מבחר זה, המוגש לקורא הישראלי, כולל כמחצית משיריו. השירים, להם הוסיף המחבר תמיד את תאריך כתיבתם, כמו נועדו להוות מעין אוטוביוגרפיה אינטימית יותר, המתווספת לדיוקנאות העצמיים הרבים ששרטט בפרוזה.
ואולם אין זו, בעיקרה, שירה לירית: נפשו של המשורר משתקפת בה איך איננה משתפכת: זו שירה כפולת פנים, שירה של וידוי אישי, מחד, ושל מחויבות לערכים אתיים ואנושיים כלליים, מאידך. שירה מגייסת במלוא מובן המילה.
הזיכרונות מתקופת השואה, וההרהורים עליה, הם אחד הנושאים המרכזיים בספר, אולם, כפי שלוי כותב, אין בעולם רק " מפלצות מפוחלצות" אלא גם " שאר המפלצות החיות עד אימה": שירתו מתמודדת גם עם פגעים עכשוויים (במרכזם האיום הגרעיני, סיכוני הטכנולוגיה וזיהום הסביבה).
לוי, כימאי במקצועו ושוחר רציונאליות גם בכתיבתו הספרותית, סלד מ"ערפול" בשירה (כלשונו), וסיגל לעצמו שפה שירית צלולה וקומוניקטיבית, שפה שבלטה בייחודה לנוכח המגמות ששלטו בשירה האיטלקית בימיו. שירתו היא מופת לכתיבה פואטית שאינה מסתגרת בתוככי עצמה, אלא מאמינה באמת ובתמים בחשיבות הדיאלוג עם הקורא.
