“"אהבת אב" הינו ספר ביכורים של איתי יד שלום. איתי, ד"ר למתמטיקה מימש את חלומו, וניצל את ההזדמנות לכתוב ספר מתח, בתקופה שחלה בסרטן המעי הגס, ונוטרל מעבודתו לטובת הטיפולים.

כל הסיפור מגולל בגוף ראשון על-ידי אסף קורן.

אסף בן 28, נשוי למירי, מתמטיקאי ושותף בחברת הייטק. אחיו התאומים רון וגיל, בעלי חברת חקירות ויוצאי יחידה צבאית מובחרת.

וכך זה מתחיל: "תתפללו לנס". אלה צמד המילים שנאמרו על ידי ד"ר קפלן, אחראית מחלקת הטראומה בבית החולים, אליו הובא אביהם אחרי תאונת דרכים.

אלא מה? זו לא בדיוק הייתה תאונה. . .

עמוד 8: "המנוול הזה חיבל בבלמים"...אחרי המשפט הזה, נעצמו עיניו של אביהם והוא שקע לחוסר הכרה. לאחר שלוש שעות, צבי קורן נפטר, ושלושה בניו לא הספיקו אפילו להגיד לו, כמה הוא היה אבא נהדר.

ביום האחרון לשבעה, כשהבית התרוקן ממנחמים נותרו בסלון הבית רק בני-המשפחה. מירי, אשתו של אסף טיפלה באלבום התמונות, רעות ויערה נשותיהן של רון וגיל, הסירו את הכיבוד מהשולחנות והשליטו סדר במטבח.

אבל,,, בקצה השולחן בצבץ לו דף לבן, שרק באותו בוקר ניראה בתיבת הדואר.

דף יתום, ללא מעטפה או בול, ועל הדף הודפסה שורה אחת בלבד:

"למשפחת קורן, תנחומיי לבנים רון, גיל ואסף על מות אביכם צבי. שלא תדעו עוד צער, לואיס."

מי זה לואיס? למה הוא לא נכנס לביתם לנחמם ישירות?

לואיס, דייר לשעבר שהתגורר בשכירות וכונה "גורם מוכר למשטרה". אנשים נכבשו בקסמו ונשים התדפקו על דלתו בלי סוף. הוא הצטייר כאדם מוכשר שידע לחקות זמרים, שרי ממשלה ולספר בדיחות, עד שהבטן כאבה מרוב צחוק.

אך עם כל הטוב הזה לואיס התמכר להימורים. לרון, גיל ואסף לא היה ברור מדוע אביהם השכיר את הדירה ללואיס, שהיה דמות "בעייתית", ושהוא עצמו נאלץ לספוג תלונות מהשכנים. הסיבה היחידה והסבירה מכל הייתה, שלואיס שילם יותר מכל השוכרים האחרים ולא רק...

מלבד כך, שהאחים כעסו על לואיס שלא נכנס לנחמם ישירות, שאלה נוספת עמדה באוויר... איך הפתק הזה הגיע לתיבת הדואר? האם לואיס קם לתחייה? הרי לואיס "נעלם" לפני מספר שנים. מאידך גיסא הבנים נותרו עם המשפט האחרון שאביהם אמר להם, לפני שעצם את עיניו: "המנוול הזה חיבל בבלמים"... מי חיבל בבלמים ולמה?

מכאן ואילך הבנים פונים למסע חקירה משלהם, על-מנת לגלות מי עומד מאחורי התעלומה לרצח אביהם.

האחים זומנו לשיחה ביחידה עלית של המשטרה, בפיקוחו של הפקד צוברי. המפגש הראשון הותיר את הבנים פעורי פה, משום שפקד צוברי טיפל ביחידה המתמחה ב"פשע מאורגן". לא היה ברור להם, כיצד המחלקה המיוחדת הזו במשטרת ישראל, קשורה לתאונה של אביהם, כשאביהם מעולם לא היה מעורב או קשור לעולם הפשע?

