“היתה לי דודה שהיתה מודעת ביותר לאיכות. כל פעם שהיא רצתה לקנות שמלה היא היתה הופכת אותה ובודקת את התפרים. התפרים – לפי הדודה שלי – הם החשובים. לא השמלה. "כל הטפשות האלה" היא היתה אומרת בבוז "חושבות ששמלה יפה בחנות תישאר יפה גם בבית, אם התפרים שלה עקומים או אם תפרו אותה מחוט לא איכותי" התפרים בספר הזה לא היו עוברים את בקרת האיכות של דודתי. הם גסים ולא אחידים והסיפור נפרם בקצוות.

ואן שואו הוא (מופע של) איש אחד. הוא חיל ביחידה מובחרת בצבא האמריקאי אליו התגייס לפני עשור, כשסיים את התיכון. לפני זה חי אצל סבו שהוא פושע עם קבלות – מארגן כל מיני פריצות וגניבות, ומספיק חכם וזהיר, כדי לא להיתפס בדרך כלל. לפני זה הוא חי עם אמו עד שהיא נהרגה בתאונה. הוא מגיע הביתה לחופשה (אחרי עשר שנים 10 ימים? המממ... מה היו אומרים חיילנו המצויינים על התנאים?) ושם מתחיל האקשן.

מה הבעייה בספר הזה? קודם כל אמינות. הבחור מגיע אחרי עשר שנים, לא נדרשות לו אפילו 10 דקות להסתגלות. הוא מסתדר במצבים שהיו מבלבלים מישהו חלש ממנו. הוא מוצא פצוע אנוש, נכנס להרפתקאות מכמה סוגים, יוצר קשר עם הנערה, ועדיין נשארים לו כמה ימים ספייר. ההרפתקאות מתרחשות ביבשה וגם בים, בכל המקרים הן מוגזמות ומופרכות.

אז ככה – לצ'יילד יש גיבור ששירת שנים רבות בצבא האמריקאי. המילטון רצה גם. הוא הגדיל לעשות והגיבור שלו עדיין משרת! וביחידה מובחרת, לא פחות. נראה שהמילטון מתכנן עבור גיבורו עוד עלילות בעתיד, אם צ'יילד יכול למה הוא לא?
הוא לא כי דודתי צדקה. שמלה ניכרת בתפרים וכך גם ספר. לא הסיפור חשוב מה שחשוב זו האמונה של הקוראים בסיפור. והקוראת הזו לא קנתה את השמלה.”