יכולתי להתחיל את הסיפור שלי אחרת. בחרתי שלא. החלטתי פשוט לספר. בלי לחשוב, בלי להתלבט ובלי להתיפייף במילים גבוהות. לסיפור שלי בסופו של דבר יש סוף טוב (ואני מצטערת אם קלקלתי לכם...), אבל רק היום אני יכולה לומר שיש לו סוף טוב.
המסע המוזר הזה שנקרא 'חיים' התחיל אצלי לפני שתים־עשרה שנה. מי שיודע קצת חשבון עלול לטעות ולחשוב שאני חוגגת בת מצווה, ולא כך — אני בת ארבעים ואחת (למען האמת, כבר שנתיים...) ואיך בכל זאת אני מתייחסת לנקודת הזמן הזאת כאל 'התחלת חיי'? ובכן, ההכרה במסלול חיי והקבלה שלי אותם התחילה רק אז, ביום הגשום ההוא כשפתחתי את הקופסה הישנה של אמי בפעם הראשונה.
את קופסת הזיכרונות הזאת קיבלתי כשהייתי בת שמונה־עשרה מסבתי, שאמרה לי שאשמור עליה היטב — כי שם הכול מתחיל ושם הכול מסתיים. ואני, העדפתי לדחוף אותה עמוק בארון ומאז לא נברתי בה. חששתי למצוא אותו ואותה שם, חששתי לגלות גם את עצמי שם — בקופסה הישנה. בגיל עשרים וארבע עברתי דירה ולקחתי אותה אתי ועדיין, לא העזתי לפתוח ושוב היא נדחפה לתחתית הארון. רק כשסידרנו את ביתנו החדש, אסף ואני, ואני כבר בת שלושים, הרשיתי לעצמי להציץ בה.
בהתחלה רק הרחתי את תכולתה וסגרתי מיד, אחר כך אזרתי אומץ ונגעתי בדפים שהצהיבו והיו מלאים בכתבי יד שונים, האחד מוקפד ומסודר והשני גדול ומסולסל. ולבסוף קראתי אותם. הם היו מסודרים בסדר כרונולוגי מופתי, ובתחתית הקופסה הונחו תמונות בשחור־לבן וגם זוג גרביים תינוקיים ורודים ודהויים, כנראה שלי...