה כחולת סכיזופרניה
בשנות הארבעים של המאה העשרים.
אוטוביוגרפיות של שיגעון מבקש להביא את קולם הייחודי של מספרים ומספרות שחוו פסיכוזה,
כתבו את סיפורם האישי, ובכך הפכו לחלק מהסיפור הרחב על ההיסטוריה של השיגעון.
על פסיכוזה נכתב הרבה בתחום התיאורטי, הפסיכולוגי והפסיכיאטרי. לאורך השנים צצו רעיונות שונים,
ושיטות טיפול הופיעו ונעלמו. אולם מהשיח הער על פסיכוזה נעדר קולם של מי שחוו זאת מבפנים ובחרו
לספר את שעבר עליהם מנקודת מבטם שלהם. זהו קול מושתק, הנוגע במהות החוויה הנפשית של השיגעון.
מה קורה בנפשו של אדם הנתון במערבולת של רגשות, מחשבות שווא והזיות, וכיצד הוא מבין חוויות אלו?
האם ניתן למצוא מילים שיתארו חוויה כזאת לאדם אחר?
מהם הדרכים והאמצעים להשקטת הסערה הפנימית ולחזרה אל המציאות?
שאלות אלו ואחרות העסיקו כותבים וכותבות שביקשו לתאר את התנסותם בפסיכוזה מבפנים,
ובכך ליצור דיאלוג עם בני זמנם ועם תפיסות השיגעון המשקפות את רוח הזמן.
ד"ר רננה שטנגר אלרן, היא פסיכולוגית וחוקרת הפעילה בקידום גישות פסיכולוגיות וחברתיות לפסיכוזה.