“אני אוהב לטייל לבד, לעטות את גלימת ההיעלמות שלי ולהתמזג עם הקהל. בלי הסחות דעת, סף הרגישות שלי עולה. המראות, הצלילים והניחוחות מהדדים בתוכי ביתר שאת. אני מתמסר למצב הכרתי חדש, ומתלכד עם המציאות.

"הזיותיו של מטייל בודד" הוא ספרו האחרון של הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו. במסגרתו הוא מתאר את הגותו במהלך ימיו האחרונים.

לטענתו, עליו לדבוק באמונתו ועקרונותיו כפי שהגה אותם בצעירותו (גיל ארבעים), בשיא התמקדותו, שלוותו ותבונתו, ולא בערוב ימיו, כשנפשו איבדה מכוחה (עקב זקנה ומצוקה). לדידו, אינו חכם, מלומד, וכן יותר משהיה בצעירותו.

הספר מתאפיין בעברית עשירה ומענגת (הקרדיט למתרגמת – אירית עקרבי). המבוא בתחילתו, מכין את הקרקע לקראת המסע אליו אנו נלווים.

אין טעם להחכים לעת זקנה, טוען רוסו – "בלידתנו אנו נכנסים לזירת מרוץ, במותנו אנו יוצאים ממנה. מה הטעם ללמוד לשלוט היטב במרכבה, כשאתה מצוי כבר בסוף המסלול?".
אולם אני חולק עליו, יש טעם בתובנות גם בגיל מבוגר – אתה יכול להעביר אותן הלאה, למשל באמצעות הכתיבה (כפי שהוא עשה, וכפי שאני מתיימר לעשות).

רוסו עוסק בטיב האמת והשקר. לטענתו, האמת היחידה שאנו חייבים לזולתנו היא האמת האובייקטיבית, הטהורה. מתי אסור לשקר? כאשר השקר מונע מאדם את אושרו.
באשר לאמיתות אשר אין בהן כדי להועיל או להזיק לאיש, לפיו, אין שום חשיבות להגדרתן כאמת או שקר. אפשר למעשה להעלותן או להסוותן מבלי להפר איזשהו אידיאל מוסרי.
אולם אני חולק על רוסו, ראשית, אין באפשרותנו להכיר את האמת האובייקטיבית, וזו הסובייקטיבית, דינמית, משתנה מאדם לאדם. לכן, אם נבחר לשקר, גדולים הסיכויים כי מנענו מפלוני את אושרו.
שנית, אולי אין חשיבות להגדרת אמיתות תפלות כאמת או שקר (או להגדרות בכלל), אך עצם חשיפת אדם לדברי הבל, מבזבז את זמנו, וזו עבירה מוסרית בפני עצמה.

רוסו מהלל את חיי הפרישות, אולם נדמה כי אלו באו על חשבון ילדיו (אותם נטש בבית יתומים). טענותיו כי הפקירם למען גורלם, אינן עולות בקנה אחד עם טיעוניו וההיגיון (האם המזל שפר על אסופי המאה השמונה עשרה? מדוע לא חדל בילד הראשון, מדוע הרחיק לכת עד החמישי?)
לא ברור כיצד הפרישות שנטל על עצמו מסתדרת עם עצם פרסום הגותו ונוכחות אשתו לצדו.

לא ניתן לחמוק מתחושת הרדיפה שאוחזת ברוסו. הוא חש מושפל ומוכפש על-ידי הבריות.
רוסו אכן נודה על-ידי החברה. אולם ביטול דבריהם, מאחר שאינו מצא בהם היגיון, הוא פעולה מעט פשרנית (אם כי אופיינית במצבו). הוא מגדיר עצמו כמקולל באדם, אך מפויס עם גורלו. כאדיש לעוול החברה, אולם ניכר מאבקו לחפותו. נדמה כי בערוב ימיו, רוסו רתם את תבונתו על מנת להצדיק את גורלו.

רוסו מרחיב בספר אודות טיב האושר, טוב האדם ותשוקתו הגדולה – ממלכת הטבע. הפילוסוף, בן המאה השמונה עשרה, לא רחש כבוד רב לרופאים וכימאים, ודאי לא אלה שיונקים את תורתם מצמחים מבלי להבחין בסגולתם. לטעמו, אין האדם תפס את מהותו של הטבע, וממלכת הצומח בפרט.

מדובר באוטוביוגרפיה עשירה בהגיגים ובשפה.

פרצה את מחסום הקריאה של השבועיים האחרונים,

ממליץ בחום.”

“רוסו (1712-1778) היה פילוסוף והוגה דעות, מן המפורסמים בהיסטוריה. כתבים כמו "על האמנה החברתית" ו-"אמיל, או על החינוך" פורסמו עוד בימי חייו וזכו להדים רבים. ספר זה נכתב באחרית ימיו ופורסם רק לאחר מותו. זהו מקבץ של עשרה "טיולים", עשרה פרקים אוטוביוגרפיים. רוסו מטייל; הן פיזית, באיזור פריס, בטבע ובעיר; והן נפשית, לתוך עצמו פנימה, תר בשבילי זיכרונותיו ונודד בין הגיגיו למכביר.

רוסו פרש לחיי בדידות, הרחק מחברת בני אדם, אחרי שנרדף והושם ללעג ולקלס, נבגד, הוחרם, הושמץ, הוקע והוקא מחברת פילוסופים אחרים, גונה וספג עלבונות, הודח והושלך וגורש.

