ספר זה מביא את תולדות עיריית ירושלים בימי שלטון הבריטים, ועיקרו מאבק היהודים למניעת הפלייתם לרעה על-ידי העירייה לעומת תושבי העיר הערבים, ובמיוחד מאבקם להעמדת יהודי בראש העירייה. הספר מעלה כי אף שכבר משנת 1880 היוו היהודים רוב מוחלט באוכלוסיית ירושלים, מנעו הבריטים בתכסיסים משפטיים ומינהליים רוב יהודי במועצות העירייה הממונות וגם הנבחרות, ואשר על כן כל שמונת ראשי העירייה בימי שלטונם היו ערבים ואנגלים בלבד. בפירוט רב מתאר הספר את שתי מערכות הבחירות לעיריית ירושלים שהיו בעידן הבריטי, ואגב כך את המגעים והמשאים בין ראשי המימסד הציוני - בהם קיש, ארלוזורוב, שרת)וק( ובן-צבי - ובין מנהיגי הערבים, בהם ראשי המפלגות הערביות דאז, ה״חוסיינים״ וה״נשאשיבים״, בעניינים שבין היהודים והערבים. בפירוט רב מתוארת גם מסכת היחסים שבין המפלגות היהודיות באותם ימים, הן זו שבין המפלגות הציוניות )לרבות ה״ספרדים״( לבין עצמן, והן זו שבין המפלגות הציוניות לבין ״אגודת ישראל״. בפרק מיוחד חושף המחבר את ניסיונו של משה שרת)וק( בסיוע יצחק בן-צבי להעמיד לעיר ראש עירייה ערבי שלא מקרב הנשאשיבים והחוסיינים, בתקוה כי עם כהונתו יזכה האיש למעמד כלל לאומי בקרב הערבים וישנה את יחסם לשאיפות היהודים בארץ-ישראל. נחשפים בספר גם רעיונות ומאבקים לחלוקת העיר ולהקמת עירייה עברית נפרדת בה. ״הפרק הכי מחפיר בכל היישוב״, שיסודו ״קורופציה, מעשי שוחד וגניבה״ אמר דויד בן-גוריון על המציאות דאז בעיריית ירושלים. עוד לפניו התריע חיים וייצמן על שירושלים הפכה ל״עיר של זוהמה וניוול, מושבו של ניוון פיסי ומוסרי, משכנה העלוב של עירייה ערבית מושחתת״.