“קלודל, בדבריו לקוראי המהדורה העברית של ספרו, אומר: "הכלא הוא עולם בתוך עולמנו . הוא מעוצב בצלמנו. הוא דומה לנו וחושף אותנו. מחוץ להישג יד, מודחק ובכל זאת קרוב כל כך, מאוכלס באחינו בני האדם, כלומר בנו". אכן הכלא, כמו שלל המצאות אנושיות כגון: אמנות, חברה, מלחמות ויש שיגידו גם האל בכבודו ובעצמו, משקף אותנו - את חיות העל שביקום. התרשמתי שקלודל מנסה להעביר אלינו, הקוראים, את מה שהכלא, היצירה האנושית הזאת- על מתקניו וכמובן אלה המאכלסים אותו כאנשי מגנון וכאסירים, חרט בנפשו, במהלך 12 השנים שלימד במוסד הזה.
ניסה, אבל לטעמי לא הצליח.
הספר מורכב ממחשבות ומזכרונות, חלקם מעניינים יותר וחלקם פחות. הרגשתי שהסופר מנסה לומר משהו מגובש יותר על המוסד הזה מאשר אותם זכרונות, אנקדוטות ותובנות לא מגובשים דיים. לקראת סוף הספרון הזה נראה שגם קלודל עצמו מרים ידיים: " ובכן נדמה לי שסיפרתי הכל. סיפרתי כל מה שידעתי, מה שקלטתי. זו יכולה להיות עדות, או ליתר דיוק, עדות שקר, כי חסר לי משהו מהותי כדי לדבר על אודות הכלא, וזה לשהות בו לילה אחד....וגם, מה שמכביד עוד את עדות השקר שלי, זה שהכרתי את הכלא מנקודת מבט אחת בלבד".
ואולי בוידוי הכן הזה, בהנחה שאינו רק כיסוי עלה תאנה לערוות המחבר, קלודל מוביל אותנו לתהיה עמוקה הרבה יותר: כיצד הסופר יכתוב על מה שמרגישה הגיבורה; העשיר על מה שמרגיש העני. הצרפתי על נבכי הנפש של הגיבור האנגלי וכן הלאה. כל זאת בהנחה שההתנסות האישית היא תנאי הכרחי ליכולת ליצור ספרות ראויה.
אז עם מה נותרנו? שפע אנקדוטות אודות אסירים ונציגי המערכת – מגוון רחב של בני אדם. מעט מאד מחשבות מקוריות.
השורה התחתונה: ספר סתמי שאת כמעט כל התובנות שלו ניתן למצוא בסרטים הוליוודיים פשטניים על בתי כלא. לא מעניין במיוחד. על ההקדמה ניתן לומר כי "ההר הוליד עכבר". חבל.”