מצד אחד רוסו מלין על מצבו ומצד שני מברך עליו, שכן מצב זה, פרישות זו, מאפשרים לו לעסוק בהרהוריו, בכתיבת מסקנותיו והאני מאמין שלו, בהתפלספות עמוסת חקר, פרטים, תיאורים, ניתוחים והתבוננויות. הוא עוסק בנושאים שונים ומגוונים, כגון היחיד מול החברה, אמת ושקר, הטבע והבטלה, החיים והמוות, מידות טובות וחסד, הזדקנות וזיכרון, כתיבה ספרותית, אושר וסבל, הנאה ומזור, דכדוך ושקיעה רוחנית.

בייחוד נהניתי מהפרק (הטיול) הרביעי בו הוא דן באמת מול שקר, ושואל שאלות מעניינות מאוד הנוגעות לכולנו הן ביום-יום שלנו והן כערכים, כדרך חיים, כאופי וככללים ביחסי אנוש.

למשל:
"...כדי ששקר יהיה בלתי מזיק, לא די בכך שהכוונה להזיק לא תהיה כוונה מפורשת, נחוצה גם הוודאות שהטעיית בני שיחנו לא תזיק לא להם ולא לשום אדם אחר באופן כלשהו. רק לעתים נדירות מאוד תהיה בידינו הוודאות הזו; על כן רק לעתים נדירות מאוד יהיה שקר חף מנזק לחלוטין; לשקר למען תועלת עצמו זוהי גניבת דעת, לשקר למען תועלתו של הזולת זוהי תרמית, ולשקר כדי להזיק, זוהי הוצאת דיבה; זה הגרוע מכל סוגי השקרים. לשקר בלי להביא רווח או לגרום נזק לעצמו או לזולת, אין פירושו לשקר: לא שקר כאן, אלא בדיון". (עמ' 60)

וכאן הוא מתייחס לכתיבה בדיונית, למשלים ולמעשיות, לסיפורים עם מוסר השכל, בהם נעטפות אמיתות מועילות ב"לבוש" יפה; ואת זה הוא מביא בניגוד לסיפורים בהם המחבר מציג את השקרים כאמיתות, סיפורים שנועדו לשעשע ולבדר ללא שום מוסר השכל או ערך רוחני.

את שלושת הפרקים הראשונים צלחתי בקושי רב. רוסו מרחיב מאוד בצלילתו פנימה, בשיקוף חוויותיו ואמונותיו לקורא; הוא לא חוסך במילים, ותוקף כל שביב של נושא מכיוונים רבים. אך החל מהפרק הרביעי, הקריאה זורמת ביתר קלות, אם כי היה לי מאתגר מאוד לקרוא ספר שאיננו עלילתי ושלעתים אף מעיק או מטריד; שכן רוסו מתפלש בתוך כליותיו, מוחו, רעיונותיו; הוא נפרד מהחיים, כביכול, ועושה זאת תוך כדי אמירות והתחבטויות, שנחוו על-ידי לפעמים כפאטתיות. מאוד חשוב לו, כך נדמה, להציג את עצמו כשלם עם פרישותו, כמתרפק על הנאמנות לעצמו, ועל עמידתו איתן אל מול החברה שרדפה אותו, הזיקה לו וזלזלה בו ובמשנתו; הוא טוען שהתיעוד הזה לא מיועד לדורות הבאים, מצד אחד, ושהוא איבד תקווה שאחרים יושפעו מהגותו בכל דרך; מצד שני, הוא נשמע כמי שמאוד מקפיד לדייק ולהבהיר את עצמו, להתפייס עם עצמו אפילו, ולמעשה נוצר הרושם כי עיניו נשואות בתקווה אל העתיד, בו אולי תזכה יצירתו להכרה ולהערכה.

פרט ביוגרפי שלמדתי על ז'אן ז'אק הטריד אותי במיוחד; מסתבר כי לו ולאשתו תרז נולדו חמישה ילדים, אותם הוא מסר לבית יתומים בתואנה שאינו מסוגל לגדלם. כאימא בעצמי, ולא רק, פרט זה זעזע אותי עמוקות וגרע מהנאתי בקריאה. בפרק הרביעי, רוסו אף מתייחס למקרה אחד בעברו, בו ישב לארוחה עם אשתו וחברים, ונשאל ע"י אחת הנשים האם יש לו ילדים; לטענתו, האישה שאלה כך בזדון כדי ליהנות מהצפייה בו משקר; ואכן רוסו מתבלבל מהשאלה ועונה בשליפה: לא זכיתי לאושר הזה. כמה עגום!

הספר מומלץ למתעניינים ברוסו, בפילוסופיה, בהיסטוריה, ולכל מי שמעולם לא קרא מסה פילוסופית - כמוני - והיה רוצה להתנסות בכך על קצה המזלג. הוא מתורגם באופן מושלם, בעיני. העברית מצוינת, הסגנון של רוסו פואטי, ציורי, רגשי אך נסבל. חכמתו אינה שנויה במחלוקת; הוא מבריק בניתוחיו, בשאלותיו, בתיאוריו, בהקשרים שהוא עושה, במודעות הרחבה שלו ובכתיבתו. שליטתו בשפה מעוררת הערצה. כך גם סבלנותו והתמדתו. עם זאת, האופן בו הוא משרטט את דמותו, מרמז על תכונות שאני מעריכה פחות: אהבת הבטלה, חולמנות סוחפת, יהירות (הוא מאמין שהוא צודק ושכל השאר טועים), צדקנות - אם כי במסווה של יושר עצמי שמביאו לידי מחשבה קודמת, לחקר הצדדים השונים, ולאינטרוספקטיבה עמוקה, נרחבת ומדוקדקת.

הספר מומלץ גם, ובעיקר, כי ניתן ללמוד ממנו רבות, להרחיב את הדעת ולחקור יחד עם רוסו, את טבע האדם ואת עצמנו, את ההתנהגויות שלנו ומניעינו, את מערכות היחסים שלנו, ולבחון כל זאת מחדש.”