שש בבקר בפורט קוצ'ין. נקישה בדלת. באים לקחת אותי אל בית הנפטר.
ביום הקודם, בתום הארוחה, שאל אותי סאטו קודר, אם אני מוכן להשתתף כעשירי למניין בתפילה לעילוי נשמתו של אחד מעובדיו שנפטר יומיים קודם לכן. כמובן שהסכמתי, וחסכתי ממנו את הטרחה להביא יהודי נוסף מהרובע היהודי.
הרחוב בו צעדנו אל בית הנפטר היה כמעט ריק מאדם בשעת הבקר המוקדמת, ונשמעו צווחות השחפים, מן החוף, מראש הרשתות הסיניות המפורסמות של קוצ'ין. שני סבלים נשאו בסלי נצרים על ראשיהם את שלל הדייגים אל החנויות שברובע, ושני סוחרי הדגים צעדו מעדנות אחריהם. כלב תועה השתין על עץ בצד הכביש, וילד נסע על אופניים בכיוון החוף, נושא בסל תלוי על הכידון, פת שחרית לאביו.
הגענו אל שער ברזל בחומה נמוכה, שנפתח בחריקה אל שביל מרוצף. השביל הוביל אל בית חד-קומתי מסויד לבן, עם גג רעפי מלבר, שהזמן והגשמים הקהו את אדמומיתם. בחדר קטן ואפלולי הצטופפו מספר יהודים, שכיפות גדולות ומיוחדות לראשיהם. למותניהם עטו מונדו (mundu) צבעוני - פיסת בד ארוכה המשמשת כמעין חצאית מעטפת. רק חלק מן הנוכחים לבשו חולצות והשאר, צעירים וגם מבוגרים ששיבה זורקה בשערם, היו בגופיות, חושפים עור כהה, חלק. חם בקוצ'ין בעונה זו של השנה, בעצם - תמיד.
הרגשתי זרות. במרחק של אלפי קילומטרים מישראל, אני - צעיר חילוני, שלא מורגל בתפילות - הולך להתפלל עם החבורה הזאת! יחד עם זאת, הרגשתי שכיהודי אני מקיים מצווה חברתית-אנושית בהצטרפי כעשירי למניין. הכל נראה לי הזוי במקצת. מישהו הביא ספרי סידור כתובים עברית והתחלנו להתפלל. בשל המבטא הייחודי של המתפללים היה קשה לי לעקוב אחר התפילה. קלטתי מילה פה ומילה שם, וכך התקדמתי בסידור, תוך שאני גם צופה בכיפות המתנועעות ובראשים הממלמלים.
"יתגדל ויתקדש שמה רבא...", הדהדו המילים בחדר, ורעד של התרגשות חלף בגופי.
"די ברא כרעותה וימליך מלכותה, בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל...", המשיכו המתפללים, ועד לסיום הקדיש - "...הוא יעשה שלום עלינו ועל כל בית ישראל, ואמרו אמן".
הוריי היו עדיין בחיים, ובאופן מוזר, דווקא תפילת הקדיש היא שריגשה אותי, ולא חלקים אחרים שבתפילה. מעבר לריגוש, ואולי בגללו, הבנתי באותו חדר קטן, שבהעדר גורם מקשר אחר, המסורת הדתית היא המכנה המשותף המגשר ביני לבין יהודים באשר הם, שונים ככל שיהיו, והיא הבסיס לתחושת אחדותנו הלאומית.
בששת החודשים שטיילתי בהודו, ביקרתי במקדשים הינדואים רבים, פגשתי אנשים רבים וחוויתי חוויות מגוונות. אולם מבחינה רגשית, החוויה היהודית בקוצ'ין הייתה בין החוויות החזקות ביותר שחוויתי. עד היום, ואפילו ברגע הכתיבה, סומרות השערות בעורפי, כשאני נזכר באותו "יתגדל ויתקדש... ".
בזכותו של ד"ר ג'וליאן קודר ז"ל הגעתי לקהילת קוצ'ין, הכרתי את בני משפחתו, וזכיתי גם לחוויה יהודית ייחודית. תודה לך ג'וליאן. הייתי אסיר תודה לך כל ימי חייך, ואמשיך להיות אסיר תודה לך עד אחרית ימיי!