תדהמה נוספת נפלה על האחים כשבחדרו של הפקד צוברי: "תמונתה של מיה".

למה תמונתה של מיה, תלויה על קיר חדרו, של פקד צוברי שחיצים מופנים אליה, לצידו של כהן המוכר מהעולם התחתון? הרי מיה הייתה ביתו של לואיס, ונפטרה מדום לב לפני מספר שנים... עוד חידה... ומכאן היציאה למסע חקירות עצמאי קצרה.

הבנים פוגשים בנתיבי מסעם דמויות מגוונות: יהודה כהן השולט על ארגון פשע גדול, מעצבת אופנה מברזיל בשם אוה לופז, מישל הפסיכוטית ויד ימינו של יהודה כהן, שני כהן חוקרת לשעבר, שמואל ארזי, מפכ"ל המשטרה שכבר נפטר ועוד.
איך כולם ביחד, וכל אחד לחוד, שייכים לפתרון סיפור המסתורין הזה?

כדי לגלות את השיוך תצטרכו לצאת למסע קריאה משלכם.

למה הספר מרתק, למרות שפתרון התעלומה צף ככתם שמן על פני המים מוקדם מידי?

איתי יד שלום, הציב בסוף כל פרק תעלומה נוספת, שעוררה עניין וקצב לקריאה קולחת. כל פרק הסיר עוד רובד, הוסיף מידע ואקספרטיזה נוספים, שחשפו סודות, וציידו את "בני קורן" במידע נוסף עם הרבה יותר כוח.

מאידך גיסא, מצאתי קטעים מיותרים, לא מהודקים ולא אפויים בחום הולם, כעץ שענפיו פלשו מחוץ לגבולות תיחומו.

המסגרת של הציור מצוינת, הרעיון טוב, מוכר ולא חדש, אבל הציור עמוס מידי. אי לכך לדעתי, אם היו מפחיתים בפרודוקטים בעוגה הזו, העוגה היתה עדיין נשארת טעימה... נקודה למחשבה.

בשורה התחתונה: בהתחשב שהספר הוא ספר ביכורים, ולמרות חולשותיו נהנתי.

קריאה נעימה.

לי יניני”

“אסף, מתמטיקאי גאון ושני אחיו, התאומים רון וגיל, יוצאי יחידת עילית בצבא ובעלי משרד חקירות, יושבים לצד אביהם הפצוע אנושות בבית החולים לאחר תאונת דרכים קשה, שלפתע, וכנגד כל הסיכויים הוא פולט : "המנוול הזה חיבל בבלמים". עם סיום המשפט, הוא עצם את עיניו לנצח.
מיהו אותו מנוול? מדוע הוא חיבל בבלמים? את התשובה לכך הם יצטרכו לגלות בעצמם.
מכאן, יוצאים הבנים לחיפוש אחר תעלומת תאונת הדרכים, האם אכן הייתה זו תאונת דרכים או שמא מדובר ברצח מכוון, ואם כן, מי עומד מאחוריו ומדוע?
למסע הזה מתווספות דמויות רבות שיש בכוחן להשפיע על פתרון התעלומה. לואיס, עבריין מועד ובן טיפוחו של האב, לימים חברו הטוב, מאיה - ביתו של לואיס, כהן, עבריין צמרת העומד בראש ארגוני פשיעה וחוקר אחד.
לאורך הספר נחשפים עוד ועוד סודות, שקרים ותעלומות המסבכים את העלילה.
המסע נע בין תל אביב לברזיל, בין הווה לעבר וחושף טפח אחר טפח את כל הפרטים המורכבים של העלילה עד לסופה, כולל סוד אחד שהוזכר בקפדנות לאורך עשרות שנים והוא המפתח העיקרי לפתרון התעלומה.
לעניות דעתי, הספר מכיל יותר מידי פרטים, מסורבל שלא לצורך ועמוס לעייפה. את הסוף צפיתי למן הרגע הראשון ולדעתי ניתן היה לצמצם בפרטים מבלי לפגוע בעלילה.
חייבת לציין שמדובר בסיפור ורעיון מאוד נחמדים אלא שלדעתי הביצוע פחות מוצלח.
הקריאה לשיקולים.”

