מערך הרפואה שהקימו היהודים בגטו ורשה , כחברה נרדפת , בכוחות עצמם! הינו חסר תקדים. זו תופעה שאין לה אח ורע במקרים אחרים של רצח עם וזוועות המונים. טוענת ד"ר עופר בספרה "חלוק לבן בגטו" .
חלוק לבן בגטו הוא סיפור של מאבק להישרדות ולשמירה על צלם אנוש בגטו ורשה, הגדול שבגטאות אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. באמצעות מסמכים רשמיים, יומנים אישיים, מכתבים, תזכירים, פרוטוקולים, דוחות סטטיסטיים, תרשימים, עיבודים גרפיים, תצלומים ועדויות של ניצולים מתאר הספר את מערך הרפואה העשיר והמפותח שהוקם בגטו.
הספר מזמין את קוראיו לצאת למסע בעקבות התמודדותם של כשמונה מאות! רופאים יהודים ומדענים, בגטו ורשה, עם האתגרים המקצועיים בתחומי הרפואה והאתיקה מתוך הקשר היסטורי רחב. המחקר מתחקה אחר פועלם של צוותי הרפואה ומנהיגי הגטו בתקופת השואה, שחירפו את נפשם במערכה כפולה: נגד הנאצים וגזר דין המוות שהטילו על אוכלוסיית הגטו, ונגד התפשטות המגפות ולמען שמירה על בריאותה של האוכלוסייה היהודית.
מן הספר עולה כי בתוך התנאים הקשים ששררו בגטו ורשה , תנאים הדומים רק לתנאיהם של קבוצות נרדפות אחרות במצבי רצח עם וטיהור אתני , התקיים מערך בריאות ורפואה היררכי וממושמע למדי, שהציב לעצמו אתגרים של בריאות הציבור על פי קונצפטים מודרניים: דאגה לתברואה, חיסונים , בידוד נגועים, פיקוח על איכות המזון והמים, וכך הלאה.
ד"ר עופר מצביעה על הבחנה חשובה במיוחד : במקרים של רדיפות ורצח-עם אנו עדים ככלל להתמוטטות של המערכת הרפואית של החברה הנרדפת , והשירותים הניתנים, במידה שהם ניתנים, מסתמכים בעיקר על סיוע חיצוני הניתן על ידי ארגונים בינלאומיים. לא כן בגטו ורשה . המערך הרפואי בגטו לא עסק רק ברפואת חירום או בטיפול בחולים , אלא המשיך גם בתקופה הקשה הזאת בפעולות "שיגרתיות" האופייניות למערך רפואי : לימודים , השתלמויות ומחקרים.
מערך הרפואה בגטו וורשה - מערך מקצועי ומודרני- כלל: מוסדות רפואה, בתי-מרקחת, מעבדות, מחקר רפואי אקדמי ולימודי רפואה וסיעוד. פקולטה לרפואה מחתרתית ברמה אקדמית גבוהה, בית ספר לאחיות ופרוייקטים מחקריים באמות מידה אקדמיות וקפדניות, ביניהם מחקר מקיף על הרעב ועל הטיפוס הבהרות.
כשלושים רופאים ומדענים יהודים נטלו חלק במחקר של "מחלת הרעב" , ממנה סבלו כל דיירי הגטו והיא שקטפה את פתיל חייהם של אלפי יהודים. רופאים אלו סבלו בעצמם מהרעב, רובם לא שרדו והיתה זו עבודתם המחקרית האחרונה. עד היום נשענים חוקרי רפואה על ממצאיו של מחקר זה.
לאורך הספר שוזרת ד"ר עופר את קולותיהם של הרופאים, האחיות והמדענים כפי שתועדו בזמן האירועים ונשמרו בארכיון הגטו. כך אנו שומעים, למשל, על ארגון שביתת האחיות הרעבות ללחם , מכתבי מחאה וביקורת של רופאים , דוחות נועזים שהגישו לגרמנים רופאים יהודים ומדענים בגטו, אודות הסיבות להתפשטות המגפות – כתב האשמה מדעי חריף ומנומק על תהליך הגטואיזציה ותוצאותיו, תופעות שוחד ושחיתויות לצד פעולות אלטרואיסטיות של צוותי רפואה, מחקרים מדעיים בניסיון למגר המגפות מחד, ולמען תיעוד והנצחת האירועים לדורות , מאידך. דוחות של מחלקת הבריאות , מסמכים המאפשרים להאזין לקולם של הילדים המאושפזים בבתי החולים הארעיים שהוקמו על ידי היהודים , עדויות על מצוקתם ומסירותם של צוותי הרפואה הפועלים בתנאים בלתי אפשריים, כתבים המתארים את הדילמות האתיות שניצבו לפתחם של הרופאים והאחיות ברגעי שיא טראגיים של קורות הגטו בעת הסלקציות והגירושים .
חלוק לבן בגטו חושף גם קולות מרטיטים של בכירי הרופאים שוויתרו על אפשרות הצלתם האישית בידי קולגות וחברים מן הצד הארי ובחרו להישאר עם חוליהם ולא לנוטשם . הם הסתתרו בבונקרים העשנים בהם הגישו את השירות הרפואי האחרון בימי המרד שפרץ בגטו ורשה. רובם נספו בבונקרים או שנתפסו בידי הגרמנים ונשלחו למחנות.
"... הכל ידעו כי הגירוש לא יפסח על בית החולים. היו לכך עשרות דוגמאות מערי השדה, מלובלין וממקומות אחרים. על כן חלק מהרופאים והאחיות עזבו. ואולם נשארה על משמרתה קבוצת כמה עשרות רופאים ואחיות, שלא נטשו את החולים עד לרגע האחרון. כאשר הגיע הרגע הטרגי ולתוך הקרונות הועמסו למעלה מ-1,000 חולים, הלך עמם קומץ רופאים ואחיות. כך התנהגו בני העם שהיו תת-אדם בעיני הנאצים."
ד"ר עמנואל רינגלבלום, היסטוריון הגטו ויוזם מפעל ארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה
בפרק מיוחד המוקדש לדילמות האתיות הרפואיות מציג הספר חלוק לבן בגטו תיעוד בעל ערך רב של הדילמות הטרגיות אשר ניצבו לפתחם של צוותי הרפואה. כך , למשל, חושפת ד"ר עופר לראשונה את מחברותיו של הרופא הגניקולוג ד"ר אדולף פולישוק , אשר מתאר את השעות הנוראיות בעת הגירוש לטרבלניקה, בהן נדרשו הרופאים היהודים לבצע סלקציות בקרב חבריהם לצוותי הרפואה ובקרב חולים:
"היה זה הרגע הטרגי ביותר בחיי. בהקריאי את הרשימה גזרתי גזר דין מוות על 600 איש חפים מפשע, על ידידים קרובים, חברים שותפים לעבודה, ואפילו על המנהל שלי בעבר, ד"ר ה"א. נאלצתי לקרוא לפניהם את הרשימה פעמים אחדות! הם לא האמינו שאין הם כלולים ברשימה. הם השלו את עצמם שמא לא שמעו טוב או אולי בטעות פסחתי על שמותיהם [...] פחד וייאוש אחז בכולם, אפילו במי שהיו ברשימה, [וכולם] כעסו והתמרמרו על מי שערכו את הרשימה ועל מי שנכללו בה. ניחמתי אותם בתקווה שתהיה רשימה נוספת, אם כי אני עצמי לא האמנתי בכך."
בפרק האחרון, החותם את הספר, מציעה עופר הסברים היסטוריים מרתקים להבנת מאפייניהם המרשימים של מערכות הרפואה שהעמידו היהודים בגטו ורשה ובגטאות רבים נוספים באזורי הכיבוש השונים בתקופת השואה. היא מציעה תובנות חדשות לתמונה העולה מן הפעילות הרפואית בגטאות, ובוחנת את התופעה מהיבטים שונים, כמו: חקר הג'נוסייד, חקר המדינה הריכוזית הלאומית המודרנית ומעמד הרפואה בתוכה, חקר יהדות מזרח אירופה, חקר השואה, האתיקה הרפואית בתנאי מצור ומול איום קיומי.
הספר כולל כ-60 עמודי נספחים בהם מגוון מסמכים ארכיוניים בתחום הרפואה בגטו אשר תורגמו לעברית ונחשפים בספר לראשונה.
ד"ר מרים עופר מתמחה בחקר הרפואה היהודית בשואה ובחקר חיי היומיום בגטאות. חברת סגל במכללה האקדמית גליל מערבי ומרצה בתכנית ללימודי השואה. ד"ר עופר שותפה ליוזמות ארציות ובין־לאומיות לקידום המחקר על הרפואה בתקופת הרייך השלישי ולצד פעילותה המחקרית, נמנית עם מייסדי המכון ללימודי השואה על שם חדוה איבשיץ, ועמדה בראשו בשנותיו הראשונות. הצטרפה לגרעין המייסד של היישוב הושעיה בגליל ולאורך שנים מנהלת פרויקטים חברתיים במסגרת "תכנית קרב למעורבות בחינוך".