“את הסיפור מספר לנו אסף הבן הצעיר בין שלושה בנים. אחיו רון וגיל הם תאומים בעלי משרד חקירות ויוצאי יחידה עילית בצבא. אסף הוא מתמטיקאי ובעל חברת הייטק החנון שבחבורה. הם נפגשים בבית החולים לאחר שאביהם עבר תאונת דרכים קשה, אותה הוא אינו שורד. לפני מותו הוא אומר להם שמישהו חיבל בבלמים של מכוניתו, מה שמוביל למסע חיפושים אחר הרוצח, לזכרונות מן העבר, לגילויים מרעישים בהווה אודות האב והמשפחה ולמפגשים עם ארגון פשע אימתני. ספר מתח ולמרות שהתקציר שבגבו חושף הרבה פרטים, הוא מאד מסקרן לפחות אותי כחובבת ספרי מתח ומותחנים פסיכולוגיים.

הספר הזה היה לי מאד קשה לקריאה. בניגוד לספרי מתח אחרים לקח לי כמעט עשרה ימים לקרוא אותו (עבורי זה הרבה. המון אפילו). לטעמי מותחן טוב צריך שיהיה לו קצב. קצב מהיר אפילו ואילו בספר הזה מצאתי את עצמי ביחד עם המספר והגיבורים השותפים שלו מסתובבת סביב הזנב של עצמי פעם אחר פעם, כאשר בכל פעם מגיעים לאותו מבוי סתום ולאותה נקודת התחלה ללא שום התקדמות בסיפור. המון משפטים שחוזרים על עצמם, הרבה תיאורים של תנועות שחוזרות על עצמן בכל מהלך של שיחה. שיחות טלפון שמתנתקות בכל פעם שמידע חשוב עומד להמסר ועוד.

גם אם אתעלם מכך שהתקציר בגב הספר חושף ספויילרים, מה שלי מאד מפריע במיוחד אם מדובר בספר מתח, הספר הזה זקוק לעריכה צמודה ומהודקת מאד ואפילו לשכתוב. לנושא יש פוטנציאל, אבל לא הרגשתי פחד מפני ארגון הפשע האימתני. זה לא היה מספיק חזק לא רק הפחד שלי כקוראת אלא הגיבורים עצמם מאד בטוחים בעצמם, אין להם שום ספקות, שום התלבטות של אנשים בעלי משפחות שמישהו מאיים עליהם. התאומים רון וגיל…. אני אפילו לא מוצאת את המילים להגדיר אותם. ההגדרה שהתיישבה לי בראש היא: עפים על עצמם. שום דבר לא יכול לפגוע בהם. לא הצלחתי להתחבר אפילו למאיה שהיא כנראה הדמות הכי רגישה בספר.

אחד האלמנטים שמאפיינים מותחן טוב הוא התחושה שאי אפשר להניח אותו מהיד ואם כבר הנחתי אותו אני ארצה כל הזמן רק לסיים את מה שאני עושה ולחזור אליו. גם זה לא קרה בספר הזה ולמרות שאני לא קוראת במקביל אלא ספר אחד בכל פעם, עדיין בכל פעם שחזרתי לקרוא, נאלצתי לחזור אחורה כדי להבין מי הדובר ומה נאמר על ידו כדי שאוכל להמשיך בקריאה.

צר לי על הסקירה הזו. זה ספר ביכורים ולי אין כוונה לפגוע באיש. קראתי אותו עד הסוף כשאני נותנת לו הזדמנות להתפס ולהשתפר וזו הסיבה שהחלטתי לכתוב את הסקירה מתוך תקווה שכתבתי סקירה בונה. בעיקר צר לי כי מדובר בכותב ישראלי, אבל הספר הוא בוסר לגמרי ואני כן רואה בהוצאה ובעורך אחראים להוצאתו לאור של ספר כזה.”